היחס למדינת ישראל

 היחס למדינת ישראל

הקדמה

הפלא הגדול של הקמת מדינת ישראל כמדינה יהודית עצמאית, זכה להתייחסות שונה של דמויות שונות: תורניות ולא תורניות כאחד. כמובן שקצרה היריעה לכתוב במאמר אחד את משנתם של כל ההוגים, וכן לא ניתן במסגרת מאמר קצר להעמיק כראוי במשנתם של ההוגים שהובאו. לא באנו אלא להציע סקירה קצרה של יחסם של מספר דמויות בולטות להקמת המדינה.

הוגים רבנים אנטי ציוניים

הרב אלחנן וסרמן הי"ד נולד בשנת תרל"ה, היה תלמידו של החפץ חיים, ונחשב כאחד מגדולי התורה שבדור. הוא עמד בראש ישיבת ברנוביץ ונרצח בשואה. לאורך חייו הוא התנגד לציונות, וביקר אותה בחריפות. נביא שני קטעים המבטאים את יחסו המובאים בספרו קובץ הערות. במאמר הנקרא "דבר ההלכה על ממשלה חילונית בארץ ישראל" (במהדורת תשס"ו מובא בעמ' קס"א):

מעלינו להדגיש ולהכריז גלוי את דעת תורתנו הקדושה, בכדי לסלק את בלבול המושגים. מכיוון שנמצאים אנשים, יהודים שומרי תורה, האומרים שזו אתחלתא דגאולה – עלינו להודיע להם דעת תורתנו הקדושה, שאין זו כי אם אתחלתא דגלות חדשה. מאי משמע? הלא היהודים כבר נמצאים גלות כאלפיים שנה, ומה זו האתחלתא? אלא הכוונה לגלות ה"יבסקציה". גלות כזאת עוד לא הייתה ליהודים עד היום. שום איש אינו יכול לתאר לעצמו גלות כזו, גלות אצל יהודים ...

            ובמאמר נוסף בשם "דברי חכמים בנחת נשמעים" (במהדורת תשס"ו מובא בעמ' קס"ד) כתב:

והנה אילו היה עכשיו נביא אמת, הלא היה צווח: הודע את תל אביב את תועבותיה, זאת העיר ה"יהודית" אשר תחזיק בתי ספר המחנכין את תלמידיהן בחינוך בלתי דתי או אנטי דתי, זאת אומרת שמגדלין מומרים או לתיאבון או להכעיס, לפחות לתיאבון ...

            המצב הרוחני של הציונים היושבים בארץ ישראל ומוסדות השלטון הציוניים המתנגדים לדת, הם שגרמו לרב וסרמן להתרחק מהציונות ולהתנגד אליה בכל תוקף.

            גדול תורה נוסף שחי בערך באותם שנים הוא הרב אברהם ישעיה קרליץ, החזון אי"ש (על שם ספריו), שנולד בעיירה קוסובה בשנת תרל"ט, ועלה לארץ בשנת תרצ"ג. לאחר עלייתו ארצה, התחיל להתפרסם כאחד מגדולי הדור (על אף שהרב חיים עוזר זצ"ל ניסה לקדם אותו לתפקידי הנהגה עוד בהיותו באירופה). החזון איש הנהיג את הציבור החרדי החל מהשנים שקדמו להקמת המדינה ועד לשנות המדינה הראשונות (נפטר בשנת תשי"ד), וגם הוא התנגד לציונות. יש הבדל קטן אך משמעותי בין השקפתו להשקפתו של הרב וסרמן. על מנת להכיר במעט את שיטתו, נביא חלק מראיון שנערך עימו (מובא בספר בפיהם עמ' 363):

אדם עשיר, גביר אדיר, ברשותו בתים וארמונות ונהנה מכל תענוגי העולם – אבל כשיש לו כאב שיניים לא מעניין אותו כל הנוחות שיש לו. הוא סובל ייסורים ולא נוגע לו עשירותו ... יש לנו כאב שיניים, אנו בעלי ייסורים, אין לנו שמחה בחיינו ...

זו איננה אתחלתא דגאולה – הלוואי וזו סוף הפורענויות, אבל אולי עוד יום קודם ... אולם בישועה המדומה הזו אנו עדיין סובלים מהפורענויות של הגלות.

            החזון אי"ש לא ביטל את כל הדברים החיוביים שיש בהקמת המדינה, אלא הדגיש שהשלילה גוברת על החיוב: כשם שאדם עם כאב שיניים מתעלם מהדברים חיוביים שסביבו, כך הכאב של כל יהודי ירא שמים ממצבה הרוחני של המדינה אמור לבטל את החיוב שיש בה. זאת בנוסף לראיה ששוללת את הקמת המדינה כאתחלתא דגאולה. מדבריו עולה שיש גם דברים חיוביים בהקמת המדינה, וזאת בניגוד לרב וסרמן ששלל כל עניין חיובי בציונות ובכל מה שנעשה בדרך להקמת המדינה. בין השניים התקיימה גם התכתבות ענפה בנוגע להשתתפות במוסדות הלאומיים. החזון אי"ש חלק על הרב וסרמן וסבר שיש מקום להשתתפות מסויימת במוסדות הלאומיים, לא מצד ההכרה בהם, אלא מצד התועלת שתהיה בכך (קובץ מאמרים מהדורת תשס"ו, עמ' ק"נ):

ואמנם התחברות לרבנות צריכה שיקול הדעת, אם היא מפסדת או מרווחת, שהרי נענש יעקב אבינו עליו השלום על שמנע דינה מעשיו ... ורב גיבור העומד בקשרי מלחמה, מצווה עליו להלוך ולעמוד. ואין זה בכלל הילוך ועמידה בדרך חטאים, אלא עושה דין בחטאים. ואמנם שיקול הדעת צריכה סיעתא דשמיא שלא יכשל חס וחלילה.

            השקפה זו הייתה בבסיס הכרעתו שיש להשתתף בבחירות לכנסת ולנסות להשפיע עד כמה שהדבר ניתן שניהול המדינה תיעשה על פי השקפת התורה.

            שיטה שלישית, קיצונית יותר משתי השיטות שהוזכרו עד עתה, היא שיטת האדמו"ר מסטמר (תרמ"ז – תשל"ט). האדמו"ר היה מתנגד גדול לציונות, על אף שהוא עצמו ניצל מאימות השואה ברכבת קסטנר המפורסמת. שיטתו המובאת בהרחבה בספרו "ויואל משה", מבוססת על שתי יסודות:

• יש איסור תורה לעלות ולהתיישב בארץ ישראל. האיסור מבוסס על שלושת השבועות שה' השביע את עם ישראל, וביניהם שלא יעלו בחומה – שלא יעלו לארץ ישראל בחוזקה בניגוד לדעת האומות, ואיסור לדחוק את הקץ. שלושת השבועות מובאות בגמרא במסכת כתובות (דף קי"א,א).[1]
• חלק גדול מהראשונים אינם סוברים שיש מצווה כלשהי ליישב את ארץ ישראל. גם הרמב"ן הסובר שיש מצווה, סובר שהמצווה היא על היחיד ולא על הציבור.

בניגוד לשיטות הקודמות שראינו לעיל, האדמו"ר מסטמאר טען שגם אם ראשי הציונות והתומכים בהקמת המדינה היו אנשים יראי שמים, עדיין היה איסור בהקמת המדינה. העובדה שחלק גדול מראשי הציונות לא שמרו תורה ומצות רק העצימה את ההתנגדות שלו להקמת המדינה, אך בניגוד לרב אלחנן ולחזון איש, לא היווה את הבסיס להתנגדותו. מכאן דבריו החריפים בהקדמתו לספרו בהם הוא תולה את זוועות השואה בחטאים שעברו הציונים. יתירה מכך. הוא טען שהציונים עשו פעולות ממשיות להחשת השואה משום שהם חשבו שמדינת ישראל תיבנה על ידי חורבן יהדות אירופה:

מלבד עוון החמור של העברה על השבועה, עוד טמאו את בית ישראל בטומאת המינות והכפירה רחמן ליצלן. ואין תימה מה שהיה החרון האף הגדול הזה ויצא הקצף מלפני ה', כמו שהזהיר הכתוב בפרשת ניצבים. ואף בשעת החורבן נהרגו גם חסידי עליון בעוון החוטאים ומחטיאים בעוונותינו הרבים והיה החרי אף נורא עד מאוד. (מלבד שהציונים בעצמם עשו גם פעולות פליליות להביא את כל הרעה, בחושבם שעל ידי זה קל יהיה להם יותר להשיג מטרתם של מלכוה וממשלה, וקיוו להיבנות מחורבן עמנו ...).[2]

            בהמשך דבריו כותב האדמו"ר שהקמת מדינת ישראל היא מעשה שטן שנועד לנסות את עם ישראל, כשם שה' ניסה את עם ישראל בעבר על ידי נתינת כח לנביאי שקר:

והנשארים מבני ישראל שהשאיר הקב"ה בעבור שבועתו שלא יכלה זרעו, נענשו גם כן בעונש קשה ומר, במה שצליח מעשה שטן להשיג מלכות המינות לנסות את ישראל בניסיון עצום כזה ... וזה ברור כי אותו הרעיון המתועב הוא המעכב גאולתינו ופדות נפשינו.

            ממילא מובן שהאדמו"ר מסטמאר סבר שאין שום מקום להשתתפות כלשהי בבניין הארץ, כל עוד לא סולקו שני המכשולים שהעמידה התנועה הציונית בפניו: העליה בחומה המתנגדת לשלושת השבועות והעובדה שרוב המחנה הציוני לא שמר תורה ומצוות (וחלקו אף התנגד לדת).

שיטת רש"ר הירש והרב יוסף דב סולוביצ'יק

            הרב קלישר, אחד ממבשרי הציונות, התחיל בפעילות ענפה בתקופה מקבילה לחייו של רש"ר הירש. אולם, הפעילות המדינית המעשית השונה באופן מהותי מפעילויותיהם של מבשרי הציונות, התחילה רק לאחר מותו של רש"ר, כך שלא ניתן לכלול התייחסות מפורשת של רש"ר לציונות עצמה, אלא רק חלק מהשקפתו בעניין מקומה של ארץ ישראל בחיי עם ישראל. כך כתב (בפירושו לבראשית יב,ו-ז):

אנחנו רואים אפוא. רצה הקב"ה לחדש את האנושות ולהחזיר את שכינתו לתחום האדם. לשם כך בחר בארץ שהייתה אמנם מסוגלת לכך, ואנשים החיים בה על פי רצון ה' יכולים להשיג בה כל מעלה מוסרית. אך כאז כן אחר כך חיו בה בני אדם שהשחיתו את דרכם ונתחייבו כליה. וכך, גם התורה ניתנה במדבר – ללמדנו, שעילוי האדם איננו תלוי לא במקום ולא בזמן. במקום זה בו הגיעה השחיתות לשיאה, בו החלה השכינה לשוב אל הארץ, ונמצינו למדים: אמת, טוב הארצות יש בו כדי להשפיע על טיב האומות ותכונתן. אולם הסגולה האלהית שבאדם, הכושר לזכות בקרבת ה' – הם בהישג ידה של כל אומה ולשון, בלפלנד כמו ביוון. במקום מגוריו של אברהם יכולים גם רוצחים לגור.[3]

            כשבעים שנה לאחר פטירתו, עמד הרב יוסף דב סולביצ'יק ופרס בפני שומעיו משנה דומה לדברי רש"ר. בנאום שנשא ביום העצמאות השמיני של מדינת ישראל (בשנת תשט"ז), מנה הרב סולביצ'יק שש "דפיקות" שהדוד, ה' יתברך, דפק בפתח אוהל רעייתו, עם ישראל:

• פוליטית – עצם הסכמת האומות על הקמת מדינת ישראל הייתה בגדר נס פוליטי ללא כל הסבר הגיוני. גם ברית המועצות וגם ארצות הברית, שתי האויבות המושבעות, הסכימו על הקמת המדינה.
• צבאית – הניצחון בשדה הקרב היה בגדר נס גדול. מעטים מול רבים, צבא בהתהוותו מול צבאות מאורגנים, מאומנים ומחומשים.
• תיאולוגית – התיאולוגיה הנוצרית הוכתה בעצם תחיית עם ישראל בארצו.
• הפסקת ההתבוללות.
• אפשרות לעם היהודי להגן על עצמו מעתה ואילך.
• מדינת ישראל יכולה לשמש כמקלט בטוח לכל יהודי שירצה לעלות אליה.

בדבריו של הרב סולוביצ'יק, יש המשכיות במידת מה להשקפת רש"ר. יש משמעות גדולה לקיבוץ של יהודים בארץ ישראל, אך ההתפתחות הרוחנית של עם ישראל במדינה עצמאית בארץ ישראל איננה מוכרחת. בשלבי סיום כתיבת המאמר, יצא לאור ספר של הרב ראובן ציגלר בשם עוז וענווה, שם ניתח את ההבדל בין השקפת הרב סולוביצ'יק (שכאמור קרובה מאוד אל השקפתו של רש"ר) לבין השקפת הרב קוק עליה נרחיב בהמשך. כך כתב (עמ' 372-373):

הרב קוק סבר כי היהדות מיוסדת על שתי "אידאות", הלאומית והאלוקית ... במשך אלפיים שנות הגלות, לקתה היהדות עצמה בחסר, מאחר שנעדר ממנה המרכיב הלאומי של זהותה. מתוך השקפה זו נתפסים הציונים החילונים כ"מורדים קדושים", מפני שאף כי הם דוחים את האידיאה האלוקית, הם מסייעים לתחייתה של היהדות עצמה בהשבת האידאה הלאומית. בהשבת הריבונות היהודית בארץ ישראל, הם מחברים מחדש את האומה לאחד משני מקורות חיוניותה – מקור שהיה נעדר עד כה – ובכל הם מתחילים תהליך בלתי נמנע של גאולה. בין אם מקימי המדינה היו מודעים לכך בין אם לא, בהקמת המדינה טמון ערך רוחני אינהרנטי ...

ומכאן לשיטתו של הרב סולובי'ציק:

רעיונות כמו תהליך היסטורי דטרמניסטי, מהויות אינהרנטיות ומרידות קדושות, זרים לתפיסתו של הרב סולוביצ'יק. אין הוא מייחס שום ערך אינהרנטי לריבונות, מלבד הערך של הגשמת המצווה הספציפית של יישוב הארץ. כמו כן אין הוא מייחס שום ערך רוחני אינהרנטי למדינה, אלא רואה בה מכשיר גרידא להשגת מטרות אחרות. מטרות אלו (דהיינו גורל וייעוד[4]) הן אותן מטרות שיהודים חתרו אליהן במשך שנות הגלות הארוכות, שהרי ניתן להשיגן גם בגולה.

            בהמשך המאמר נסקור בקצרה את שיטתו של הרב קוק הסבור שלא היה ניתן להשיג בגלות את המטרות הרוחניות שניצבות בפני עם ישראל, וכי החזרה לארץ ישראל מהווה תנאי להשגת אותן מטרות.

הרב יעקב ריינס

הרב ריינס, אחד מגדולי הדור בתקופת פעילותו הציונית הענפה של הרצל, הקים בשנת תרס"ב תנועה בשם "מרכז רוחני", המוכרת בשם הקיצור שלה "המזרחי". תנועת המזרחי לקחה חלק בפעילות הציונית והצטרפה אל מוסדותיה, העיקרית שבהם הייתה ההסתדרות הציונית. הרב ריינס, כותב פורה שכתב חיבורים בנושאים שונים ומגוונים, ייחד חיבור בשם "אור חדש על ציון", בו הוא מרחיב את הצדדים החיוביים שיש בתנועה הציונית ומפריך את הטענות של מתנגדיה. כך כתב בדבריו (אור חדש על ציון, שער שלישי, פרק ג):

סנגוריא כזאת דרושה גם להרעיון הציוני ... כי רבים קמו עליו והמציאו טענות צדדיות אשר כפי האמת אין להם שום יחס אל העניין, ובכל זאת הצליח חפצם בידם להרחיק ממנו חלק גדול מבני עמנו, כי הקטגוריא שלהם היא ביחוד קטגוריא אדתית (כלומר: דתית), אשר לא היה בראשונה כל מקום לחשב על זה, אחרי כי עצם העניין הוא עננין חומרי, אשר אין לו שום נגיעה אל ענייני הדת ...

ואחרי שכפי האמת לא לבד שאין חלילה שום נזק לענייני הדת, כי גם יש לקוות על הרמת קרן הדת על ידי התפשטות הרעיון הזה ...

            לאור דברים אלו, אין פלא שהרב ריינס הכניס את תנועת המזרחי אל ההסתדרות הציונית. כאשר הרצל העלה על הפרק את תכנית אוגנדה, הרב ריינס תמך בה בתור שלב של התגשמות הציונות, עד שיהיה ניתן להקים את המדינה היהודית בארץ ישראל.[5] גם הרב ריינס טען שיש לנתק בין הציונות החומרית לבין עניינים רוחניים, ודווקא הניתוק של הציונות מחיי הרוח אפשרה לו לשתף פעולה עם מוסדותיה.

שיטת הרב אברהם יצחק הכהן קוק

            מרן הרב זצ"ל בחר לפתוח את ספר אורות בהתמודדות מול השקפתו של רש"ר הירש (אורות ארץ ישראל א'):

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אֵינֶנָּהּ דָּבָר חִיצוֹנִי, קִנְיָן חִיצוֹנִי לָאֻמָּה, רַק בְּתוֹר אֶמְצָעִי לַמַּטָּרָה שֶׁל הַהִתְאַגְּדוּת הַכְּלָלִית וְהַחְזָקָת קִיוּמָהּ הֶחָמְרִי אוֹ אֲפִלּוּ הָרוּחָנִי. אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא חֲטִיבָה עַצְמוּתִית קְשׁוּרָה בְּקֶשֶׁר חַיִּים עִם הָאֻמָּה, חֲבוּקָה בִּסְגֻלוֹת פְּנִימִיּוֹת עִם מְצִיאוּתָהּ.

            בעוד רש"ר סבר שארץ ישראל חשובה כדי לאגד את עם ישראל תחת טריטוריה אחת, על מנת שהוא יוכל לשמור תורה ומצוות, כתב מרן הרב זצ"ל שארץ ישראל קשורה בקשר ישיר ופנימי עם האומה הישראלית. קשר של חיים! לכן, התפתחות הארץ והתפתחות העם קשורים ושלובים זה בזה. כשם שהארץ לא נתנה את פירותיה בימי הגלות, כך עם ישראל אינו יכול להוציא אל הפועל את כוחותיו, הן הגשמיים והן הרוחניים, ללא החיים בארץ ישראל. בעוד שלפי רש"ר יש מציאות של חיי תורה מפותחים גם בחוץ לארץ, אלא שבארץ ישראל יותר קל להגיע אל מדרגות רוחניות גבוהות (ואולי הקלות הזאת גם הופכת לאיכות), לפי מרן הרב זצ"ל, אין חיי תורה שלמים בחוץ לארץ, היות ויש בארץ ישראל משהו עמוק וטבעי שאיננו קיים בחוץ לארץ.[6]

            בצד המעשי הקים מרן הרב את תנועת דגל ירושלים. הצורך בהקמת תנועה דתית ציונית נוספת על תנועת המזרחי, נבעה מהצטרפותה של תנועת המזרחי להסתדרות הציונית, שחרתה על דגלה שאין לה שום קשר אל הדת. הרב ראה צורך שתנועת התחיה תחרוט על דגלה שתחיית עם ישראל בארצו צריכה להיעשות על פי התורה, ולשם כך הקים את תנועת דגל ירושלים, שמצד אחד תכבד את התנועות הדתיות האחרות: המזרחי ואגודת ישראל, ומצד שני תשלב בתוכה את הצדדים הרוחניים והגשמיים הקשורים לתחיית ישראל בארצו. כך כתב מרן הרב (אגרת תתפ"ב):

המטרה הראשונית הכמותית של דגל ירושלים, היא לא מטרה מקומית, כי אם כללית ... ובשביל כך הננו מוכרחים להרחיב את פתחיה, עד שכל איש ישראל, המוקיר את חיי הנשמה הישראלית והמכיר שנושא הקודש דווקא הוא הנו היסוד המגמתי של כל מערכת החיים הלאומיים שלנו, יוכל להתאגד עמנו ולעבוד אתנו יחד על הכיכר של התחיה הלאומית בארצה, מה שאי אפשר לנו לקוות אם נעסוק רק באגודות "מזרחיות" ...

והשנית והיא היותר עיקרית, שבאמת אש הקודש חסר הוא מן הציונות במצבה הנוכחי, והמזרחי שתכונתו היא תמיד נוחה ומתונה, וכך יפה לו על פי ערכו, לא יוכל להשפיע על הציונות הכללית שתחדש את דרכה הסלולה לה מאז "שהציונות דבר אין לה עם הדת" שנשתרש בציונות הרבה מאוד, ונשארה הדת בהתוכן הלאומי בתור דבר פרטי, וזאת היא באמת התבוללות מסוכנת לישראל.

            שתי המטרות הראשונות של הקמת דגל ירושלים הן פרקטיות: קודם כל יש הרבה אנשים יראי ה' שנמנעו מלהצטרף לתנועת המזרחי משום שהיא הצטרפה אל ההסתדרות הציונית, ומכאן הצורך בתנועה נוספת שתפתח את שורותיה אל כל יראי ה', שמצד אחד רואים בחיוב את תחיית עם ישראל בארצו, ומצד שני מנועים מלהצטרף לתנועת המזרחי. מטרה נוספת חשובה מהראשונה היא שתנועת המזרחי לא תוכל להשפיע מבפנים על התנועה הציונית לאמץ קישור כלשהוא אל הדת, ולכן צריכים תנועה חיצונית לכך.

            בהמשך האיגרת כתב הרב מטרה שלישית והיא שתהיה תנועה שתחרוט על דגלה שהיסוד הבסיסי והעיקרי שעליו עומד כל עניין תחיית עם ישראל הוא התורה, ושצריך שהתחייה תהיה שלמה על פי התורה. באיגרות רבות נוספות קובע הרב את היחס אל ההסתדרות הציונית, תנועת המזרחי ואגודת ישראל.

בנו ממשיכו, הרב צבי יהודה הכהן קוק, כתב במאמר "על הפרק" על התנועה הציונית:

מקור תנועתה הגדולה של האומה הישראלית הוא כמובן בתוך תוכה של האומה, בפנימי פנימיותה, בגידיה ובאבריה ובעורקי חייה שלה בעצמה, בכללה ובכל פרט מפרטיה. לא בשלילה, כמובן, מקורה בבקשת "מקלט בטוח" בעל הגנה משפטית מפני האנטישמיות, מפני הנגישות החיצוניות "צרת היהדות וצרת יהודים", אלא בחפץ חיה ותחייתה העצמי, הפנימי, החפשי של האומה, "מתרפקת על דודה", מתגעגעת אל ביתה, אל נחלתה, אל ארצה, לא רק כדי להיסתר שם מחמת המציק, לברוח מפני המכות, החומריות או הרוחניות, אלא בחפצה החיובי העצמי לשוב לארץ חייה, לאלוהיה, לעמיותה, לחיות את חייה הטהורים והבריאים החפשיים, ... חייה האלוהיים עם השאיפה לבניין בית המקדש, יצאה והתגלתה תנועת יישוב ארץ ישראל וחיבת ציון שלנו ...

אמנם גם בציונות גופא לא ביטלה חלילה בקשת "המקלט הבטוח" את געגועי החיים הישראליים הפנימיים, והא ראיה: ביטול הצעת אוגנדא ופירודם של הארציים.

            דווקא מתוך הצעת אוגנדה שנפלה, ניתן לראות שהשאיפה הציונית האמיתית איננה שאיפת חולין, שמטרתה רק להקים מקלט בטוח עבור היהודים. השאיפה להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל נובעת מכמיהה של כל אדם מישראל לחזור לאלוקיו ולתורת עם ישראל, דבר שניתן לעשות רק בארץ ישראל. נכון, הדברים לא תמיד נראים כלפי חוץ, אבל בשעת מבחן, כאשר אפשר היה לבנות מדינה בטוחה עבור היהודים במקום אחר, דחו הציונים את ההצעה, והחליטו שיש לבנות את המדינה רק בארץ ישראל.

            תלמידו של הראי"ה, מו"ר הרב ישראלי זצ"ל, זכה לראות בהקמת מדינת ישראל, ובירר בספרו ארץ חמדה את מצוות יישוב ארץ ישראל, וכך כתב על היחס להקמת מדינת ישראל לפי השיטות השונות שהובאו בראשונים (חלק א, שער א, סימן ו):

ועכשיו נברר הדין של מצוות ישיבת ארץ ישראל עם הקמת המדינה. לדעת הרמב"ן שמצווה זו קיימת תמיד, מכל מקום היו פטורים ממנה מחמת אונס, כשהמלכות הגבילה העליה, שאז יש לומר שלא הייתה גם מצווה להשתדל להיכנס בתוך המכסה (המכסה שנתנו הבריטים לעליית יהודים לארץ), אין אף על אחד מצווה זו. אולם לא כן עכשיו, שהדלתיים פתוחות וכל ישראל מותר להם לעלות יחד מבלי שיהא בזה משום עלייה בחומה. אם כן, המצווה קיימת עכשיו על כל אחד ואחד מישראל מן התורה לפי שיטת הרמב"ן, ולדעת הרמב"ם, לפי מה שפירש דבריו באבני נזר כבר הבאנו דבריו, שבזמן שיותן רשות לכולם לעלות, ודאי תהיה זו המצווה על כולם לעלות לשם, והרי במובן זה הגיעה השעה והרשות נתונה לכל ישראל לעלות. אם כן חזרה אלינו המצווה במלואה.

וכן נראה לפי שיטת המגילת אסתר שבזמן הגלות בטלה מצוות ישיבת ארץ ישראל, והזכיר בלשונו "שאין מצווה זו נוהגת עד עת בוא המשיח", מכל מקום לפי קוטב סברתו שנתבארה לעיל שעיקר המצווה של כיבוש היא ישיבה ללא עול זרים, מעתה ישיבתנו כיום הזה שהיא ללא שיעבוד הגויים, מחזירה אלינו את מצווה זו במלואה ...

ולפי פאת השולחן שמצוות ישיבת ארץ ישראל לדעת הרמב"ם היא מדרבנן בכל הזמנים, מדרבנן על כל פנים ישנה עכשיו המצווה במלואה ... וכן לפי שיטת הר"ח בתוספת שהיא מצווה מצד קיום המצוות התלויות בארץ, קשה להשתמש עכשיו בפטור שלו מצד הקשיים בקיום המצוות, כי ודאי שזה לא נאמר אלא בזמן שהארץ הייתה חריבה, וישיבה בכפרים הייתה כרוכה בסכנת נפשות וכן בערים מחמת רוב הדוחק הכלכלי אי אפשר היה לקיים מצות אלו. מה שאין כן בתנאים שלנו שהארץ מיושבת ואין מי שמונע בידינו מלקיים, שהמצווה קיימת ועומדת.

בסיכום הדברים: עם הקמת המדינה, סולקו הגורמים שמנעו בעד קיום המצווה לשיטות השונות, ומעתה המצווה קיימת בתוקפה לרוב רובן של הדעות ... ואשרי מי שמקיימה מתוך ידיעה והכרה.

            אם כן, הרב ישראלי הוכיח שגם הראשונים שמהם עלה לכאורה שאין מצווה ביישוב ארץ ישראל, יסברו שקיימת מצווה בהקמת מדינת ישראל בארץ ישראל.

הרצל

למרות שהמאמר עוסק באופן עקרוני בהגות של אנשי תורה ורבנים, "נקנח" מעט בדמותו של תיאודור הרצל, שהשקפתו עברה תהפוכות שונות. לא נאריך בדברים שהוא עצמו כתב, אלא נצוטט מספרו של פרופסור בן ציון נתניהו "חמשת אבות הציונות" (עמ' 90) שם כתב את מה שייחד לדעתו את הרצל:

כי גודלו המיוחד של הרצל היה כלול בתורה מיוחדת רק לו בלבד ... והיא לא הייתה ידועה אף לאחד מן המליונים המרובים שנכספו לגאוה ... לא במה שהורה, שהפיתרון היחיד לשאלת היהודים הוא מדינת היהודים הייתה גדולתו של הרצל, אלא במה שהורה כיצד מוציאים רעיון זה אל הפועל.

            חידושו של הרצל היה בהתוויית קו ברור ומעשי להגשמת הקמת המדינה היהודית. האידאולוגיה כבר הייתה קיימת עוד לפניו. אם נחבר את דבריו של פרופסור נתניהו לדבריו של הרב ריינס, נוכל לקבוע שלמרות היתרונות הגדולים של מבשרי הציונות שבאו מתוך השקפה של תורה, הציונות נזקקה לשלב בתוכה גם אדם ללא רקע דתי, על מנת לקדם את המהלכים המדיניים – חומריים אליה נזקקה הציונות. לא רק רכישת קרקע כזו או אחרת, או עליה לארץ של קבוצה זו או אחרת, אלא פתרון רחב וכולל שבאה כתוצאה מפעילות מדינית והבנה עמוקה בצרכים של הגשמת הציונות והבאת עקרונותיה לכדי מציאות קיימת.

ומה לימינו

            דומה שכדי להבין את חלקו של כל אחד מהדמויות המובאות לעיל בתחיית עם ישראל בארצו (ודמויות רבות שמאמר זה לא עסק בהם), עלינו ללמוד את דבריו של מרן הרב זצ"ל בשמונה קבצים (קובץ ג, א-ב):

שלשה כחות מתאבקים כעת במחננו. המלחמה ניכרת היא ביותר בארץ ישראל, אבל פעולתם היא פעולה נמשכת מחיי האומה בכלל, ושרשיהם מחופשים מצד ההכרה החודרת במרחבי רוח האדם. אומללים נהיה אם נניח לשלשת הכחות הללו, - שהם מוכרחים להאחד אצלנו, לסייע כל אחד מהם את חבירו ולשכללו, ולבצר כל אחד מהם את הקיצוניות שחבירו יוכל להביא בצורה מקולקלת, כשלא יסוייג דרכו בפיזורם, במרידתם זה על זה, ובהחלקם כל אחד למחנה מיוחדת, העומדת כצר למחנה השנייה. הקודש, האומה, האנושיות, אלה הם שלשת התביעות העיקריות, שהחיים כולם, שלנו ושל כל אדם, של איזה צורה שהיא, מורכבים הם מהם. יהיו המניות של ההרכבה הזאת איך שיהיו, יהיה חלק אחד תופס מקום יותר עקרי, אצל איזה יחיד או אצל איזה ציבור, אבל לא נמצא ולא נוכל למצא שום צורה של חיים שלא תהיה מורכבת משלשתם. ההתמזגות המוכרחת של שלשת התביעות הגדולות הללו מוכרחת היא לבא בכל קבוצה, שיש לה תקוה של חיים עתידים, ובכל עת שאנו סוקרים בחיינו ורואים אנו איך שהכחות הללו, תחת תעודת התמזגותם, הולכים הם ונפרדים, הננו נקראים לבא להצלה.

            יש שלוש כוחות שלא ניתן להפריד ביניהם, וכל אחד מעם ישראל חייב לכלול את שלושת הכוחות. בפסקה הבאה מסביר הרב מהם שלושת הכוחות:

שלשת הסיעות היותר רשמיות באומה הם: האחת האורתודוכסית, כמו שרגילים לקראת הנושאת את דגל הקודש, טוענת באומץ, בקנאה ובמרירות, בעד התורה, המצוה, האמונה וכל קודש בישראל. השניה היא הלאומית החדשה, הלוחמת בעד כל דבר שהנטיה הלאומית שואפת אליה, שכוללת בקרבה הרבה מהטבעיות הטהורה של נטית אומה, החפצה לחדש את החיים הלאומיים שלה, אחרי שהיו זמן רב עלומים בקרבה מתגרת ידה של הגלות המרה, והרבה ממה שהיא חפצה להכיר לטובה את מה שקלטה מרושם מרוחם של עמים אחרים, באותה המדה שהיא מכרת שהם טובים ונאותים גם לפניה. השלישית היא הליברלית, שהיתה נושאת את דגל ההשכלה בעבר לא רחוק ועדיין ידה תקיפה בחוגים רחבים, היא אינה מתכנסת בחטיבה הלאומית ודורשת את התוכן האנושי של ההשכלה, התרבות, המוסר, ועוד. הדבר מובן, שבמצב בריא יש צורך בשלשת הכחות יחד, ותמיד צריכים אנו לשאוף לבוא לידי המצב הבריא הזה, באופן ששלשת הכחות הללו יחד יהיו שולטים בנו בכל מילואם וטובם, במצב הרמוני מתוקן, שאין בו לא חסר ולא יתר, ואז יתדבקוה יחד באהבה אצילית ומעשית, הקודש, האומה והאדם, ויחד יתועדו היחידים וגם הסיעות, שכל אחד מהם מצא את כשרונותיו יותר מסוגלים לחלק אחד משלשת החלקים הללו, בידידות הראויה, להכיר בעין יפה כל אחד את התפקיד החיובי של חבירו.

            על מנת שיהיה ניתן לרומם את העם, לגאול את העם גאולה שלימה, יש צורך בשלוש כוחות שונים: האורתודוקסי –  השם את הדגש על הדת, הלאומי – המדגיש את ההתעוררות הלאומית המייחדת את עם ישראל, ואת האוניברסלי – המדגיש את היחס אל אומות העולם ואל ערכים ליברליים נוספים. השלמות היא מיזוג של כל שלושת הכוחות.

            לאורך שנות התחייה של עם ישראל בארצו, כל אחד מהכוחות יוצג על ידי קבוצה מסוימת. היחסים המתוחים בין הקבוצות השונות, איזנו את ההשפעה של כל קבוצה, כך שלא הייתה קבוצה אחת שהייתה דומיננטית מידי וכופפה את הקבוצות האחרות לדעתה. אמנם רמת האיזון הייתה שונה בתקופות שונות, אבל המהלך הכללי של כמאה וחמישים שנות ציונות מתאפיינת באיזונים בין הקבוצות והכוחות השונים. התפקיד האלוקי הן של האדמו"ר מסאטמר והן של הרצל היה דווקא להיות בשתי הקצוות, על מנת שהם יוכלו לאזן זה את זה.

            כאן בא תפקידו של מרן הרב. בעצם הקמת תנועת דגל ירושלים, הוא רצה להקים קבוצה אחת מאוזנת, הכוללת בתוכה את כל שלושת הכוחות. מצד אחד הכח הלאומי שמתייחס בחיוב לתחיית ישראל בארצו ומעוניין להיות חלק ממנה, מצד שני ההכרה שכל התחייה צריכה להיות מבוססת על התורה, ושלא ניתן לנתק בין תחייה זו לטל תחייתה של תורה. בנוסף, כל מי שמכיר את השקפתו של מרן הרב יודע שהוא סבר שתחיית ישראל בארצו צריכה לכלול את תיקון העולם, "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", ותוך יחס של אהבה כלפי כל אדם – גם הגויים, כל עוד שאינם מחבלים בתחייתו של עם ישראל. תנועת דגל ירושלים הייתה אמורה לקום ולכלול את כל שלושת הקבוצות. הרב קוק הצליח חלקית בהקמת התנועה, וייתכן שהדבר נובע מכך שעוד לא הגענו אל מציאות של שלמות, שבה ניתן לכלול בגוף אחד את כל שלושת הכוחות הנדרשים, והאיזונים הנדרשים צריכים עדיין להיעשות על ידי קבוצות שונות.

            יהי רצון שנזכה לגאולה השלימה במהרה.

[1] רבים מהאחרונים חלקו על האדמו"ר מסאטמר בעניין שלושת השבועות. נביא חלק מההסברים: שלושת השבועות פקעו כאשר האומות נתנו רשות לעם היהודי לחזור לארצו, דבר שקרה כאשר חבר העמים נתן לבריטים את המנדט על ארץ ישראל כדי להקים בית לאומי לעם היהודי, שלושת השבועות לא נאמרו הלכה למעשה אלא הם דברי אגדה, ה' אמנם השביע את עם ישראל אך עם ישראל לא קיבל על עצמו את השבועה ועיקר עניין השבועות נאמר כדי שעם ישראל יקבל על עצמו את הגלות הקשה ולא ינסה להימנע מכך.

[2] יש לציין שדבריו המופרכים של האדמו"ר אינם עולים בקנה אחד עם רצף האירועים ההיסטוריים. ההנהגה הציונית ברובה הפסיקה את כל הפעולות המלחמתיות נגד הבריטים על מנת לנצח את האויב הנאצי המשותף. יתירה מכך. השואה הביאה את ההנהגה הציונית לידי הכרה שיש להיות נחושים יותר בתביעה להקמת המדינה היהודית. גולדה מאיר, ראשת הממשלה הרביעי של מדינת ישראל ופעילה במפלגת מפא"י עוד מהשנים שלפני הקמת המדינה כותבת בספרה "חיי", שלולי השואה, לא היה בה ובחבריה כוח ורצון לעמוד בתקיפות מול הבריטים בהעפלה ובהתיישבות.

[3] ראה רמב"ן ויקרא יח,כה.

[4] על מנת להבין את פירוש המטרות של גורל ויעוד, צריך ללמוד את המאמר של הרב סולוביצ'יק מבפנים.

[5] כך כתב במכתבו להרצל" ובהסכימנו לאפריקה לא אמרנו להסיח חלילה את דעתנו אף רגע מציון עיר קודשנו. ונהפוך הוא הדבר. הסכמנו לאפריקה, מפני שעל ידה הננו מקווים להציל חלק הגון אחד מעמנו ולעשותו שלם בגופו ורוחו. ובטוב לישראל וטוב גם לארצנו. אם אין ישראל בעולם אין ציון בעולם. וכל הימים שישראל יהיה חי וקיים, כל אותם הימים לא אבדה גם תקוות ציון".

[6] בפסקה שלאחר פסקה זו, כתב מרן הרב שהבנת הקשר בין עם ישראל לארץ ישראל תלויה בלימוד חכמת הנסתר.