בן שלוש הכיר אברהם את בוראו

בן ג' הכיר אברהם את בוראו

המחשבה כפתח לעבודת ה'         

בתפר שבין פרשת נח לפרשת לך-לך, יש קושי מרכזי העולה מקריאת הפסוקים. בסוף פרשת נח, מסופר על תרח אבי אברהם שלוקח את משפחתו עימו לארץ ישראל ומת בדרך, אך לאחר מותו[1] מתגלה ה' אל אברהם ומצווה עליו ללכת לארץ ישראל. בתורה לא מסופר כלל במה זכה אברהם אבינו להתגלות זו של הקב"ה. שני פרטים סיפרה לנו התורה עד כה על אברהם: שהתחתן עם שרה ושהצטרף לאביו במסעו לארץ ישראל. מכאן עולה השאלה במה זכה לגילוי נבואי לאחר מות תרח?

המהר"ל (נצח ישראל, פרק יא) הסביר שאברהם לא זכה לציווי ללכת לארץ ישראל בגלל צדקותו הפרטית, אלא משום שהתכנית האלוקית הייתה לבחור בעם ישראל כעם. לשם כך היה צורך בבחירתו של אדם שממנו ייצא עם ישראל. כשם שה' בחר באברהם, הוא היה יכול לבחור גם בכל אדם אחר שיהווה את התחלת עם ה'. בכך מחלק המהר"ל בין בחירת ה' בנח שהייתה בחירה פרטית בזכות מעשיו ועל כן זכה שהפסוקים יכתבו עליו שהוא היה צדיק, לבין הבחירה באברהם שהייתה ללא קשר למעשיו ולצדקותו ולכן איננה מוזכרת בתורה.

אולם, הרמב"ן בתחילת פרשת לך לך מסביר את הדברים אחרת. לשיטתו, הבחירה של הקב"ה באברהם אבינו הייתה בזכות מעשיו הטובים. בתורה לא מסופר כלל על מעשיו הטובים של אברהם אבינו משום שאברהם אבינו, כמפיץ יחידי של האמונה בה' בדורו, היה צריך לנפץ את דת האלילות שהייתה מקובלת באותו הזמן. לו התורה הייתה רוצה להסביר במה בדיוק זכה אברהם להתגלות של ה', היא הייתה צריכה גם לפרט את הדעות של עובדי העבודה הזרה, וזאת לא רצתה התורה לעשות. מעתה יש לומר לדברי רמב"ן שהבחירה באברהם היא בחירה פרטית בגלל מעשיו, אלא שבזכות מעשיו זכה אברהם להיות אחד משלושת אבות האומה הישראלית.

מעיון בדברי חז"ל נראה שגם הם סברו שאברהם זכה להתגלות ה' בגלל מעשיו כדברי הרמב"ן. בגמרא במסכת נדרים (לב,א) אומר ר' אמי בר אבא שאברהם הכיר את בוראו כשהוא היה בן שלש שנים. כיצד הגיע אברהם אל מעלה שכבר בגיל שלש הוא הכיר את בוראו בשעה שהעולם כולו היה משועבד לאלילים ולעבודה זרה? מה מביא ילד בגיל כל כך צעיר להגיע למצב שבו הוא מורד בכל המוסכמות השקריות של העולם עד להגעה להכרת האמת בייחוד ה'?

נדמה כי הרמב"ם נותן תשובה לשאלה זו, וכך הוא כותב בהלכות עבודה זרה (א,ב-ג):

 

ועל דרך זה (של עבודה זרה) היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו. כיון שנגמל איתן זה (כינוי לאברהם אבינו) התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן והתחיל לחשוב ביום ובלילה והיה תמיה היאך אפשר שיהיה הגלגל הזה נוהג תמיד ולא יהיה לו מנהיג ומי יסבב אותו, כי אי אפשר שיסבב את עצמו, ולא היה לו מלמד ולא מודיע דבר אלא מושקע באור כשדים בין עובדי כוכבים הטיפשים ואביו ואמו וכל העם עובדי כוכבים והוא עובד עימהם וליבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מתבונתו הנכונה, וידע שיש שם אלוה אחד והוא מנהיג הגלגל והוא ברא הכל ואין בכל הנמצא אלוה חוץ ממנו, וידע שכל העולם טועים ודבר שגרם להם לטעות זה שעובדים את הכוכבים ואת הצורות עד שאבד האמת מדעתם.

 

         לדברי הרמב"ם, אברהם אבינו הגיע למדרגה של אהבת ה' ושבירת המוסכמות של העבודה הזרה על ידי המחשבה. מרגע שנגמל אברהם אבינו, הוא התחיל לחשוב כיצד ייתכן הדבר שהעולם קיים ללא מנהיג, ומחשבותיו הובילו אותו למסקנות על קיומו של בורא עולם. כאשר אדם מתחיל לחשוב, הדרך אל האמת סלולה בפניו.

 

רגישות המעוררת את האדם        

אולם, הרמב"ם לא הסביר לנו מה גרם לאברהם להתחיל לחשוב. מדוע אברהם היה היחיד בכל דורו שהגיע בכלל לכדי מחשבה אודות הבורא יתברך? מצאנו בהקדמות לכתבי הרב ויינברג זצ"ל (בעל שו"ת שרידי אש) יסוד חשוב בכל הנושא של הגישה לעבודת ה' ונסכם את דבריו (הדברים נאמרו על ידי הרב ויינברג ונכתבו על ידי תלמידיו בהקדמה לספרו "לפרקים"):

הגמרא במסכת חגיגה (טו,ב) שואלת כיצד למד ר' מאיר תורה מ"אחר", מאלישע בן אבויה, הרי יש פסוק האומר: "כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא"? מהפסוק עולה שמותר לבקש תורה רק ממי שדומה למלאך ה' צבקות, והרי וודאי שאלישע בן אבויה היה רחוק מלהידמות למלאך ה' צבקות? עונה הגמרא בסופו של דבר בדימוי, שר' מאיר כביכול מצא רימון, אכל רק את הגרעינים וזרק את הקליפות. כך ר' מאיר למד את דברי התורה מאלישע בן אבויה ואילו את דברי הכפירה, את קליפת הרימון, זרק. לכאורה פשט הגמרא הוא שר' מאיר למד מ"אחר" את הדברים הטובים ואילו את הדברים הרעים סינן ולא למד. אולם, גם לאחר שהגמרא ענתה את תשובתה עדיין לכאורה קשה: וכי היו חסרים תלמידי חכמים אחרים שר' מאיר היה יכול ללמוד מהם? מדוע ר' מאיר היה זקוק ללמוד מאדם שהוא צריך לזרוק את קליפותיו, ואינו יכול ללמוד מרב הגון שאין לו קליפות?

הרב ויינברג מסביר את הדברים באופן הבא: בגמרא במסכת חולין (קמב,ב) ישנן שתי דעות לגבי מה גרם לאלישע בן אבויה לצאת לתרבות רעה ולהיות אפיקורוס. אחת הדעות סוברת שאלישע בן אבויה ראה אב שאמר לבנו לקיים מצוות שילוח הקן, והבן מת בדרכו לקיים את המצווה, למרות שהוא קיים בבת אחת שתי מצוות שהשכר עליהן מפורש בתורה: "למען יאריכון ימיך". מסביר הרב ויינברג שאלישע בן אבויה ראה מקרה זה והזדעזע. הזעזוע הוביל אותו למסקנה של כפירה במקום לתשובה המתבקשת שאריכות ימים נאמרה לעולם הבא. אולם עצם רגישותו של אלישע בן אבויה שהובילה לשאלה, העובדה שהפריע לו שדברי התורה כפי שלמד אותם לא התקיימו, היא רגישות חיובית. רוב בני האדם שהיו רואים מקרה זה, לא היו מתייחסים אליו ולא היו שואלים שאלות. ר' מאיר רצה ללמוד מאלישע בן אבויה את אותה רגישות שכה חסרה בעולם, אך להגיע אל מסקנות שונות.

להבדיל מ"אחר", דומה שגם לאברהם אבינו הייתה רגישות מיוחדת. לאורך כל הפרקים העוסקים בעניינו של אברהם אבינו אנחנו רואים את רגישותו הגדולה לעולם הסובב אותו. אברהם לא היה יכול להיות גומל חסדים ללא רגישות לסובב אותו. אדם אדיש לסביבתו לא היה מתפלל על אנשי סדום או יוצא להילחם נגד ארבעה מלכים שכבשו כמעט את העולם כולו. רגישות זו היא שהיוותה פתח למחשבה עליה דיבר הרמב"ם והיא היסוד להפנמת מהלך החיים הסובב את האדם והתבוננות בו, התבוננות שהתוצאה שלה היא אחת: האמונה בה'.

         

המחשבה והסדר בעבודת ה'

כפי שראינו, הרמב"ם הסביר שהמחשבה היא הגורם לכך שהאדם יכיר במציאות הבורא. כשם שהדבר נכון לגבי עצם המסקנה על מציאותו של ה', הדבר נכון גם לגבי הדרך לעבודתו. בביאור מידת הזהירות הסביר הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ב) שעניין הזהירות הוא שיהיה האדם "מתבונן ומפקח על מעשיו ודרכיו הטובים הם אם לא". הוי אומר: המחשבה על מהות המעשים היא המובילה את האדם לעשיית המעשים הנכונים. כאשר אדם מתחיל להפעיל את מחשבתו ולחשוב על ההכרח במציאות ה' ועל הדרך לעבודתו, הוא בהכרח יגיע למסקנה שהדרך היחידה העומדת בפניו היא קיום מצוותיו של ה'. לאורך שנות התוהו שקדמו להופעתו של אברהם בעולם, בני האדם כלל לא הפעילו את כח המחשבה, ולכן לא הגיעו למסקנה המתבקשת על מציאותו של ה'. כך גם לאחר שמציאות ה' מתבררת אצל האדם עליו להתבונן על מעשיו כדי לראות האם הם תואמים את רצונותיו של הבורא יתברך.

          ר' ירוחם ליוואוויץ ממיר מוסיף נקודה נוספת המסבירה את יכולתו של אברהם אבינו להגיע למסקנה הפוכה מהעולם כולו, ולהגיע לידי האמונה בה'. בדברים המובאים בשמו בשער סדרת הספרים "דעת תורה" (עמ' 10-11), כתובים הדברים הבאים:

 

אמרו במדרש (בראשית רבה לט,א) 'אמר ר' יצחק משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת. אמר: תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה. אמר לו (בעל הבירה לאדם – לאברהם) אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג. הציץ עליו הקב"ה ואמר לו אני הוא בעל העולם'.

לא חכמה גדולה ישנה בזו השאלה! לשאלה שכזאת אין צריכים למחקר רב ופילוסופיות עמוקות ... אלא כי אברהם אבינו היה בריא בתולדתו, שלם היה בכח זה בכישרון של סדר ומהלך, ו"איש מהלכי" די ומספיק לו הערה זו אף הכה פשוטה, לבא ממנה להכרה חזקה כי לבירה יש בעל הבירה, לגלגלים יש מגלגל, מסובב מוכרח להיות לו מסבב, וכי על כן ודאי כי יש בורא ... אם כן הוא יתברך האדון ומחויב אני לעבדו וליראה אותו.

רבים עברו על זו הבירה, רבים אשר שאלו לעצמם איה בעל הבירה, אבל לא הועיל להם כלום, כי חולים הם בכח המהלכי שלהם שחנן הקב"ה לכל אדם בתולדתו, כי לא סדר להם בחייהם ולא סדר להם במחשבתם, אנשים כאלה מגיעים למחשבות הכי טיפשיות כי הבירה תתנהג בעצמה, כי למסובב אין הכרח שיהיה לו מסבב, אין הכרח לעלול כי יהיה לו עלה, חכמה של "אחד ואחד הוא שנים" – חק ומשפט כזה לא ידעו, בדמיוניהם הנה אחד ואחד הוא אחד עשרה ...

         

לאחר הוספת דבריו של ר' ירוחם, נוספה לנו נקודה חשובה בהבנת ההבדל בין אופן החשיבה של אברהם לבין אופן החשיבה של העולם כולו. לפי ר' ירוחם, נקודה אחת מבדילה בין העולם כולו שלא הגיע לאמונה בה' לאברהם אבינו שכן הגיע לאמונה זו: כל העולם חשב והבין את המציאות הסובבת אותו, אך רק אברהם אבינו הבין את הסדר שבמציאות (כגון זריחת השמש ושקיעתה). כאשר אדם רואה נתונים לפניו, ישנן דרכים רבות בהן ניתן לנתח אותן. אדם שיעשה סדר בנתונים ויחבר אותם בסדר הנכון יגיע אל המסקנות הנכונות.

          ר' ירוחם הביא לדוגמה תרגיל פשוט בחשבון: כמה הם אחת ועוד אחת. אדם עם מחשבה בריאה יסדר את הדברים כהווייתם ויידע שהוא צריך להוסיף את המספר הראשון על המספר השני וכך הוא יקבל את התשובה הנכונה: שתיים. אולם, אדם עם צורת מחשבה מבולבלת, יעמיד את שני המספרים זה בצד זה וכך יקבל תשובה לא נכונה: אחת עשרה. כך גם כשאדם רואה את המציאות. אם הוא רואה את הנתונים שלפניו באופן ברור ומסודר, הוא יגיע למסקנה המתבקשת שקיים בורא לעולם. אולם, אם את הנתונים העומדים לפניו הוא יראה בצורה מבולבלת, לא יהיו לו הכלים להגיע למסקנות המתבקשות ומכאן בהכרח שהוא יגיע לידי כפירה.

          ניתן להסביר על פי זה את ההבדל בין מסקנותיו של אברהם אבינו למסקנותיו של אלישע בן אבויה. לשניהם הייתה רגישות שעוררה אותם לסביבתם, אבל תהום ענק היה פעור ביניהם. אברהם גם חשב, לאחר שהרגש עורר אותו, הוא התמודד עם הרגש עם החשיבה שהובילה אותו למסקנות הנכונות. אלישע בן אבויה נשאר ברובד של ההתעוררות הרגשית, ללא כל יכולת או רצון לתת פתרונות לשאלותיו, ומכאן הוא הגיע לכדי כפירה.

         

כל ההתחלות קשות

הדרך של אברהם אבינו אל הדבקות בה' לא הייתה פשוטה. לאורך השנים אברהם היה היחיד בעולם שנלחם נגד האלילות והטמיע את האמונה באל אחד. אברהם הוא הראשון שקורא לה' "אדון" (ברכות ז,א) משום שהעולם כולו לא היה מוכן בכלל לקבל את הרעיון שבורא העולם יכול להיות אדון על הבריאה. ניתן לדמיין במעט את הקשיים והמאבקים שעברו עליו לאורך אותן שנים עד שאפילו תרח אביו התלונן לפני נמרוד וסיפר לו על שבירת צלמיו וכתוצאה מכך השליך נמרוד את אברהם אל תוך כבשן האש (רש"י בראשית יא,כח). הגילוי של ה' אל אברהם היה רק לאחר שנים רבות של מאבקים, וכך לאורך שנים רבות אברהם לא קיבל שום תמיכה למעשיו ולדרכו. מדוע לא התגלה ה' אל אברהם אבינו מיד? הרב סולביצ'יק (ימי זיכרון עמ' 91) בדברו על התגלות ה' אל אברהם בציווי על המילה, מתאר את הכאב שעבר על אברהם לאורך כל אותן שנים בהן לא הייתה התגלות:

 

בוא אברהם ואגלה לך סוד גדול וכמוס. ודאי הטרידה אותך זמן רב קושיא חמורה ובליבך אתה נושא איזו טרוניא כלפיי. כל הזמן עשיתי עצמי כאיני רואה ולא יודע את הרהוריך. אולם עתה יכולני לגלות לך הכול. אתה בעוד היותך נער צעיר, שסקרנותו רק התעוררה, כבר אז עלה על דעתך לשאלני שאלות בעניין האלוקות ועל המסתורין של היקום והטבע, על רזי הכוכבים הנוצצים ברקיע ועל כוח הימים הסוערים. אז שכבת בשדות אור כשדים והתבוננת בשמיים שמעליך ובמבטך רצית לחדור דרך סודות החלל כדי להגיע אליי. באותם הימים היית תוהה במרחביה של האין סוף והיית מגיע לכלל יאוש. לא יכולת להגיע ולהשיג בעיניך את החלל  האין סופי. לאחר מכן היית מתחיל מחדש לחקור ולדרוש ולבקש אותי. את עצמך היית שואל את הקושיא החמורה: אם כאן יש בורא עולם, למה אינו מתגלה אליי? כמעט היה נדמה לך שחס ושלום אין מנהיג לבירה. ואני – שתקתי והייתי תמיר ונעלם. לא סייעתי לך בחיפושיך המייגעים, אפילו רמז קל שבקלים לא רמזתי לך. לאחר מכן, כאשר לאחר חקירות ודרישות ממושכות וקשות החילות סוף סוף לראות אותי, התחלתי אף אני להשיב לתפילותיך. בתפילות ההן, כשהיית שוכב לילות שלמים על הארץ הרוויה לחלוחית הטל, ומבקש ממני להראות לך אות או מופת כי אמנם אני קיים – שתקתי. כאשר התאוננת לפני בתפילותיך שהבריות לועגים לך ובזים לך על אמונתך בי ושואלים אותך: איה אלהיך? האם נדבר עמך ודרש בשלומך? והמשכת לשפוך שיחך לפני: "אלי אלי למה עזבתני ... יומם ולא תענה ולילה ולא דומיה לי" – ואני המשכתי בשתיקה. נשארתי במעמד כ"אל מסתתר בשפריר חביון" טמיר ונעלם.

רק כאשר נאלצת לעזוב את אור כשדים בגלל רדיפותיהם ועלבוניהם של לצים – רק אז, בדרכך אל ארץ כנען, כאשר זקנת וכאשר אתה עייף ויגע – נראיתי לך לראשונה כנאמר "ויאמר ה' אל אברם: לך לך ..."

 

          מתיאורו הרב סולביצ'יק עולות שתי נקודות מרכזיות. הראשונה: גם לאברהם אבינו לא היה קל להתחיל במלאכת הנחלת קיומו ומציאותו של ה' בעולם. לאורך אותן שנים באור כשדים, בעודו נאבק באמונה בעבודה הזרה עד כדי סיכון נפשו ועד כדי פירוד רגשי ממשפחתו (שהרי אביו הוא המתלונן עליו בפני נמרוד), נמצא אברהם אבינו לבד. בנוסף להתמודדות עם כל בני האדם בהיותו יחיד בעולם המאמין בייחוד הבורא יתברך, הוא נמצא לבד מבחינת הקשר שלו לאותו בורא שהוא מאמין בו. כל העולם רואה בעיניו את האלוהים שאותם הם עובדים, משתחווה לפסלים שניתן לראות. רק אברהם אבינו אינו רואה את אלוקיו: "אלי אלי למה עזבתני", והעולם כולו שואל אותו "איה אלוהיך"?

          הנקודה השנייה מתבקשת מהנקודה הראשונה. הקב"ה אינו עוזר לאברהם באותן שנים. אברהם מנסה בכל כוחו להנחיל לכל העולם את האמונה בה', והתגלות קטנה של הקב"ה בעולם הייתה יכולה להוכיח את צדקת טענותיו של אברהם. התגלות אחת קטנה ויחידה הייתה יכולה להועיל גם להרגשתו הפרטית של אברהם, לעודדו ולהראות לו שהוא אכן צודק במאבקו מול העולם, אך התגלות זו אינה מגיעה. מדוע? התשובה לכך פשוטה. אדם צריך להתמודד ולהיאבק כדי לרכוש מדרגות רוחניות ואינו יכול לקנות דרגה רוחנית ללא מאבק. במהלך האימונים, מלחיצים בכוונה את החיילים על מנת שיתגלו להם כוחות נפש שעד עתה לא ידעו שקיימים בהם. לו היה הקב"ה מתגלה אל אברהם כבר בהתחלה, היה מאבקו של אברהם קל יותר, אך כוחות נפש מסוימים היו נותרים חבויים בו בלי שייצאו אל הפועל.

          כך גם מסביר רמב"ן (בראשית כב,א) את עניין הניסיונות בהם העמיד הבורא יתברך את אברהם אבינו: מטרת הניסיונות הייתה להוציא מהכח אל הפועל את אותה אמונה הטבועה בו. האמונה יכולה להיות מוחבאת בנפש, ורק בשעת ניסיון כמו ציווי העקידה או הציווי לעזוב את מולדתו וללכת לארץ ישראל היא תתגלה. המטרה של הוצאת אותם כוחות מהכח אל הפועל בשעת הניסיונות היא כדי לתת שכר למנוסה. הוי אומר: מציאות הכוחות עצמם אינה מזכה את המנוסה בשכר, אלא רק כאשר הם יוצאים אל הפועל, ואז המנוסה מקבל את שכרו (על כך נרחיב בעז"ה בפרק "והאלוקים ניסה את אברהם").

 

מאמינים בני מאמינים

           

בדברי חז"ל אנחנו מוצאים מספר תכונות המאפיינות כל אדם מישראל הטבועות בנשמתן (על כך בהרחבה בשער העוסק בעם ישראל). חז"ל אמרו שבבני ישראל יש שלושה סימנים: "רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים" (יבמות עט,א). הכוונה ששלוש תכונות אלה עוברות בתורשה מדור לדור אצל כל אדם מישראל. אולם, ישנה תכונה נוספת בה מתארים חז"ל את בני ישראל: "מאמינים בני מאמינים". בגמרא (שבת צז,א) למדו חז"ל שהחושד בכשרים לוקה בגופו ממשה רבינו שסירב ללכת בשליחות ה' לגאול את בני ישראל. אחת מטענותיו של משה רבינו הייתה שבני ישראל לא יאמינו לו: "והן לא יאמינו לי" (שמות ד,א). תשובתו של הקב"ה אל משה הייתה שבני ישראל הם "מאמינים בני מאמינים". כשם שהתכונות של "רחמנים, ביישנין וגומלי חסדים" עוברות בתורשה לכל אדם מישראל, כך גם האמונה עוברת בתורשה לכל אדם מישראל.

          נראה לי שניתן להסביר כך גם את השינויים במינוחים שבהם משתמשת התורה. לאחר שפרעה הכביד את ידו על עם ישראל בעקבות פנייתו של משה רבינו אליו לשחרר את בני ישראל, אמרו בני ישראל אל משה שהוא האשם בהכבדת העבודה. הפסוקים המדברים על כך מופיעים בסוף פרשת "שמות". בתחילת פרשת "וארא" אמר ה' למשה לחזור אל בני ישראל ולומר להם שוב שה' עתיד להוציאם ממצרים ולהכניסם לארץ ישראל. בפעם הזאת, בני ישראל אינם מקבלים את דבריו של משה רבינו. אולם, כאשר התורה מתארת את סירובם של בני ישראל לקבל את דבריו של משה, היא איננה משתמשת בפועל של אמונה, אלא בפועל שמיעה "ולא שמעו אל משה מקצר רוח ומעבדה קשה" (שמות ו,ט). גם בפסוקים שלאחר מכן, כאשר משה רבינו אומר לה' שהוא אינו רואה טעם לחזור ולצוות את פרעה על שחרור בני ישראל, אומר משה לה': "הן בני ישראל לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה" (שמות ו,יב). בתארו את סירוב בני ישראל לקבל את דבריו, נמנע משה רבינו מהשימוש בפועל של "אמונה" ומשתמש בלשון של "שמיעה". כנראה שהסיבה היא משום שה' לימד אותו שבני ישראל הם "מאמינים בני מאמינים". תיתכן אולי מציאות שבה בני ישראל לא יקבלו את דבריו של משה רבינו, אך אי קבלת הדברים אינה נובעת מחוסר אמונה, אלא מסיבות חיצוניות.

          יש לברר מהי אותה תכונה של אמונה העוברת מדור לדור. יש לחקור מדוע היה צריך להיות ברור לכולם שכשם שאברהם אבינו הנחיל את האמונה בבורא העולם ובקיום רצונותיו, כך גם בני ישראל יאמינו לדבריו של משה (וגם במקרה של סירוב לקבל את דבריו, אין בכך חיסרון אמונה אלא חוסר שמיעה)?

          הרב קוק זצ"ל מסביר בפירושו עין אי"ה על הגמרא שלעיל (צז,א) הסביר את עניין האמונה, אך כדי להבין את דבריו נראה שעדיף להתחיל להסביר את הדברים באופן פשוט יותר על ידי דברים המובאים בשם הרב צבי יהודה קוק זצ"ל בספר "שיחות הרצי"ה" לספר בראשית (עמ' 19. חלק מהדברים כתב הרב אבינר שליט"א בעצמו):

 

למקצוע זה של פגישה עם ריבונו של עולם יש שם אחר: לימוד אמונה. רבינו (הכוונה לרצי"ה) הרבה להסביר את המושג אמונה. יש אנשים הסוברים שאמונה היא מין רגש, מין המיית הלב, מין צביטה בלב. רבינו נשאל: "יש טוענים שאמונה היא רגש"? והשיב: "שקר! קודם כל אמונה היא אמונה! והיא הכרת האמת, הכרת האמת היותר גדולה".

תפיסה זו שאמונה היא רגש, נותנת נשק בידי האפיקורסים, הטוענים שאמונה אינה דבר גדול שמקיף במהותו את כל עם ישראל ואת כל האנושות, אלא חוויה פרטית: לפלוני קרה מאורע מסוים, לכן הוא מאמין, מה שאין כן אלמוני, לכן אינו מאמין. יש מי שאוהב מאכל מסוים ויש מי שאוהב ספר מסוים, כך יש מי שמאמין בה'. זהו רגש אישי פרטי. "את השיבוש הזה שאמונה היא רגש, יש לעקור מן השורש. יש להשתחרר מהבנה שטחית זו".

אין התנגדות לשיר "אני מאמין" לזמר ולרקד. גם זה טוב, אך זו עדיין לא אמונה. אפשר לומר שזהו ביטוי רגשי של האמונה. אבל אמונה מהי? "אמונה היא דבר שבשכל, היא השכל היותר גדול, האמיתי ביותר, שכל אלוהי, דעת האלוהים". אמונה היא ההבנה, התפיסה, ההתבוננות היותר עומקית, היותר אמיתית שיש בעולם. "דע את אלוהי אביך ועבדהו". לדעת את ה', כלומר: אמונה. "ניתן להבין שלדבר שכלי יש ערך ציבורי כללי. כל עניין הדעת, השכל, ההכרה שייך לטבע האדם, לציבוריותו של האדם. מה שאין כן צד הרגש, שאינו הצד המיוחד של האדם בתור אדם". השכל הוא דבר כללי, ולעומתו הרגש הוא אישי פרטי. מה שפלוני מרגיש, אין אלמוני מרגיש. "אדם יכול להסביר לחברו דבר מה שהוא עצמו מבין, וחברו יבין גם הוא את אותו דבר. אם העניין לא יתברר בפעם אחת, אז אחרי עשר פעמים – מכל מקום אפשרי מאוד להעביר תוכן שכלי. אבל האם זה ניתן בדבר שברגש? לא, כיוון שלא בהכרח אדם מרגיש את מה שחברו מרגיש. מזה נמשכות כל הסטיות של האפיקורסים: 'אתם הדתיים, אשריכם שאתם מאמינים. אתם מרגישים – טוב לכם, נעים לכם. אבל אנחנו לא מרגישים'. סילוף זה נובע מההבנה השטחית שאמונה נתפסת ברגש – ושאין הרגש שייך לצלם אלוהים שבאדם, מצידו הכללי והציבורי. אמונה היא שכליות.

שאלה: אבל יש עוד הרבה הכרות של שכל בעולם?

הרב: השכל המצוי הוא הקטנה של האמונה. האמונה היא השכל במובן הגדול, העליון, האלוהי. היא דעת אלוהים המיוחדת לאדם ... אמונה היא למעלה מן השכל אך היא יכולה להתברר בשכל. אפשר לתת לה ביטוי שכלי: ללמוד אמונה.

 

ובהמשך הדברים יש נקודה נוספת השופכת מעט יותר אור על עניין האמונה:

 

לגבי אמונה כתוב: "וצדיק באמונתו יחיה". האמונה אינה הכשרה לחיים או סיבה לחיים, היא עצם החיים, כי ריבונו של עולם הוא מקור החיים ...

         

אמונה איננה רגש או הכרה שכלית באמיתות הבורא. ניתן לברר את האמונה דרך השכל (ומכאן החיוב ללמוד אמונה) וניתן גם להרגיש את האמונה, אך האמונה עצמה היא הכרה של האדם בה', הכרה העומדת בפני עצמה ואינה שייכת לתחומי הרגש והשכל. לאחר שהקדמנו את הדברים, נוכל להבין את דברי הרב קוק:

 

האמונה האלוקית העליונה אינה מתדמה כלל לשום רישום של ידיעה והכרה בעולם, כי היא הסגולה של כל יסוד החיים ... והסגולה הזאת מצד ערכה הפנימי, שאין לו שום הערכה בשום צד המתדמה לו בתואר חיצוני, הוא עניין סגולי בישראל, לא מצד בחירת נפשם בפרט, אלא מצד מחצב הקדושה וסגולת ירושת אבות שלהם. ודווקא בסגולה הפנימית הזאת, אין שום הפרעה יכולה לשלוט ...

 

          עניין האמונה עומד בפני עצמו ואינו קשור לשום דבר אחר שאנחנו מכירים. אמונה זו, היא חלק מסגולת ישראל העוברת בתורשה מדור לדור. ממילא, כל אדם בישראל הוא אדם מאמין. כשם שאדם אינו יכול לבחור אם להיוולד יהודי או לא, כך אינו יכול לבחור האם הוא מאמין או לא. אולם, יכולות להיות הפרעות בהתגלות של האמונה כפי שממשיך הרב קוק בדבריו:

 

ולאידך גיסא, אם נבא להעריך את כח האמונה מצד התגלותה החיצונית, מצד זה החלק שאפשר לו להתגלות בפועל: בהכרה, ברגש, בביטוי ובמעשה, כיוון ששם אין האור הגנוז של שלמות חיי האומה זורח, על כן אפשר שייפול שם איזה כישלון, גם אצל גדול שבגדולים.

 

         למרות שהאמונה היא סגולה בעם ישראל, ולמרות שהיא עוברת בתורשה מדור לדור, במצבים מסוימים, לתקופות קצובות, יכולה להיות הפרעה באחת מצורות הופעתה. אולם לא יכולה להיות מציאות של חוסר אמונה. אדם שמרגיש שאינו מאמין הוא עדיין אדם מאמין, אלא שיש הפרעה באחת הצורות של הופעת האמונה: ברגש. הפרעות אלה עשויות להופיע בזמנים מסוימים (בזמנים ש"אין האור הגנוז של שלמות חיי האומה זורח" כדברי הרב קוק) גם אצל אנשים שהם גדולי עולם כמשה רבינו, וזה היה תוכן דבריו של ה' אל משה בשעה שמשה חשש שמא בני ישראל לא יאמינו לו: בני ישראל "מאמינים בני מאמינים" ולכן האמונה טבועה בהם. אולם, אם אתה חושש להפרעה בהופעה החיצונית של האמונה, הרי שגם אתה, משה רבינו מנהיג ישראל, עתיד לחוות הפרעה בהופעה החיצונית של האמונה, וזאת במי מריבה.

 

אמונה וביטחון בעיני החזון אי"ש

          כיוון שכבר הרחבנו על סגולת האמונה והופעותיה החיצוניות, נראה שכדאי להוסיף נקודה נוספת: הגדרת האמונה והביטחון בעיני החזון אי"ש זצ"ל. בספרו "אמונה וביטחון" (פרק ב) מחלק החזו"א בין המושג "אמונה" לבין המושג "ביטחון" (עליו נרחיב בעז"ה בהמשך הספר). נראה לומר שהחזו"א מדבר על ההופעה החיצונית של האמונה ולא על עצם סגולת האמונה כדברי הרב קוק, וכך כתב החזו"א:

 

האמונה והביטחון אחת היא. רק האמונה היא המבט הכללי של בעליה, והביטחון המבט של המאמין על עצמו. האמונה בבחינת הלכה והביטחון בבחינת מעשה. נקל להיות בוטח בשעה שאין עיקר התפקיד של הביטחון, אך מה קשה להיות בוטח בשעת תפקידו ...

ואמנם בזאת יבחן אם פיו וליבו שוין, האם בוטח הוא באמת או אך למד לשונו לצפצף ביטחון ביטחון, ובליבו לא קוננה, כאשר נפגש במקרה הדורש ביטחון ואשר בשעה זו תפקידו של הביטחון לנהלו, להחלימו ולרפאותו, האם בשעה הקשה הלזו פנה אל הביטחון ויבטח בו, או דוקא בשעה זו לא פנה אליו ...

 

          המושג "אמונה" מוגדר כך: באופן כללי אדם מאמין שיש כתובת לכל מה שקורה במציאות: הבורא יתברך. כל מה שעובר על האדם (ועל המציאות כולה), בין לטוב ובין למוטב, בכל שעה, מקורו מאת ה'. אולם תיתכן מציאות בה האדם יהיה "מאמין" אך יהיה חסר "ביטחון". הביטחון בא לידי ביטוי ביישום של האמונה גם בזמנים קשים (בפרק הבא יש הרחבה בנושא הביטחון בה').

 

לכל אחד מהאבות – מידות שייחדו אותו

לפני שנמשיך לעסוק במידותיהם של האבות, נתבונן בכוחות המאפיינים כל אדם, שעלולים להיראות במבט ראשון כסותרים זה את זה. כאשר מתבוננים לעומק, מגלים שדווקא שילוב כל הכוחות במידה הנכונה, כולל אלה שכביכול סותרים האחד את השני, גורם לאדם להיות שלם יותר.

נביא דוגמה למצבים שונים בהם אדם צריך להשתמש דווקא בכוחות סותרים. השמחה היא תנאי להשראת שכינה על אדם. אולם, יש מצבים בהם האדם חייב להיות ברגש של עצב או אבל: אבל על חורבן בית המקדש, להרגיש את צערו של חברו וכדו'. אדם שיידע בכל מצב לנתב את הרגש המתאים למציאות שבה הוא נמצא, יהיה שלם יותר מאדם שיישאר באותו רגש בכל מציאות.

הכלת ואיזון כוחות סותרים הוא אחד הדברים הקשים בעבודת ה'. אדם שבטבעו נוח וממעט או נמנע מכעס, יתקשה להשתמש במידת הכעס בשעת הצורך, וכך גם ההיפך. בחירת המעשה הרצוי או התגובה הרצויה דורשת טהרת לב והדרכה תורנית נכונה. כדי להבין את הדברים, נביא את הדברים שכתב הרב ראובן דסלר (אביו של הרב אליהו דסלר, בעל ספר "מכתב מאליהו" שעל ספריו מאמר זה מבוסס) בדברים שכתב בגיליונות שנקראים "ספר הקטן" (אות יט) שהם אוסף של דברים שכתב בשם הסבא מקלם:

 

לאדם ניתנו שני דרכים, טוב ורע. ויש אשר בשם מידות רעות יכונו. והנה על פי דרך התורה צריך האדם להשתמש בשניהם, פעם צריך לכעוס אף על פי שהכעס היא מידה מגונה, כמו שמצינו במשה רבינו עליו השלום "ויקצוף משה" (אף שנענש, מכל מקום הן לא עשה משה רבינו עליו השלום בלי חשבון). וכן הגאווה ידוע כי מאוסה ושנואה היא בעיני ה' ומכל מקום מצינו לעומת זה: "בה' תתהלל נפשי" וכן "ויגבה ליבו בדרכי ה'" היינו כי רצון ה' יתברך פעם בזה ופעם בזה וצריך לאחוז פעם בזה ופעם בזה.

אמנם מעתה איך נדע מהו הצורך ובמה יש להשתמש אם בטובות או במה שאנו קוראים רעות? הלא אם בנקל יוכל האדם לנטות מן הדרך הנכונה ויהיה מכף רגלו ועד ראשו אין בו מתום בעל חיסרון ובעל מידות רעות (זולת מקצת המעלות שיש לו מלידה ובטן).

 

          כיצד אדם יוכל להגיע למדרגה שבה הוא יידע להבחין במידות שבהן הוא צריך להשתמש, גם אם הן מידות "שאנו קוראים רעות"?

 

לזה צריך בתחילה להתלמד על פי תורת שכל האדם ...

כל מידה שירצה האדם להפכה, יתרגל בה תחילה בקצה האחרון, ואז ישוב להממוצע. וכמו הרוצה ליישר מקל כפוף תחילה יהפכנו לצד השני לגמרי ... כן הדבר הזה, ראשית כל צריך האדם להניח את עצמו בכור, לרכך את מידותיו ולשבור אותם ולנקותם מקוץ ודרדר כמאמר החכם (הובא בחובות הלבבות שער הפרישות) "הוי רך מחמאה ומתוק מדבש", וכל זה יהיה רק הכנה לדרך התורה, כי אז ימשיך לעצמו ציצים ופרחים פעם בכה ופעם בכה על פי אמיתת דין התורה.

 

          כדי שאדם יידע כיצד לנתב כוחות הפוכים ולהגיב נכון בכל מציאות, עליו תחילה לנקות את עצמו, ולרכוש את המידה ההפוכה לנטייתו הטבעית. לדוגמה: אדם שבטבעו כעסן, צריך קודם כל לנטרל ממנו לגמרי את מידת הכעס ולהתנהג תמיד בנחת. רק לאחר שכבר עקר מעצמו את מידת הכעס הטבעית, הוא יוכל להכריע באלה מצבים תגובת הכעס תהיה נכונה. ממשיך הרב דסלר וכותב כיצד ניתן לנטרל את הנטיות הטבעיות הטבועות בנו:

 

וידוע שבדיני טומאה נקראים "ידות" הדברים המביאים ומגיעים לטומאה. כן בכל דבר, יש עבירה ויש המביא אל העבירה. ואם ירחק את המביאים לעבירה, יקל עליו להיזהר מן העבירה עצמה. וזהו מה שאמר התנא "הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עבירה". והיינו להתרחק מן המביאים לעבירה. ובאמת לפעמים צריך להשתמש גם במידה רעה. על כן אמר בתחילה הניח את עצמך בכור, ומהו הכור? "דע מאין באת ולאן אתה הולך ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו'", ויתרככו מידותיך הרעות ויתבטלו הרצונות אליהם, זה הוא מתורת שכל האדם. אך מה שנוגע לתורת ה' צריך לאחוז גם איזה פעם בכעס או איזה פעם בגאווה וכדומה. אכן הלא ישתמש בזה היצר לרמות את האדם כי יאמר לו על כל דבר כי מצווה היא ...

 

עניין הבחירה החופשית קיים במקרה והאדם רכש כוחות נוספים על טבעו

          כפי שראינו, מטרת האדם צריכה להיות רכישת כוחות שונים ואפילו סותרים. הרב אליהו דסלר, בנו של הרב ראובן ובעל המכתב מאליהו, כתב בקונטרס הבחירה (מכתב מאליהו, כרך א, עמ' 115) שהבחירה של האדם מתבטאת רק בשעה שהוא פועל באופן שנוגד את נטייתו הטבעית: וכך הוא כותב:

 

זכויותיו של אדם אינן המצוות והמעשים טובים שנתחנך בהם, אלא בחירותיו הטובות לבד. כי כל אשר נתחנך בו אינו אלא הכנת מקום נקודת הבחירה שהיא לא נעשית על ידו, והשכר עליה מגיע למחנכיו שקיימו מצוות חינוך במה שהעמידוהו על מדרגת בחירה הזו. כבר התבאר ... מה שגילה לנו בזה הגרנצ"פ (הסבא מקלם) בפרשת לוט: "חסד היה חלקו של אברהם ... וכל מי שראהו התעלה בחסד במסירות נפש נוראה כמו לוט ... כשפגע באורחים והפציר בהם "מאד" וכשבאו אצלו מסר נפשו עד הנקודה האחרונה, עד "ויגשו לשבור הדלת", ואילמלא הוכו בסנורים הרגוהו (כי לא בשביל עצמם חששו המלאכים). זו הייתה מדרגתו בחסד. ומעתה מה שאמר הכתוב "ויזכר אלקים את אברהם" – "נזכר שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא ולא גילה הדבר" והוא מבהיל שאדם גדול החסד במסירת נפש לא יחשב לו זה כלום, אלא יחשב לו שלא היה מסור למסור את דודו, גיסו, ורבו לרוצחים! מכאן למדנו שכל מה שמגיע לאדם ... על ידי חינוך, אפילו עד כדי מסירת נפש, אינם ... מדרגת האדם האמיתית ומה היא מדרגתו? מה שמתגבר על יצרו בדבר שלא למד".

 

          מידת החסד לא נחשבה למדרגתו האמיתית של לוט משום שכתלמידו של אברהם אבינו, לא הייתה לו שום בעיה לבחור בעשיית החסד. המדרגה האמיתית של האדם נקבעת כאשר הוא רוכש מדרגה נוספת על חינוכו, משום שהוא עצמו בחר לעלות אל מדרגה זו. ממשיך הרב דסלר וכותב:

 

והנה רוב בני אדם, אם גם חונכו למצוות ולמעשים טובים, יעשו מצות אנשים מלומדה. ואם כי אין הקב"ה מקפח שכר כל ברייה וגם בעד זה ישולם להם, אבל מכל מקום קנין מדרגות, דהיינו: בחירת הטוב, כמעט שאין להם, כי לעיתים רחוקות יגיעו למלחמת היצר. אשרי האדם אשר ישתמש בחינוכו הטוב בתורת הכנה, אבל ישים כל מבטו לעלות מעלה מעלה, הן במעשה הן בכוונת הלב.

 

         חשוב לחנך אדם בצעירותו למעשים טובים כדי שתהיה לו נקודת פתיחה טובה ברכישת המעלות שהוא צריך לרכוש, אך החינוך אינו מהווה מדרגה עצמית. מדרגה רוחנית נקנית רק במקומות בהם אדם נלחם עם יצרו ומנצחו.

 

רכישת נקודת הבחירה

          היות וכבר הרחבנו מעט בנושא, נדון בנקודה נוספת הקשורה לבחירתו של האדם, ומשם נחזור לעניין הכוחות והמידות שהיו אצל האבות. בעמודים שלפני החלקים שציטטנו מקונטרס הבחירה, עומד הרב דסלר על יסוד חשוב הנוגע לנקודת הבחירה של האדם:

 

כששני עמים נלחמים, הנה המלחמה היא במקום מערכתה. כל מה שאחורי צבא העם האחד הוא כולו תחת רשותו ואין לו שם שום ניגוד כלל, וכן מה שהוא מאחורי השני כולו ברשות השני. אם האחד ינצח פעם בקרב, וידחה את השני מרחק מה, אזי בהתחדש הקרב יהיה במקום שיעמדו שניהם אז. אבל במקום שרכש לו הראשון שם אין עוד מלחמה כי הוא ברשותו. הרי שבפעל יש רק חזית אחת, ובכח, כל שטח שתי המדינות הוא מקום הקרב.

כן הוא בעניין הבחירה. כל אדם יש לו בחירה, היינו בנקודת פגישת האמת שלו עם האמת המדומה, תולדת השקר. אבל רוב מעשיו הם במקום שאין האמת והשקר נפגשים כלל. כי יש הרבה מן האמת שהאדם מחונך לעשותו, ולא יעלה על דעתו כלל לעשות ההיפך, וכן הרבה אשר יעשה מן הרע והשקר, שלא יבחין שאין ראוי לעשותו. אין הבחירה שייכת אלא בנקודה שבין צבאו של היצר הטוב לצבאו של היצר הרע. הרבה נכשלים תמיד בלשון הרע, מפני שהורגלו בו, ולא יעלה על דעתם כלל כי רע הוא. ואותם אנשים עצמם לא יבוא לפניהם יצר הרע להציע להם מחשבת חילול שבת, ביטול תפילה, וציצית ותפילין וכדומה. והיינו משום שבשבת ותפילין וציצית, נתחנכו והורגלו כל כך עד שאין כניסה שם ליצר הרע.

אמנם נקודה זו של הבחירה אינה עומדת תמיד על מצב אחד, כי בבחירות הטובות האדם עולה למעלה, היינו שהמקומות שהיו מערכת המלחמה מקודם נכנסים לרשות היצר הטוב ואז המעשים הטובים שיוסיף לעשות בהם יהיה בלי שום מלחמה ובחירה כלל, וזהו "מצווה גוררת מצווה". וכן להיפך. הבחירות הרעות מגרשות היצר הטוב ממקומו, וכשיוסיף לעשות מן הרע ההוא יעשנו בלי בחירה, כי אין עוד אחיזה ליצר הטוב במקום ההוא. וזהו אמרם ז"ל "עבירה גוררת עבירה" וכן "כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו".

 

          לכל אדם יש מעשים (מצוות ועבירות) שאינם בתחום בחירתו, אלא הם נובעים מחינוכו. לדוגמה: שמירת שבת אצל אדם שגדל בבית השומר תורה ומצוות. רוב הגדלים בבית כזה לא יתמודדו עם יצר הרע בתחום שמירת שבת, ולכן שמירת שבת נמצאת מחוץ לתחום הבחירה שלו. לעומת זאת, לצערנו, שמירת הלשון בדרך כלל מהווה אתגר, גם למי שגדל בבית שומר תורה ומצוות, בפני התמודדות לקיים מצווה חשובה זו, משום שהחינוך לא הטביע את שמירת הלשון באופן טבעי. כתוצאה מכך, בכל פעם שהאדם פותח את פיו על מנת לומר דבר שמבחינה הלכתית כלול בגדר של לשון הרע, יהיה עליו להתמודד מחדש ולבחור בבחירתו החופשית להימנע מלשון הרע.

          אדם יכול לצמצם את נקודות הבחירה שלו הן לטוב והן למוטב. לצורך הסבר הדבר ממשיל הרב דסלר את מלחמת היצר ואת הבחירה החופשית למלחמה בין שני צבאות. נדגים זאת בצבא כחול ואדום. כל השטח שנמצא מאחורי הצבא הכחול נחשב שלו, וכל השטח שנמצא מאחורי הצבא האדום נחשב שלו, והמלחמה מתרחשת באמצע. כך גם עניין הבחירה החופשית. כל מה שנמצא בשטח שלו אינו בתחום בחירתו וכל מה שנמצא מעבר ליכולת שלו לבחור (שהוא לא יצליח להתמודד עם מצווה זו) נחשב כאילו הוא שייך לשטח האויב ואינו שלו, והמלחמה של הבחירה מתרחשת באמצע, בתחום שמבדיל בין מה ששלו לבין מה שנמצא מעבר לו.

          על האדם לצמצם את "המלחמות". כיצד? כשם שבמלחמה, כאשר הצבא הכחול כובש שטח חדש, השטח הכבוש מצטרף לשטחים שהיו לו לפני הכיבוש, כך כאשר האדם "כבש" מצווה (או לחילופין איבד שטח בשעה שעבר חלילה עבירה מסוימת), הוא רוכש לעצמו מצווה שכבר איננה בתחום הבחירה החופשית. לדוגמה: כאשר אדם מאוד רוצה לספר בדיחה על מישהו אחר וכבר מדמיין בעיניו איך הוא יצחיק את כל חבריו העומדים סביבו, ולפתע הוא נזכר שבסיפור בדיחה זו הוא יעבור על הלכות לשון הרע. ניצבות בפניו שתי אפשרויות שנובעות מהבחירה החופשית: להתגבר על יצרו או להיכנע לו. אם הוא יבחר בטוב ויימנע מאמירת הבדיחה, הוא ירכוש לעצמו מעלה של הימנעות מלשון הרע, ובפעם הבאה כבר לא יתמודד עם יצר הרע לומר את הבדיחה.[2] בכל פעם שאדם יבחר להימנע מלשון הרע, הוא ירכוש לעצמו עוד נדבך בהימנעות מלשון הרע, ואם יתמיד בכך פעמים רבות הוא יגיע כבר למצב שאיסור אמירת לשון הרע יהיה כל כך טבוע בו, עד שכאשר תעמוד בפניו בדיחה כמו הבדיחה הראשונה, לא תהיה לו בכלל התמודדות. גם ההיפך הוא הנכון: בכל פעם שאדם חלילה ייכשל באמירת לשון הרע, הוא יחליש את כח הבחירה שלו, עד שהוא עלול חלילה להגיע למצב שכאשר הוא יחשוב על הבדיחה, הוא לא יוכל להתמודד כלל ובוודאי שייכשל באמירת הלשון הרע. 

 

כוחות האדם

נחזור לעסוק בענייני האבות. כדי להבין את ייחודו של כל אחד מהאבות, עלינו להקדים להגדיר את הכוחות העיקריים באדם. בחלוקה פשוטה ניתן לומר שאצל כל בני האדם ישנם שלושה כוחות עיקריים:

• כח החסד – אדם שפועל בו כח החסד, מנסה כל חייו לפעול למען אחרים, ויהיה פעיל כאברהם אבינו בחיפוש דרכים על מנת להיטיב לזולת (כמו ביום השלישי למילתו שממש חיפש אורחים שיבואו אליו למרות חולשתו).
• יראת שמים – בעוד שבמידת החסד האדם פונה החוצה אל אחרים, אדם שיראת השמים היא המידה העיקרית הפועלת בו, פונה פנימה אל תוך עצמו: הוא מסתכל כל הזמן על מעשיו שלו וחושש שמא אינם המעשים אותם דורש ממנו ה'. חשש זה עשוי להגביל את מעשיו. מידה זו של יצחק אבינו, הפוכה משל אביו. בעוד אברהם אבינו היה אקטיבי כדי להיטיב לזולת, יצחק אבינו היה פסיבי יותר (כמו בעקידה שהקרבתו הייתה בצורה פסיבית).
• אמת – אדם שיש בו את כח האמת, יברר את המינונים הנכונים של כל אחד משני הכוחות הראשונים: החסד והפחד. הוא יוודא שהוא לא יטה בצורה קיצונית ומופרזת כלפי אף אחד מהכוחות האמורים. זו מידתו של יעקב, ולכן הוא נקרא בפי חז"ל (בראשית רבה עה,א) "הבחור שבאבות": המובחר שבאבות, או כפי שהרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה אומר: המסקנה שבאבות, כיוון שהיכולת שלו להיות הבחיר שבאבות נובע ממסקנה של שני האבות שעבדו לפניו ומאיזון עבודתם.

 

הכוחות הבאים לידי ביטוי בצורה משולבת

בהתבוננות מעט עמוקה יותר, נראה שכל אחד משלושת הכוחות שמנינו, יכול להופיע בצורות שונות, באופן שישלב בו גם חלק מהכוחות האחרים, על אף הסתירה כביכול בין מידת החסד למידת היראה –  פחד. נפרט את הדברים בכל אחד משלושת הכוחות:

מידת החסד יכולה לבוא לידי ביטוי אצל אדם שזוהי מידתו העיקרית באחד האופנים הבאים:

• בכך שיש לו רצון פנימי ונטייה טבעית לעשיית החסד. באופן זה, מידת החסד באה לידי ביטוי ללא מגבלות כלשהן.
• בכך שתהיה לו יראה שהוא אינו מביא לידי ביטוי מספיק את כח החסד שבו. באופן זה יש גם מינון מסוים של מידת היראה – הפחד בעבודתו של האדם, אך בגלל שמידתו העיקרית היא מידת החסד, החלק האקטיבי, הרצון לעשיית החסד, הוא המכריע, ואילו מידת היראה משתלבת בתוכו.
• בכך שירצה שמקבל החסד יקבל ממנו את התועלת הנכונה ואילו במקום שלא יהיה צורך במידת החסד (כגון שהמקבל אינו זקוק לחסד זה) הוא יימנע מעשיית חסד.

ההבדל בין הביטויים מובן. כדי להבין את ההבדל בין ביטוי החסד באופן הראשון לאופן השלישי נביא את דבריו של החזון איש בספרו אמונה וביטחון (פרק א אות יג):

 

מעשה בחסיד אחד שהזמין אורח לסעוד אצלו בשבת, ובביתו כבר הכינו בלבם קבלת פני האורח, כי גם בני ביתו אהבו את האורחים: ואמנם המחלק את האורחים לא ידע מהזמנתו של החסיד וישלח את האורח לאשר הכין לו, וכאשר שב החסיד בליל שבת קודש מבית הכנסת לא מצא כבר את האורח ויבוא בגפו הביתה, וכששמעו בני ביתו שאין להם אורח התעצבו מאד, ויאמר להם החסיד אין האורח כאחד מהנכסים לעשות בו סחורה, דאגתי היא רק שיהיו לו להאורח צרכיו וסעודת שבת, אבל אחת היא לי אם קבל זה ממני או מזולתי.

לא כן מנת חלקם של דלת עם, אם הוא אוהב לעשות טוב, לא ימנע ממנו צרות עין ואין דעתו נוחה לראות אחרים במלאכתו.  

 

יש שני סוגים עיקריים של אנשים שעושים חסד. הראשון רוצה לעשות את מעשה החסד בעצמו, והשני רוצה את תוצאת החסד, אך אם אדם אחר יעשה את החסד במקומו והתוצאה תושג בכל מקרה, ישמח בכך.

שלוש צורות הביטוי שלעיל יכולות להופיע גם אצל אדם שעיקר מידתו היא מידת היראה – פחד. נביא את שלושת האופנים שבהם יכול הדבר לבא לידי ביטוי:

• בכך שיהיה ירא בכל מעשה שיעשה שמא יעבור על עבירה. באופן זה באה לידי ביטוי בעיקר מידת היראה.
• יראה שתביא אותו לידי גמילות חסד משום שהוא ירא תמיד שמא לא עשה מספיק מעשי חסד. באופן זה יש שילוב בין מידת החסד למידת היראה.
• אדם שיהיה ירא תמיד שמא הוא לא עשה חסד על פי דרך האמת. באופן זה בא לידי ביטוי השילוב שבין מידת היראה למידת האמת.

גם באדם שעיקר מידתו היא מידת האמת, יכולות המידות לבוא לידי ביטוי בשלושת האופנים:

• אדם שישאף למידת האמת בגלל עצם שאיפתו לאמת. באופן זה רק מידת האמת באה לידי ביטוי.
• אדם שהשאיפה לאמת תכריח אותו לעשיית חסד. באופן זה באים לידי ביטוי גם מידת החסד וגם מידת האמת כאשר יסוד אותו אדם הוא מידת האמת.
• אדם ששאיפת האמת תביא אותו לחשוש שמא הוא יתרחק ממידת האמת. באדם זה משתלבות יחד מידת האמת ומידת היראה – פחד.

נסכם את התכונות השונות עם האפשרויות לשילובן בתכונות אחרות בטבלה הבאה:

	אדם שמידתו העיקרית היא מידת החסד	אדם שמידתו העיקרית היא מידת היראה - פחד	אדם שמידתו העיקרית היא מידת האמת
מידתו העיקרית של האדם משתלבת במידת החסד	נטייה לעשיית חסד ללא מגבלות.	היראה תביא אותו לידי גמילות חסד מחשש שמא לא עשה מספיק חסדים.	השאיפה אל האמת תוביל אותו לידי גמילות חסדים.
מידתו העיקרית של האדם משתלבת במידת היראה	יראה שמא אינו מביא מספיק לידי ביטוי את מידת החסד שבו.	יהיה ירא בכל מעשיו שמא יעבור עבירה.	השאיפה אל האמת תוביל אותו לחשש שמא יתרחק מהאמת.
מידתו העיקרית של האדם משתלבת במידת האמת	הרצון לעשות חסד עם הבנה שתוצאת החסד היא הרצויה.	יהיה ירא שמא לא עשה מספיק חסד על דרך האמת.	שאיפה תמידית אל האמת ורק אל האמת.

 

חז"ל (אבות א,ב) אמרו שהעולם עומד על שלשה דברים: תורה, עבודה וגמילות חסדים. כל אחד משלושת הדברים האלה הוא כנגד אחת המידות של האבות הקדושים: התורה היא תורת אמת. העבודה – הקרבנות הן כנגד מידת היראה, היות ועל ידי הקרבת קרבנות, אדם מבטל את עצמו כלפי הקב"ה. גמילות חסדים היא כמובן מידת החסד. גם שלושת הדברים שחז"ל (אבות ד,כא) אמרו שמוציאים את האדם מן העולם: קנאה, תאווה וכבוד, הם ההיפך משלש המידות הנעלות של האבות הקדושים. הקנאה היא היפך החסד, היות והחסד משמעו נתינה לזולת, והקנאה היא עין רעה במה שיש לזולת. התאווה היא היפך הגבורה – פחד, היות ובמידת הגבורה אדם כובש את היצר והתאווה היא הפוכה מזה. הכבוד הוא ההיפך ממידת האמת, היות ובעולם הזה, כל כבוד הוא רק כבוד מדומה. 

 

ביטוי המידות בצורה קיצונית

          כל אחת מהמידות העיקריות עלולה לבא לידי ביטוי בצורה קיצונית. לדוגמה: אדם שהחסד היא מידתו העיקרית, עלול לפזר את ממונו לצדקה מעבר ליכולתו, ובכך חסדיו יגרמו לכך שהוא יזדקק לחסדי אחרים. כמו כן, אדם זה עלול לרחם על אנשים אכזרים. גם כישלון ביצר העריות עלול להיגרם ממידת החסד קיצונית מידי, משום שיש חסד גדול בפריה ורביה– בכך נוצר הדור החדש.

          כך העניין גם במידת הגבורה. ראינו לעיל שבניגוד לאדם שאצלו מידתו העיקרית היא מידת החסד שבו האדם פונה לאחרים, אדם שמידתו העיקרית היא מידת הגבורה פונה יותר פנימה אל עצמו. במצב קיצוני עלול אדם זה להגיע לידי ביטול האדם האחר, וכך הוא עלול חלילה להגיע למידות כמו גאווה, שנאה ועבודה זרה. רק גבורה שמאוזנת עם חסד ואהבת הזולת יכולה להביא את האדם לידי תוצאות חיוביות.

          מידת האמת מאזנת את מידת החסד ואת מידת הגבורה כדברי הרב דסלר:

 

מי שעיקר שאיפתו אמת לא יכשל לעולמים, כי האמת לא תמשכנו לעולם לשום צד של קלקול (כמו החסד והגבורה כשהן לעצמן) אלא אדרבא, היא עצמה תביאהו למיזוג הנכון והאמיתי של החסד והגבורה בהדר השלמות.

 

         מידות החסד והגבורה המופיעות בצורתן הקיצונית ללא איזון, עלולות להכשיל מאוד. רק מידת האמת שמעצם טבעה מאזנת אותן, תימנע את הכישלונות בכל אופן של הופעתה.

 

התפתחות המידות אצל האבות

אופיו של כל אדם מבוסס בעיקרו על אחת משלש המידות העיקריות שראינו. כל מחשבותיו ומעשיו מושפעים בעיקר מהמידה המייחדת אותו. על כל אחד מוטל להכיר את המידה העיקרית המכוונת את מעשיו ולאחר מכן לפתח גם את המידות האחרות שלו, וכך יגיע לידי שלימות.

מידתו העיקרית של אברהם אבינו הייתה מידת החסד. הרב דסלר מסביר שניסיון העקדה היה בניגוד למידת החסד הטבועה בו, אך דווקא משום כך רכש אברהם אבינו את מידת היראה בעקידה, ולכן נאמר לו "עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה" (בראשית כב,יב). שילוב של מידת היראה יחד עם מידת החסד הכרחי על מנת להתעלות למדרגה גבוהה יותר ממדרגתו של אברהם לפני העקידה. גם גירושו של ישמעאל נוגד את מידת החסד הטבעית שהייתה טבועה אצל אברהם אבינו.

גם יצחק אבינו שילב את מידות החסד והיראה. כך כותב הרב דסלר על יצחק אבינו:

 

הבה נתבונן בזה. הנה איש צעיר מובל לשחיטה על פי מצות ה' והריהו מקבל גזירה זו בשמחה. הרי שהוא מעריך את כבוד ה' למעלה עד אין ערך מחייו הפרטיים, והתבטלותו לעומת קדושת שמו יתברך הינה שלימה וגמורה. זו היא בחינת יראה נעלה וטהורה. והנה האדם הירא פונה בעיקר אל תוך עצמו, ומתוך התבטלותו הגמורה כלפי כבוד שמים מותח הוא ביקורת תמידית על כל מעשה ממעשיו, עד שהדבר מביאו למעט במעשים, ובפרט באותם הנעשים בפרהסיא, מחשש שמא יכשל ויטעה או שיתערב בתוך כוונתו איזה סיג של פניה חיצונית.

 

יראתו של יצחק אבינו, מנעה ממנו בתחילת דרכו בניית מזבחות לקריאה בשם ה'. בניגוד לאברהם שהפיץ את אמונת ה' ברבים וחיפש בכל הזדמנות להביא לעולם את בשורת האמונה בבורא העולם, יצחק אבינו נותר במקומו ונמנע מניסיונות להשפיע על העולם, משום מידת היראה, הפחד שמונע עשיית מעשים מהחשש שמא הם לא יהיו טובים.

 ספורנו (בראשית כו,ה) כתב את ההבדלים בין שלשת האבות, בדגש על ההבדל בין אברהם ליצחק. בהתגלות הראשונה של ה' ליצחק המוזכרת בתורה (בראשית כו,ב והלאה), הבטיח הקב"ה ליצחק שתי הבטחות: ריבוי צאצאים וירושת הארץ. אולם, כאשר הקב"ה נימק בזכות מה זכה יצחק להבטחות אלו, הוא תלה זאת בזכותו של אברהם: "עקב אשר שמע אברהם בקולי". ספורנו הסביר מדוע היה יצחק זקוק דווקא לזכותו של אברהם:

 

הנה ליצחק תלה בזכות אחרים עתה וכן למטה באמרו והרביתי את זרעך בעבור אברהם עבדי ולא כן אמר ליעקב כל שכן לאברהם וזה היה קודם שהתעורר יצחק לקרא בשם ה' אבל אחר שקרא בשם ה' נאמר ואבימלך הלך אליו מגרר ואמרו ראה ראינו כי היה ה' עמך אתה עתה ברוך ה'. ולא מצאוהו עוד תלאות מקנאים ודברי ריבות כאשר בראשונה. אמנם ליעקב לא תלה בזכות אחרים כלל כי הוא אמנם מנעוריו יושב אהלים ללמוד וללמד דעת את העם בפרט באהלי שם ועבר ששם עלה כל מבקש ה' בלי ספק.

 

          במובן מסוים, יצחק הוא היוצא דופן מבין האבות בתחילת דרכו. אברהם ויעקב זכו להבטחות בזכות עצמם, ואילו יצחק היה זקוק לזכויות של אביו כדי שיובטחו לו אותם הדברים, משום שבתחילת דרכו הוא נמנע מהשפעה על אחרים. מידת הגבורה שאפיינה אותו מנעה זאת ממנו: הוא חשב שהוא לא ראוי להשפיע על אחרים. רק לאחר שהתגבר על אויביו בסייעתא דשמיא, לאחר חפירת הבאר השלישית המסמלת בשמה רחובות את ההתרחבות בארץ, התעורר יצחק לעלות לבאר שבע, שם התגלה אליו ה' ואמר לו: "אל תירא כי אתך אני" (בראשית כו,כד). יצחק הבין בהתגלות זו שאינו צריך לחשוש יותר מלקרוא בשם ה', וניגש לבנות מזבח בפעם הראשונה.

          על פי הדברים האלה, הסביר הרב דסלר גם את רצונו של יצחק לברך דווקא את עשו בברכות. כדי להבין את דבריו, נקדים ונסביר שיש שתי דרכים להשפעת טוב בעולם הזה: אדם שבפנימיותו צדיק זקוק גם לגשמיות כדי שתסייע בידו בעבודת ה', ומשום כך ייעדה התורה לעם ישראל ברכות גשמיות רבות באם יקיימו את התורה. במקרה ואדם אינו צדיק בפנימיותו אלא רק בחיצוניותו, והשכר הגשמי אינו משמש כולו לעבודת ה', אלא גם להנאותיו הגשמיות, ישנן שתי אפשרויות. הראשונה: שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה ויגיע בסופו של דבר לדרגה פנימית של לשמה, ובכך יזכה בסופו של דבר לשכר בעולם הבא, משום שהשכר הגשמי כבר נוצל כדי לעלות ולהגיע לשכר של לשמה. האפשרות השנייה חלה במקרה ואין ניצוץ חי באדם זה. במקרה זה, כל הטובות הגשמיות יהיו רק לרעתו וישמשו לו לשכר שהוא יקבל בעולם הזה במקום בעולם הבא.

          כפי שראינו, מידתו של יצחק הייתה מידת הגבורה שהיא ביסודה מידת הדין. לפי מידת הדין, אין ראוי לסייע בידי צדיק בפנימיותו, שהרי מצד מידת הדין על צדיק לזכות בדין בכוחות עצמו, ללא סיוע של שכר גשמי, ומכאן שכל עניינה של סייעתא דשמיא היא חסד. יצחק אבינו ידע שיעקב צדיק פנימי, ולכן הוא לא רצה לסייע לו בשכר גשמי. יצחק גם ידע שעשו הוא צדיק חיצוני, ולכן הוא רצה לברך אותו על מנת שהוא יצליח בדרכו. לכן כתוב "ויאהב יצחק את עשו" (בראשית כה,כח), יצחק כל הזמן ניסה לתמוך בעשו ולעזור לו להתגבר על יצרו וכתוצאה מכך אהב יותר את עשו. הרב דסלר מתבסס בדברים אלו על יסוד שכתב בקונטרס החסד, שכגודל השקעתו של אדם באדם אחר, כך גדלה אהבתו אליו. לכן השקעתו של יצחק בעשו כדי לסייע לו, גרמה לו לאהוב אותו יותר.

          כאשר יעקב נכנס ליצחק כדי להתברך, יצחק רצה לברך את יעקב משום שראה בו בחינות חיצוניות. לכן כתוב בהתחלה "ויברכהו" (בראשית כז,כג), למרות שעוד לא בירך את יעקב בברכה עצמה. מיד לאחר מכן רמזו ליצחק שהוא צריך לברך את יעקב מצד הקדושה הפנימית שלו ולא בגלל החיצוניות שלו. רמז זה היה על ידי ריח גן העדן שנכנס עם יעקב, ובכך רמזו ליצחק שעליו לכוון בברכתו לצד הפנימי של יעקב. יצחק היה צריך לשם כך להתגבר על מידת הגבורה שלו, וכך כשם שבעקידה היה אברהם צריך להתגבר על מידת החסד שלו ולהתעלות בכך, כך יצחק קנה לעצמו שלימות גדולה יותר כאשר בירך את יעקב בניגוד למידת הדין שאפיינה אותו.

          אצל יעקב הופיע עניין השלמות: הבחיר שבאבות, המסקנה שבאבות כפי שראינו לעיל. כדי להבין את מעלתו ומידתו של יעקב, נצטט כאן מדבריו של הרב דסלר במאמר "שלמותו של יעקב" המופיע כהמשך למאמרים הקודמים:

 

האיש השלם אינו מבחין בכל המידות ובכל התעוררויות היצר הרע כולן אלא ככלים המשמשים לצרכי עבודת ה' לבדו עד שלא תשתייר בו אפילו נקודה אחת לרשות אחרת. כשהאדם כובש את יצרו ומשתדל להשמידו ולהכחידו, עדיין נותרים בקרבו שרידים ממנו העלולים לשוב ולהתגבר בו בנסיבות ובניסיונות חדשים, כי במצב האדם שלאחר חטא אדם הראשון מצליח הוא לכל היותר לדחוק את הרע ולכסותו שלא יפריע לו בעבודתו. מדרגה זו אמנם גבוהה היא מאוד ומי ייתן ורבים מאיתנו היו מגיעים אליה, כי אז היו נמנעים מהאדם הרבה סבל ועגמת נפש, עלבון ומורת רוח. אך למרות זאת פגומה היא, כי האדם הצליח רק לכבוש ולהדחיק את הרע שבקרבו, ולו גם זכה למעלה גבוהה מאוד בדרגה זו והצליח לדחות את הרע לגמרי שלא יתעורר בו עוד, אם לא בנסיבות יוצאות מן הכלל, מכל מקום גם דרגה זאת פגומה היא כי הרי רק שיבר את הרע וביטלו מבלי להביאו לידי שימוש כל שהוא.

אבל ישנה מדרגה גבוהה בהרבה ממנה והיא הפיכת הרע לטוב על ידי שמבחין בכל התעוררות היצר הרע, לא התעוררות לעשיית הרע, אלא אדרבא התעוררות לעשיית הטוב, כי רואה גם בה שליחות מהבורא יתברך שקוראו להתאמץ בעבודתו יתברך, בעשותו ההיפך ממה שמסיתו יצרו. ובזה מתקרב הוא למדרגת אברהם אבינו עליו השלום שהפך את היצר הרע לטוב ... הדוחה את הרע ומבטלו, הריהו רואהו כעין "רשות אחרת" כביכול, שצריכה להתבטל לגמרי בפני אדון כל יתברך. אך למי שזכה להפוך גם את הסתת יצרו הרע לטוב – אין רשות אחרת במציאות, והכל אחדות גמורה ומוחלטת.

 

          הדרך הנכונה להתמודד עם יצר הרע אינה להכניעו (אם כי גם זו מדרגה גבוהה) אלא להבין שההתעוררות של יצר הרע לעשיית הרע הינה הזדמנות על האדם להתגבר על יצרו ולקנות מעלה גבוהה יותר. יש חשיבות ביצר הרע, היות שדווקא על ידי המאבק עמו, אדם קונה מדרגות גבוהות יותר בעבודת ה', ממדרגות שהיה רוכש ללא ההתמודדות עם יצר הרע. יעקב אבינו הכיל בתוכו את הסתירות של מידות החסד והגבורה ואיזן ביניהן. הוא ידע להשתמש בכוחות המנוגדים, ביצר הטוב וביצר הרע, על מנת לעלות ולהתעלות. אמנם צריך לזכור שמדרגה זו הייתה בנויה על גבי מעלותיהם של אבותיו, וללא שהקדימו אותו אברהם ויצחק, לא היה יכול יעקב להגיע למדרגתו.

          הרב דסלר מסביר לפי זה את מדרש חז"ל האומר שהאבנים התאחדו מתחת לראשו של יעקב. רק יעקב מסוגל לאחד את כל הכוחות לעבודת ה'. זו גם מהות הסולם עליו חלם יעקב. בסולם יש שלבים, וכל שלב לכאורה מעכב את האדם מלעלות למדרגה גבוהה יותר מבלי לעלות עליו, אך באמת כל שלב מאפשר לאדם להשתמש בסולם ולעלות למעלה. כך גם יצר הרע לכאורה מעכב את האדם, אך באמת מאפשר לאדם לעלות מעלה מעלה. 

 

ישמעאל ועשו

          לסיום מאמר זה, נשתמש ביסודותיו של הרב דסלר על מנת להסביר בהסבר אחד מתוך רבים את התופעה שגם לאברהם וגם ליצחק נולדו בנים שלכאורה כלל לא הלכו בדרכם: עשו וישמעאל. בספרים מובא שאצל האבות הקדושים התקיימו בירורים. אברהם הוליד שני בנים עיקריים, יצחק וישמעאל, והתקיים בירור שיצחק הוא ממשיך דרכו של אברהם. גם יצחק הוליד שני בנים, יעקב ועשו, והתקיים בירור שיעקב הוא ממשיך דרכו של יצחק. עתה נברר על פי יסודותיו של הרב דסלר כיצד גדלו ישמעאל ועשו בבתיהם של אברהם ויצחק ומה המשמעות של הבירור עליו כתוב בספרים.

          ראינו שיסוד מידתו של אברהם היה מידת החסד. כמו כן ראינו שכאשר מידת החסד מופיעה ללא גבולות ובקיצוניות גמורה, יש חשש שאדם ייכשל ביצר העריות, משום שגם יצר העריות קשורה לחסד, פריה ורביה הוא האפשרות ליצירת דור חדש. גם יצחק וגם ישמעאל גדלו בביתו של אברהם ולמדו ממנו את מידת החסד, אלא שיצחק הביא לעולם דרך חדשה של עבודת ה', את מידת הגבורה, וישמעאל נשאר רק עם מידת החסד אותה למד בבית אברהם. לכן מידת החסד נהייתה לישמעאל בתור מידה עיקרית בלי שום הגבלות ואיזון, ונהפך חסדו לחסד שבטומאה – לכישלון בעניין העריות. גם עשו ירש מיצחק את מידת הגבורה בלי לאזן אותה עם מידת החסד. כפי שראינו, המצב הקיצוני של מידת הגבורה ללא איזון החסד היא אנוכיות וגאווה, ולכן יצא עשו לתרבות רעה של רצח הנובע מהתחשבות האדם רק בעצמו וביטול הזולת.

 

 

סיכום

אברהם אבינו, אבי האומה הישראלית, הוא המאמין הראשון בה' יתברך, לאחר דורות רבים שעבדו עבודה זרה וכפרו במציאותו יתברך. אמונה זו יסודה ברגישות לסובב אותו ובמחשבה ישרה, שתי תכונות שהביאו אותו לידי אמונה גמורה בה', אמונה העוברת בירושה מדור לדור לכל אדם מישראל.

ראינו את עבודת ה' של האבות, את המידות המיוחדות שבכל אחד מהם, ואת התכונות שהנחילו לנו. כמו כן הסברנו מדוע יצאו ישמעאל ועשו מהאבות הקדושים.

 

 

[1] לפי חז"ל תרח עוד לא מת, אלא שהתורה כתבה את מותו במקום זה משום שהיא רצתה למנוע מחשבה שהייתה יכולה לעלות אצלנו שאברהם יצא לארץ ישראל והפקיר את אביו בהשאירו אותו בחרן.

[2] כתבנו את הדברים באופן פשוט, אולם צריך לקחת בחשבון גורמים נוספים, כגון מה עבר עליו לאחר שהצליח להימנע מאמירת לשון הרע, כמה פעמים הצליח להימנע וכו'.