ואנכי עפר ואפר - ענווה

ואנכי עפר ואפר

ענוותנותו של אברהם אבינו

          במהלך דו השיח בין הקב"ה לאברהם אבינו בו ביקש אברהם אבינו מהקב"ה להציל את סדום ואת הערים סביבותיה אם יימצאו שם מספיק צדיקים להגן על העיר, פנה אברהם אבינו אל הקב"ה ואמר לו שאמנם לא היה ראוי שהוא, אברהם, יפנה אל ה' בבקשות נוספות להצלת העיר משום ש"אנכי עפר ואפר" (בראשית יח,כז), ביטוי של ענווה כלפי ה'.

          רבים חושבים שענווה פירושו ביטול עצמי: האדם מבטל את עצמו לגמרי וכתוצאה מכך הוא מגיע לידי פסיביות. הוא נמנע מליטול את ההגה ולפעול בעולם משום שבכל רגע הוא רואה את עצמו לא ראוי להיות זה שפועל. מאברהם אבינו רואים שהדבר אינו כן. אברהם אמנם אמר לה' יתברך שהוא עפר ואפר והתכוון לכך, אך בכל זאת הוא עדיין פעל, התפלל וניסה למנוע את גזרתו של הבורא יתברך. מכאן אנו רואים שאין סתירה כלל בין עשייה לבין ענווה. בעז"ה נראה שדווקא האנשים הענווים ביותר היו הפעלתנים ביותר.

          אם כן מהי ענווה? ננסה להעמיק בכך בעמודים הבאים, אך ראשית כל נתבונן שוב בדבריו של אברהם אבינו. על הפסוק "אנכי עפר ואפר" כתב רש"י בשם חז"ל שאברהם אמר לה' יתברך שלולי עזרתו, הוא היה הופך להיות עפר על ידי ארבעת המלכים ואפר על ידי נמרוד. הוי אומר: אברהם אמר לה' שכל מהלך חייו נתון תחת השגחתו. לולי השגחתו של הקב"ה, היה אברהם הופך להיות עפר ואפר. העניו האמיתי מבין שכל מה שיש לו הוא מאת הבורא יתברך. כשם שה' הציל את אברהם מידי המלכים ונמרוד, כך ה' הוא שטבע באדם את כל כישוריו. אם נסכם את עניין הענווה במשפט אחד נאמר שכל מה שיש לאדם הוא מאת הקב"ה.

 

כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל

          יסוד זה למדנו מדבריו של הר"ן בדרשותיו (דרוש עשירי). במהלך ספר דברים, הכין משה רבינו את בני ישראל לקראת כניסתם לארץ, ובדבריו הזהיר אותם שלא לשכוח את ה'. חששו של משה רבינו היה שבכניסת בני ישראל לארץ ישראל, הם יצברו נכסים רבים, יתחילו להרגיש בנוח, יתמלאו בגאווה וישכחו שכל חיי הנוחות האלה ניתנו להם מאת ה'. על כך אמר משה רבינו לבני ישראל שגם לאחר שהם כבר ינחלו את הארץ, יירשו אותה, ויחיו חיי נוחות ועושר, עליהם לזכור את ה': "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל" (דברים ח,יח). כך כתב הר"ן:

 

כי בתחילה הזהיר את ישראל על שני דברים, האחד שלא יתלו הצלחתם בכוחם ועוצם ידם. והשני שלא יתלו כיבוש הארצות בזכותם. כי למעלה מזה אמר: "פן תאכל ושבעת ובתים טובים תבנה וישבת ובקרך וצאנך ירביון וגו', ואמרת בלבבך כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה, וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל".

רצה בזה, כי עם היות שאמת הוא שיש באישים סגולות מיוחדות לדבר מהדברים, כמו שיש אנשים מוכנים לקבל החכמה, ואחרים מוכנים לשית עצות בנפשם לאסוף ולכנוס, ולפי זה יהיה אמת בצד מה, שיוכל העשיר לומר כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה. עם כל זה, עם היות שהכח ההוא נטוע בך, זכור תזכור שהכח ההוא מי נתנו אליך ומאין בא. והיא אומרו: "וזכרת את ה' אלהיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל". לא אמר וזכרת כי ה' אלהיך נותן לך החיל, שאם כן היה מרחיק שהכח הנטוע באדם לא יהיה סיבה אמצעית באסיפת ההון, ואין הדבר כן, ולפיכך אמר, כי עם היות שכחך עושה את החיל הזה, תזכור נותן הכח ההוא יתברך.

 

          הר"ן שאל על הפסוק: מדוע כתוב "כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל"? מה היה חסר בפסוק לו היה כתוב רק שה' נותן לאדם את כל החיל ומה התוספת במילה "כח"? ועונה: אמנם לאדם באמת יש כח מסוים. במקרה ואדם נהיה עשיר, הרי זה משום שיש בו כח מיוחד המייעד אותו להיות עשיר (העשירות היא רק דוגמה שמביא הר"ן משום שהפסוק עוסק בנכסים, אך הדבר נכון בכל הישג). אלא שהתורה רצתה להדגיש שמי שנתן לאדם כח זה הוא הקב"ה. לכן, האדם באמת צריך להאמין בכח שיש לו ולטפח אותו ויחד עם זאת לזכור שה' הוא שנתן לו כח זה.

 

הגדרת הגאווה

          לפני שנמשיך בהבנת הענווה, ננסה להבין את המידה ההפוכה, הגאווה. התורה השתמשה בלשון של "תועבה" בתארה את העבודה זרה ובהזהירה את עם ישראל שלא להיגרר אחריה (דברים ז,כו):

 

וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא.

 

          חז"ל (מכילתא דר' ישמעאל, פרשת יתרו, פרשה ט) מצאו שגם אצל אדם בעל גאווה, השתמשה התורה בביטוי של תועבה, ולמדו מכך על הקבלה בין עובד העבודה הזרה לבין אדם בעל הגאווה:

 

וכל גבהי לבב קרויים תועבה, שנאמר תועבת ה' כל גבה לב; עבודה זרה קרויה תועבה, שנאמר ולא תביא תועבה אל ביתך. כשם שעבודה זרה מטמאה את הארץ ומסלקת את השכינה כך כל מי שהוא גבה לב גורם לטמא את הארץ ולסלק את השכינה.

 

          עבודה זרה וגאווה נקראו שתיהן בלשון תועבה ויש קווי דמיון ביניהן: שתיהן מטמאות את הארץ וגורמות לסילוק השכינה. מכאן יובן עניינה של הגאווה. כאשר אדם מתגאה הוא בעצם מרחיק את הקב"ה מחייו. במקום להבין שכל הדברים באו לו מאת ה', הוא תולה את הכל בכוחו שלו. כשם שכאשר אדם עובד עבודה זרה, הוא בוחר אליל על פני ה' יתברך ואומר שהאליל הוא השליט בעולם, כך כאשר אדם מתגאה הוא פונה אל ישות אחרת במקום לפנות אל ה', אלא שכאן הישות האחרת הינה הוא עצמו.

          על פי זה יובנו דברי חז"ל נוספים בעניין הגאווה (סוטה ה,א):

 

אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא: כל אדם שיש בו גסות הרוח אמר הקב"ה: אין אני והוא יכולין לדור בעולם, שנאמר: "מלשני בסתר רעהו אותו אצמית גבה עינים ורחב לבב אותו לא אוכל", אל תקרי אותו אלא אתו לא אוכל.

 

          כפי שראינו, יסוד הגאווה הוא שהאדם מרחיק את הקב"ה מתוך חייו. במקום להאמין שה' נתן לו את כל מה שיש לו, הוא מייחס את הכל לעצמו. משום כך הקב"ה אומר שהוא אינו יכול לדור עם בעל הגאווה בעולם, שהרי בעל הגאווה מתעלם לגמרי מהקב"ה.

          כדאי לציין כאן שעניינן של המידות "נעלם" כמעט לגמרי מהתורה ולא הוזכר. רבותינו מסבירים שהסיבה לכך היא משום שהמידות הן בבחינת "דרך ארץ קדמה לתורה", דהיינו: ברור שיש צורך במידות טובות על מנת לקיים את הכתוב בתורה. האיסור להתגאות המופיע במספר מקומות בתורה הוא אחד המקומות הבודדים שבו נמצא זכר לעבודת המידות של האדם. "וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים" (דברים ח,יד), וכן מצאנו ציווי מיוחד: על המלך לכתוב לו ספר תורה נוסף על ספר התורה אותו מחויב לכתוב כל אדם מישראל. התורה מנמקת את הציווי המיוחד למלך כהרחקה מגאווה: על ידי שהמלך יכתוב לו ספר תורה ויסתובב עימו, הוא יזכור בכל עת את ה', וכך הוא לא יבוא לידי גאווה (דברים יז, יט-כ):

 

וְהָיְתָה עִמּוֹ וְקָרָא בוֹ כָּל יְמֵי חַיָּיו לְמַעַן יִלְמַד לְיִרְאָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהָיו לִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת וְאֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לַעֲשֹׂתָם: לְבִלְתִּי רוּם לְבָבוֹ מֵאֶחָיו וּלְבִלְתִּי סוּר מִן הַמִּצְוָה יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן יַאֲרִיךְ יָמִים עַל מַמְלַכְתּוֹ הוּא וּבָנָיו בְּקֶרֶב יִשְׂרָאֵל.  

 

          הרמב"ן (שם) כתב שהתורה רמזה שיש איסור על המלך להתגאות, וממנו נלמד קל וחומר לכל אדם: אם התורה אסרה על המלך להתגאות על אף חשיבותו, קל וחומר לאנשים פשוטים:  

 

נרמז בכאן בתורה איסור הגאות, כי הכתוב ימנע את המלך מגאות ורוממות הלב, וכל שכן האחרים שאינן ראויים לכך, כי בראוי להתרומם ולהתגדל יזהירנו להיות לבבו שפל ככל אחיו הקטנים ממנו. כי הגאווה מידה מגונה ונמאסת אצל האלהים אפילו במלך, כי לה' לבדו הגדולה והרוממות, ולו לבדו התהילה ובו יתהלל האדם. כעניין המבואר על יד המלך שלמה תועבת השם כל גבה לב, וכתיב "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידוע אותי וגו'".

 

          רמב"ן גם מסביר בדבריו את הטעם לאיסור הגאווה ואת הטעם להיותה "מידה מגונה ונמאסת אצל האלוקים". הסיבה היא שהגדולה והרוממות הן "לה' לבדו" ואינן שייכות כלל לאדם. רק הקב"ה הוא שנתן לאדם את הגדולה והרוממות ועל כן הן שייכות לה' ולא לבני האדם.

         

ענוותנותו של משה רבינו היא שגרמה לו לקבל את התורה

על פי דברים אלה ננסה להבין את הסברו של המהר"ל לגבי הסיבה שדווקא משה רבינו הוא שקיבל את התורה. כך כתב המהר"ל (תפארת ישראל פרק כג):

 

וכאשר אתה מעיין מה עניינו של משה אל התורה תמצא כי מדרגת משה שהוא אומר מה אני שתינתן התורה שהיא השכל הפשוט על ידי, ובשביל שהיה ממעט עצמו הוא ראוי אל התורה שהיא שכל פשוט, וכמו שאמר הואיל ומיעטת עצמך תיקרא על שמך כי מצד הזה יש למשה ייחוס אל התורה. וזה כי לא היה הקטרוג רק מה התייחסות יש בתחתונים אל התורה שהיא השכל הפשוט אבל התחתונים אין בהם פשיטות גמור, אבל משה מפני הענווה עד שאמר "מה אני" הרי אינו מייחד עצמו כלל וזה עניין הענווה.

כי המתגאה הוא הפך הענווה, שהמתגאה הוא שמייחד עצמו בחשיבות ובמעלה ואיש כזה אין לו מעלת הפשיטות כלל. אבל מי שיש בו הענווה עד שאינו מחשיב עצמו לדבר כלל הרי הוא פשוט לגמרי שאינו מיוחד בדבר מה, וזה שהוא ראוי ומיוחד אל התורה שהיא שכל פשוט. וכבר בארנו בחיבור גבורת ה' עניין הפשיטות שהוא במידת הענווה והם דברים ברורים מאד מאוד עד שאין ספק בהם למי שמבין דברי חכמים וחידותם, ואז יידע כי כך רצו חכמים להתיר השאלה במה היה מיוחד משה לתורה בשביל מדת הענווה המורה על פשיטות שהיה מיוחד בה שנאמר "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה", וזה היה עצם יחוד משה לתורה.

 

          כאשר לאדם יש שכל פשוט, הוא יכול להיות כלי קיבול לקבלת תורת ה'. אך כאשר יש לו שכל מורכב, דהיינו, שהוא מחשיב את עצמו ואינו מבטל את עצמו לגמרי, הוא אינו יכול לקבל את התורה. התורה האלוקית הינה שכל פשוט, וכדי לקבל את התורה, על האדם לבטל את עצמו, דעותיו ורצונותיו לגמרי. רק אדם עניו המבטל את עצמו, מסוגל להכיל לתוכו את התורה האלוקית.

          דברי המהר"ל עמוקים מאוד וננסה להסביר אותם ברובד פשוט. כאשר אדם לומד דין מסוים, לדוגמה: "שנים אוחזים בטלית זה אומר כולה שלי", השכל האנושי יכול להורות שהדין הוא שהאוחז בצד הימני של הטלית הוא הצודק או שמי שגבוה יותר הוא הצודק או כל פתרון אחר. אך הדין על פי התורה האלוקית הוא ששני הניצים יחלקו את הטלית ביניהם. האדם חייב לומר לעצמו שאין זה משנה מה הוא חושב ורק רצונו של ה' קובע את הדין (בכוונה הבאנו בדוגמה סברות שאינן מתקבלות כמו הכרעה על פי הגובה, אך במקרים רבים יכולנו להגיע למסקנה הגיונית יותר אך עדיין נוגדת את התורה).

          נביא בהקשר זה סיפור ששמעתי מפי ר' מרדכי בן דוד ורדיגר. יום אחד החליטו בהנהלת ארגון חשוב שנקרא "האסק" (שהיום כבר מפורסם כארגון גדול בארה"ב המטפל בילדים עם מוגבלויות ולקויות) לגייס כספים על ידי הפקת אירוע מוזיקלי ענק בו יופיעו יחד אברהם פריד ומרדכי בן דוד וכן אמנים נוספים ותזמורת גדולה באולם מפואר. המחשבה הייתה שיהיו אנשים שיהיו מעוניינים לקנות כרטיסים לאירוע במחירים גבוהים על מנת לעזור לארגון לגייס את הכספים. אולם, בהתקרב מועד האירוע התברר שנמכרו מעט מאוד כרטיסים. המארגנים ניסו לברר את הסיבה למכירה הדלה והתברר שאנשים לא רצו לקנות כרטיסים במחיר גבוה, כאשר לאורך המופע הם לא יוכלו לשבת ליד נשותיהם (המופע היה בהפרדה מלאה). המארגנים התחילו להילחץ מפני שהיה ברור להם שהם עומדים להפסיד כסף רב, והלכו ושאלו את האדמו"ר מלובביץ' זצ"ל האם ניתן להתיר ישיבה מעורבת על מנת שאנשים יתרצו לקנות כרטיסים ולמנוע את ההפסדים. האדמו"ר ענה ש"אין תבונה ואין עצה" כנגד דבר ה', ולא התיר את הישיבה המעורבת על אף ההפסד הכספי הגדול הצפוי. אמנם בסופו של דבר ההופעה ב"ה הצליחה, אך העיקרון מאחורי דבריו של הרבי מלובביץ' הוא יסוד הענווה. אדם לא מחליט על פי שכלו ורצונו – גם אם על ידי כך יציל את הארגון החשוב, אני מחליט על פי דעתו של הקב"ה. משום כך משה רבינו, העניו מכל אדם, זכה לקבל את התורה. משה רבינו ביטל את עצמו לגמרי לרצונותיו של ה' וכך היה יכול להכיל לתוכו את התורה האלוקית.

 

יסוד הגאווה

          בספר מסילת ישרים, האריך הרמח"ל לדבר אודות מידת הענווה (שהיא אחת המידות בברייתא של ר' פנחס בן יאיר) ולאורך פרק זה נשתמש הרבה בדבריו. הרמח"ל כתב (פרק יא) שיש יסוד אחד לגאווה ממנו מסתעפים פיצולים רבים:

 

הנה כלל עניין הגאווה הוא זה, שהאדם מחשיב עצמו בעצמו, ובלבבו ידמה כי לו נאווה תהילה. ואמנם, זה יכול לימשך מסברות רבות מתחלפות, כי יש מי שיחשיב עצמו בעל שכל, ויש מי שיחשיב עצמו נאה, ויש שיחשיב עצמו נכבד, ויש שיחשיב עצמו גדול, ויש שיחשיב עצמו חכם. כללו של דבר, כל אחד מן הדברים הטובים שבעולם אם יחשוב האדם שישנה בו, הרי הוא מסוכן מיד ליפול בשחת זה של גאווה. אך אחרי שקבע האדם בליבו היותו חשוב וראוי לתהילה, לא תהיה התולדה היוצאת מן המחשבה הזאת אחת בלבד, אלא תולדות רבות ומשונות תצאנה ממנה ואפילו הפכיות נמצא בהן ונולדות מסיבה אחת ושתיהן לדבר אחד מתכוונות.

 

          יסוד הגאווה הוא שהאדם מחשיב את עצמו. הסיבות היכולות להביא את האדם לידי כך הן רבות (ועל כך נתעכב בעז"ה בהמשך): ייתכן שיש בו מעלה מיוחדת (כמו חכמה, יופי וכו') או כל דבר אחר, אבל בסופו של דבר מדובר על יסוד זהה בו אדם מחשיב את עצמו. התוצאות של גאווה הן רבות, ואצל כל אדם הגאווה באה לידי ביטוי באופן שונה, אותם מנה הרמח"ל. אם נזהה את אחד מהמאפיינים האלה אצלנו, נוכל לדעת את שורש המאפיין ולאחר מכן גם לתקנו כפי שנראה בהמשך:

 

הנה ימצא גאה אחד שיחשוב בלבו שכיוון שהוא ראוי לתהילה והוא מיוחד ורשום במעלתו כפי מחשבתו, ראוי לו גם כן שיתנהג בדרך מיוחד ורשום בכבוד רב, בין בלכתו, בין בשבתו, בין בקומו, בדיבורו ובכל מעשיו לא ילך אלא בנחת גדול, עקבו בצד גודלו, לא ישב אלא אפרקדן, לא יקום אלא מעט מעט כנחש, לא ידבר עם הכל אלא עם נכבדי העם, וגם ביניהם לא ידבר אלא מאמרים קצרים כמאמרי התרפים, וכל שאר מעשיו, בתנועותיו, בפעולותיו, במאכלו ובמשתיו, במלבושיו ובכל דרכיו יתנהג בכבדות גדול כאילו כל בשרו עופרת וכל עצמיו אבן או חול.

 

          אצל אדם זה הגאווה באה לידי ביטוי בכך שהוא מחשיב את עצמו (מאחת הסיבות שראינו לעיל), ולכן הוא מתנהג כאדם חשוב. הוא לא ידבר עם כל אחד, אלא רק עם אנשים חשובים, צורת ההליכה שלו תהיה כאדם מכובד, וכך כל מעשיו. יש אופן נוסף שהגאווה באה בו לידי ביטוי כפי שממשיך הרמח"ל בדבריו:

 

וימצא גאה אחר שיחשוב שלפי שהוא ראוי לתהילה ורב המעלות, צריך שיהיה מרגיז הארץ ושהכל ירעשו מפניו, כי לא יאות שיהרסו בני האדם לדבר עמו ולבקש ממנו דבר, ואם יעפילו לעלות אליו יבהלם בקולו וברוח שפתיו יהומם בענות להם עזות, ופניו זועפות בכל עת ובכל שעה.

 

          אצל אדם זה, הגאווה באה לידי ביטוי בעיקר ביחסו לבני אדם. גאוותן זה יחשוב שהוא עיקר העולם ושכולם צריכים להיות כפופים לו ולהסתובב סביבו. בעוד שאצל הגאוותן הראשון הגאווה גורמת לו להתעלם מבני האדם שסביבו, אדם זה איננו מתעלם מהאנשים סביבו אלא דורש מהם לכבד אותו. גם הוא כקודמו אינו רוצה שבני אדם ייגשו לדבר אתו על מנת לבקש דברים, ורק את כבודם הוא רוצה. ההבדל בין שני הגאוותנים הוא שבעוד הראשון שקט ומתנהג כאילו בצורה מכובדת, השני דומיננטי מאוד בכל מקום שבו הוא נמצא. ממשיך הרמח"ל עם האופן השלישי שבו הגאווה באה לידי ביטוי:

 

ויש גאה אחר שיחשוב בליבו שכבר הוא כל כך גדול ומכובד על שאי אפשר לכבוד שיתפרש ממנו ואינו צריך לו כלל, ולהראות הדבר הזה יעשה מעשים כמעשה העניו ויפריז על מידותיו להראות שפלות גדול וענווה עד אין חקר, ולבו מתנשא בקרבו לאמר, אני כל כך רם וכל כך נכבד, שכבר איני צריך לכבוד, ואין לי אלא לוותר עליו, שכבר רב הוא אצלי.

 

          גאוותן זה מרגיש את עצמו כל כך מכובד עד שהוא אינו צריך כלל את הכבוד, והוא ינסה להראות את עצמו שהוא עניו. בליבו הוא חושב שהוא כבר כל כך חשוב עד שאין הוא צריך כלל שיכבדו אותו. נקודת המוצא שלו שונה מאוד מהעניו. בעוד העניו אינו חושב שמגיע לו כבוד מיוחד והכבוד אינו חלק משיקוליו, הגאוותן מחשיב את הכבוד, אלא שהוא חושב שהוא מעל כל אפשרות של כבוד. ממשיך הרמח"ל עם האופן הרביעי שבו הגאווה יכולה לבוא לידי ביטוי:

 

וימצא גאה אחר, שרוצה להיות נרשם הרבה במעלותיו ולהתייחד בדרכיו, עד שלא די לו שיהללוהו כל העולם על המעלות אשר הוא חושב שיש בו, אלא שרוצה שעוד ירבו להוסיף בתהילתו שהוא העניו שבענווים. ונמצא זה מתגאה בענוותו ורוצה בכבוד על מה שמראה עצמו בורח ממנו. והנה גאה כזה ישים עצמו תחת קטנים ממנו הרבה או תחת נבזים שבעם, שיחשוב להראות בזה תכלית הענווה, וכבר לא ירצה בשום תואר מתוארי הגדולה וימאן בכל העילויים וליבו אומר בקרבו, אין חכם ועניו כמוני בכל הארץ.

 

          האופן הרביעי שבו הגאווה באה לידי ביטוי הוא הרצון להשתמש בענווה על מנת להתגאות. אדם זה יתנהג כמו אדם עניו ויברח מהכבוד רק כדי שיגידו עליו שהוא עניו, אך בתוך תוכו הוא חושב שהוא אחד האנשים החשובים בעולם אם לא החשוב שבהם. בדרך כלל המסכה תיקרע מעל פניו של אדם זה כפי שממשיך הרמח"ל להסביר:

 

ואמנם, גאים כאלה אף על פי שלכאורה מראים עצמם ענווים, לא יבצרו מכשולות להם, שבלי ידיעתם תהיה מתגלית גאותם כלהבה היוצאת מבין החרסים. וכבר משלו חכמים ז"ל משל לבית מלא תבן והיה בבית חורין והיה התבן נכנס בהם, לאחר ימים התחיל אותו התבן שהיה בתוך אותם החורין יוצא, ידעו הכל כי היה אותו הבית של תבן כן הדבר הזה, שלא יוכלו תמיד להסתיר את עצמם, ומחשבתם הרעה תהיה ניכרת מתוך מעשיהם, אך דרכיהם הם בענווה פסולה ושפלות מרומה.

 

          אדם יכול להציג את עצמו בתור בעל מעלה ולנסות ולהערים על סביבתו שהוא כביכול כבר קנה מעלה רוחנית מסוימת. אולם, הוא אינו יכול להסתיר את מעלתו האמיתית לאורך זמן רב. זרימת החיים תעמיד אותו בפני מציאויות ומצבים שהוא לא צפה והתכונן אליהם, ואז תכונותיו האמיתיות יתפרצו החוצה. ממשיך הרמח"ל לכתוב את האופן החמישי שבו הגאווה יכולה לבוא לידי ביטוי:

 

וימצאו גאים אחרים שתישאר גאוותם קבורה בלבם, לא יוציאוה אל המעשה, אבל יחשבו בלבבם שכבר הם חכמים גדולים יודעי הדברים לאמיתם ושלא רבים יחכמו כמוהם, על כן לא ישיתו לב אל דברי זולתם בחשבם כי מה שקשה עליהם לא יהיה נקל לאחרים, ומה ששכלם מראה להם כל כך ברור הוא וכל כך פשוט עד שלא יחושו לדברי החולקים עליהם אם ראשונים ואם אחרונים וספק אין אצלם על סברתם.

 

          באופן החמישי של ביטוי הגאווה, האדם הגאוותן פשוט חושב שהוא יודע הכל. הוא יימנע מלהקשיב לדעות של אנשים אחרים מכיוון שהוא יחשוב שהוא היחיד שיודע ומבין. אמנם הוא מבין בעצמו שיש דברים שבהם הוא מתקשה, אך הוא יחשוב שגם אחרים מתקשים באותם דברים, היות ולפי הלך מחשבתו לא ייתכן שהוא יתקשה בדבר מסוים ולאחרים הדבר יהיה קל.

 

ביטול הגאווה וקניין הענווה

          כבר כתבנו במספר מקומות שהרמח"ל כתב את סדר ספרו "מסילת ישרים" על פי הברייתא של רבי פנחס בן יאיר, ברייתא שסודרה לפי סדר המעלות הרוחניות שאדם צריך לעלות בהן בהדרגתיות. אולם, כאשר לומדים את עניין הענווה כפי שמופיע בספר מסילת ישרים, עולה לעינינו קושי. מידת הענווה מסודרת כאחת המידות האחרונות בברייתא של רבי פנחס בן יאיר, וקודמות לה הזהירות, הזריזות, הנקיות, הפרישות, הטהרה והחסידות. רק לאחר מידת החסידות מגיעה מידת הענווה. לכאורה, אם סדר הברייתא נכון, ללא קניין של המדרגות הקודמות לענווה, עד שאדם לא הגיע למידת החסידות, הוא לא יכול להגיע למידת הענווה. בכל זאת, כפי שראינו, הרמח"ל הקדים וכתב על ענייני גאווה וענווה כבר במידת הנקיות (בפרק יא). אמנם במידת הנקיות הדגש של הרמח"ל הוא על הגאווה, אך הרמח"ל כתב בעצמו שהענווה היא "הפך הגאווה ממש" (פרק כב) וכי על ידי ביאור מידת הגאווה "תתבאר הגאווה מאליה". כיצד ייתכן שמידת הענווה מופיעה גם במדרגה הנמוכה יותר של מידת הנקיות וגם לאחר מכן במדרגה נפרדת ועליונה יותר?

ישנם הסברים רבים לעניין זה. הרב פרידלנדר זצ"ל (שפתי חיים, מידות ועבודת ה', חלק א עמ' קלג) כתב שבפרק יא' לא נכנס הרמח"ל לפרטים של מידת הענווה, אלא כתב רק את תכונותיה השליליות של הגאווה, ואילו בפרק כב' התייחס הרמח"ל לפרטי המידה. אולם ברור שניתן לקנות את מידת הענווה רק לאחר שהאדם רכש את כל המדרגות הקודמות לה, כולל את מידת החסידות. הרב משה חיים שלנגר שליט"א (בפירושו למסילת ישרים שבהוצאת פלדהיים) הסביר שנטרול הגאווה במעלת הנקיות הוא זמני, ואילו מידת הענווה היא התייחסות תמידית של ביטול עצמי שיכולה לבוא רק לאחר מידת החסידות. וכן ראיתי הסברים נוספים על דרך הקבלה (וכבר כתב הרב וולבה בעלי שור חלק א עמ' ל בשם ר' ירוחם ממיר שהמסילת ישרים הוא התמצית מכל ספרי הרמח"ל בחכמת הקבלה).

נראה לענ"ד שניתן להוסיף נופך בהסברים של הרב פרידלנדר והרב שלנגר. כאשר אדם מבטל את עצמו, ואינו מחשיב את עצמו, הוא אמנם מנטרל את תוצאות הגאווה, אך לכלל ענווה לא הגיע. רק כאשר בנוסף לביטול העצמי, האדם יבין שכל מה שבא לו בא מבורא עולם, הוא יגיע לכדי ענווה. בפרק יא' דיבר הרמח"ל בעניין הביטול העצמי: האדם לא מחשיב את עצמו ויתנהג בצורה מכובדת עם סביבתו. אך בפרק כב' בביאור מידת הענווה, הרמח"ל הדגיש את היות כל מעלותיו של האדם נתונות לו מהקב"ה. קישור החיים אל בורא עולם יכול להגיע רק לאחר עבודה מאומצת נוספת, בעוד שאת הביטול העצמי ניתן להשיג בשלב מוקדם יותר.

מכאן עלולה להתעורר שאלה: מה לנו ולמידת הענווה? אם אדם יכול לקנות את מידת הענווה רק לאחר שהוא כבר קנה את כל המידות הקודמות לה, כיצד נוכל אנחנו, אנשים פשוטים שעוד נמצאים בתחילת הדרך, לדבר על מעלה גבוהה זו ולנסות לקנות אותה? על כך עונה הרב פרידלנדר תשובה יסודית שנוגעת לסדר המדרגות שקבע ר' פנחס בן יאיר:

 

לפי זה לכאורה יש לשאול, אנו שרחוקים מסולם העלייה של רבי פנחס בן יאיר, וכי שייך לדבר על הענווה לפני שרכשנו את שאר המעלות: פרישות, טהרה, חסידות? אכן אדם הבא לעבוד בצורה שיטתית של סדר סולם בעליה דרבי פנחס בן יאיר מעלה אחר מעלה, העבודה על מידת הענווה היא בין המעלות האחרונות, ורק אז ישכיל להבין היטב את החסרונות שבגאווה ואת מעלותיה של הענווה, אבל אנחנו שלא מסוגלים לעבוד בצורה שיטתית זו, עלינו לעבוד על כל מידה כמה שאפשר בידינו, גם אם היא רחוקה מהבנת השכל.

שמעתי על זה משל בשם רבי ירוחם ממיר זצ"ל. בסעודת מלכים יש בה כמה וכמה מנות, ויש להן סדר: מנה ראשונה, שנייה ושלישית, ולבסוף קינוח סעודה. סדר האכילה של הסועדים הוא על פי סדר המנות, אין מגישים את קינוח הסעודה לפני עיקר הסעודה. אבל אם יכנס אדם עני באמצע הסעודה או בשלבי סיום הסעודה, לא יגישו לו את המנות לפי הסדר, אלא יגישו לו את המנה שבה עומדים כולם. עני זה יסתפק במנה זו ולא יבוא בתביעה שיש סדר לסעודה, שאי אפשר לאכול מנה שלישית לפני ראשונה ושנייה.

גם אנו עניים בעבודת ה'. אדם העשיר בעבודת ה' שיש לו תועלת מסדר העלייה של ר' פנחס בן יאיר, אצלו אין סדר המעלות זו אחר זו גרידא, אלא הן סדר של זו מתוך זו, כל מעלה מסייעת להבין את המעלה שבאה אחריה. אבל אדם החולה ועני ברוחניות צריך לחטוף את מה שמגישים לו, גם אם זה שלא על הסדר וגם אם לא הבין לגמרי את משמעות המעלה, ואף אם לא סיגלנו את המעלות הקודמות לענווה, אין אומר שאי אפשר לנו להבין כלל את מידת הענווה, ודאי ששייך איזו הבנה והשגה במידת הענווה, אבל הבנה עמוקה ומושלמת, אפשר להשיג רק אם עובדים כסדר סולם מעלות דרבי פנחס בן יאיר.

 

          ר' פנחס בן יאיר והרמח"ל בעקבותיו באמת סידרו את אופן העלייה הראוי לכל אחד מאיתנו לפי המדרגות השונות. כדי לקנות בקניין אמיתי את מידת הזריזות, עלינו לקנות קודם את מידת הזהירות וכן הלאה. אך מה נעשה שאנחנו רחוקים מקניין שלם של מידה אחת ואפילו הבסיסיות ביותר? הרי אם נצטרך לחכות לקנות את מידת החסידות על מנת לקנות את מידת הענווה, ייקח זמן רב להגיע אל מידת החסידות, ואולי אף לא נגיע אליה לעולם. לכן, גם אם עוד לא הגענו למידת החסידות ולא נוכל להבין בצורה עמוקה ושלימה את מידת הענווה, עדיין נוכל "לטעום" מעט ממנה בשלב מוקדם יותר, בעודנו קונים את המדרגות התחתונות שבסולמו של ר' פנחס בן יאיר. דבר זה נכון גם לגבי שאר המדרגות של ר' פנחס בן יאיר. על אף שאנחנו רחוקים מקניין המעלות הבסיסיות המובילות למידת הענווה, אין אנו בני חורין להתבטל מעיסוק כלשהו גם במידות העליונות שבסולם, תוך ידיעה שמדובר רק על טעימה קטנה מהן, ושנוכל להגיע למידת הענווה עצמה רק לאחר קניין המידות הקודמות לה – ומידת הענווה הייתה רק דוגמה לשאר המדרגות שבברייתא.

 

כישרון ומעלות – מתנת הבורא

כפי שראינו, העניו האמיתי מבין שהוא קיבל את כל מעלותיו מאת הבורא יתברך ולו עצמו אין שום חלק במה שהוא מוכשר. כך משווה הרמח"ל (מסילת ישרים פרק כב) בין כישרונותיו של אדם לתכונות הטבעיות של בעלי חיים:

 

כי הנה מי שהוא בעל שכל שידע יותר מהאחרים, אינו עושה אלא שבחוק טבעו לעשות, כעוף שמגביה לעוף לפי שטבעו בכך, השור מושך בכוחו לפי שחוקו הוא כן מי שהוא חכם הוא לפי שטבעו מביאו לזה. ואילו אותו שעכשיו אינו חכם כמוהו היה לו שכל טבעי כמוהו היה מתחכם כמו שנתחכם הוא, אם כן אין כאן להתנשא ולהתגאות אלא אם יש בו חכמה רבה הוא מחויב ללמדה למי שצריך אליה, וכמאמר רבן יוחנן בן זכאי: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.

 

כשם שלציפור אין סיבה להתגאות ביכולת שלה לעוף – כך ה' ברא אותה, וכך גם לגבי שאר בעלי החיים עם תכונות ייחודיות, כך אסור על אדם להתגאות בכישורים בהם חנן אותו ה'. כל הכוחות והכישרונות הם מתנת הבורא. על אדם לדעת שיש לו מחויבות להשתמש בכישוריו שניתנו לו מאת ה' כדי לעזור לאחרים. לדוגמה: אם אדם זכה לחכמה וכתוצאה מכך למד הרבה תורה, הוא מחויב להשתמש באותה חכמה על מנת ללמדה לאחרים.

במסגרות רבות נהוג שהמצטרפים החדשים למסגרת מחויבים לכבד את האנשים שכבר נמצאים שם לפני כן. הן בצבא שבו הצעירים מחויבים לכבד את ה"פז"מניקים" או בישיבות תיכונית שבה התלמידים הצעירים מחויבים לכבד את הוותיקים (ולפעמים הדבר מלווה בטקסים לא נעימים) וכדומה, כאשר כל המבדיל בין השניים הוא הפרש הזמן שהם נמצאים במסגרת הלימוד. על פי דברי הרמח"ל, החובה מוטלת על הוותיקים לעזור למצטרף החדש להתאקלם ולא להתעמר בו או לבוא אליו בדרישות.

 

כולנו טועים

          נקודה נוספת פשוטה אך חשובה עליה כתב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק כב) היא שאין אדם שאינו טועה – גם החכם והמוכשר ביותר. הבנה זו תסייע לו להתגבר על הגאווה:

 

הענווה במחשבה, הוא שיתבונן האדם ויתאמת אצלו אשר אין התהילה והכבוד ראויים לו, כל שכן ההתנשא על שאר בני מינו, וזה מפני מה שחסר ממנו בהכרח, וגם מפני מה שכבר יש בידו: מפני מה שחסר ממנו פשוט הוא כי אי אפשר לאדם באיזה מדרגה שיהיה מן השלמות שלא יהיו בו חסרונות רבים, או מצד טבעו או מצד משפחתו וקרוביו או מצד מקרים שקרו לו, או מצד מעשיו שאדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, הן כל אלה מומים באדם שאין מניחים לו מקום התנשאות כלל, אפילו יהיה בעל מעלות רבות, כי כבר ענייני החסרונות האלה יספיקו להחשיכם.

הנה החכמה היא המביאה יותר את האדם לידי התנשאות וגאווה, לפי שכבר היא מעלה שבאדם עצמו בחלק הנכבד שלו, דהיינו השכל, והנה אין לך חכם שלא יטעה, ושלא יצטרך ללמוד מדברי חבריו, ופעמים רבות אפילו מדברי תלמידיו, אם כן אפוא איך יתנשא בחכמתו.

 

          לעיתים אנחנו שופטים אדם על טעות שהוא עשה וזאת למרות שייתכן שרגע לפני כן אנחנו טעינו בטעות אחרת. כאשר נבין שכל בני האדם טועים, נוכל להבין שאין לנו כל כך במה להתגאות ולקבל ביתר קלות את טעויות חברינו.

 

שבע הסיבות המביאות לכדי גאוה

          בילקוט מעם לועז (יהושע א,ב), כתב הרב רחמים מנחם מיטראני (שהתאמץ מאוד לסיים את מפעלו הגדול של הרב יעקב כולי), שיש שבעה דברים המביאים את האדם לידי גאווה, וכן כתב את הדרכים שבהן ניתן להתגבר על כל אחד מגורמי הגאווה:

 

הסיבה הראשונה: היופי. שאם אדם מסתכל ביופי גופו ונוי קומתו – בא לידי גאווה. כמו שמצינו באבשלום בנו של דוד המלך עליו השלום, שבהיותו יפה ביותר, גבה ליבו וביקש למלוך ולהרוג אביו ... והעצה לזה שלא יסתכל אדם בגופו החיצון, אלא במה שמצוי בפנים, שהוא מלא זוהמא. ואם לא יחליף בגדיו, ריח זיעה ינדוף ממנו. ויחשוב שהיופי לא שלו הוא, אלא מתנה משמים, ובכך לא יתגאה ביופיו.

הסיבה השניה: הגבורה. שאם אדם מתבונן בכוחו, הוא מסלק מעצמו עול מלכות שמים, כמו שמצינו בגלית הפלשתי שחירף מערכות אלקים חיים כי נתגאה בגבורתו. והעצה לכך שיתבונן שלפני כוחו וגבורתו של הקב"ה אין ערך לשום כוח אדם. והרבה גיבורים נמסרו בידי חלשים כמו שנמסר גלית בידיו של דוד עליו השלום. וגם כיום מצינו גיבור ההולך ברחוב ונופלת עליו אבן מן הגג ומת, או שרגליו נכשלות בנהר והוא טובע וכיוצא בזה.

הסיבה השלישית: המשפחה. שאם הוא בא ממשפחה של חכמים ומיוחסים, גבה ליבו. והעצה לכך שישים אל ליבו שאבותיו כבר הלכו לעולמם, ואם אבותיו גדולים, יזכור שזכו לכך בגלל מעשיהם הטובים, ואם הוא לא יעשה מעשים טובים כמותם, מה לו ולגדולה, ואבותיו עצמם יקטרגו על שלא למד מהם.

הסיבה הרביעית: הקרובים, היינו ריבוי רעים וידידים. שאם יש לו הרבה חברים הבאים לעזרתו, ואפילו אם אינו הולך בדרך טובים, בא לידי גאווה וחושב שכל מה שחפץ לעשות הוא עושה, אבל הוא אינו יודע שלא ידידיו הם, אלא אויביו. ובשעת צרה יתרחקו כולם ממנו ...

הסיבה החמישית: העושר. שאם יש לאדם נכסים הרבה, בתים ונחלות, הוא מתגאה בליבו ושוכח את בוראו. והעצה לכך שיחשוב בלבו שכל העושר אינו אלא דבר החולף ועובר ...

הסיבה השישית: החכמה. שיש אנשים שהם חכמים בעיניהם, והם מתגאים על הבריות. והעצה לכך שיתבונן שאי אפשר להשיג חכמה מתוך גאווה. ואפילו אם תהיה בו חכמה, הגאווה תסלק ממנו חכמתו, שאין חכמה נקנית אלא בענווה ויראת שמים ...

והסיבה השביעית: הממשלה. שאם הוא מתמנה פרנס על הציבור הוא עלול להתגאות, והוא חושב שהוא שולט על הציבור וכולם מתייראים מפניו, וכולם חולקים לו כבוד ומחניפים לו, וחושב מי כמוני. והעצה לכך שיחשוב בלבו מה היה לפני שעלה לגדולה, שלא היה חשוב כל כך, וזה שהבריות חולקים לו כבוד, מפני שהם נצרכים לו, והרבה אנשים מקללים אותו בליבם ...

 

          בעוד שהרמח"ל הסביר שהעצה להתגבר על הגאווה היא הבנה שהכל בא מאת ה', בעל ילקוט מעם לועז פירט כיצד להכניע את הגאווה – כל אדם מתגאה מסיבה שונה ועל כן הוא צריך להתגבר על גאוותו באופן שונה. נסכם את שבעת הגורמים לגאווה ואת הדרך להכניע אותם:

• יופי – האדם יבין שהוא גם מלא בזוהמא.
• גבורה – גם אדם גיבור עלול להימסר בידי מי שחלש ממנו, ואין ערך לגבורה מול גבורתו של ה'.
• ייחוס משפחתי –יזכור שאבותיו כבר הלכו לעולמם ולכן המקור של הגאווה כבר אינו קיים. כמו כן, אם הוא לא יעשה מעשים טובים בעצמו, אבותיו יתאכזבו ממנו.
• חברה – כאשר לאדם יש הרבה חברים, הוא עלול לבא לידי גאווה. האדם צריך לזכור שבשעת צרה, כולם יתרחקו ממנו.
• עושר – יידע שהעושר הוא דבר ארעי.
• חכמה –צריך להבין שלא ניתן להשיג חכמה מתוך גאווה.
• שלטון – יבין שבעצם הרבה אנשים מקללים אותו בליבם.

 

התנהגות העניו

          במידת הנקיות דיבר הרמח"ל על ההתנהגויות השונות של הגאוותן. בבואו לדבר על מידת הענווה, חילק את התנהגותו של העניו לארבעה חלקים:

• להתנהג בשפלות: לדבר בנחת, שלא ללכת בקומה זקופה ולשבת בין האנשים השפלים.
• לסבול את העלבונות, להיות בכלל "הנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים".
• לשנוא את הרבנות ולברוח מהכבוד.
• לחלוק כבוד לכל אדם.

על מנת שאדם יוכל לרכוש את מידת הענווה, עליו להרגיל את עצמו לאט להתנהג בשפלות. כך כותב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק כג):

 

כי הנה בהיות טבע לב האדם לזוח ולהתנשא קשה עליו לעקור מעיקרה הנטייה הטבעית הזאת, אלא אם כן בפעולות החיצונות המסורות בידו ימשיך מעט מעט הדבר בפנימיותו הבלתי מסור לו כל כך.

 

          הגאווה מוטמעת בטבע האדם, וללא פעולות שיסירו אותו ממנו, הוא גם יישאר גאוותן. כיצד אם כן עוקרים את הגאווה? על ידי שהאדם מתרגל בפעולות חיצוניות להתנהגות של עניו, לדוגמה: לדבר בנחת, כך שלאחר תהליך הוא ירכוש לעצמו את מידת הענווה. הפעולות החיצוניות שאדם יעשה על מנת להתנהג בשפלות, יכניסו בליבו את מידת הענווה באופן אמיתי. אך יש תנאי לכך שאדם יתחיל להתנהג בשפלות והוא שמטרתו תהיה להגיע בסופו של דבר לידי ענווה אמיתית. במקרה ואדם רק מתחיל להתנהג בשפלות ללא רצון לרכוש את מידת הענווה, הוא בעצם גאוותן בתחפושת של עניו כפי שראינו לעיל.

          ישנן גם מחשבות שאדם יחשוב עליהן על מנת שהוא יגיע לכדי ענווה: "דע מאין באת – מטיפה סרוחה, ולאן אתה הולך – למקום עפר רימה ותולעה, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא" (אבות ג,א),[1] המחשבה כי יתכן שיום אחד אדם יאבד את הכישרון או העושר שהקב"ה נתן לו, וכן שהאדם יראה כמה הוא מתרשל במילוי חובותיו כלפי בורא עולם ואת הטעויות שהוא עושה. אדם שאינו שם לב לדברים אלה או שמקיף את עצמו בחבורת אנשים שמחניפים לו, לא יוכל להגיע למידת הענווה.

          כפי שראינו לעיל, הרמח"ל כתב שאחד הביטויים של הגאווה הוא בכך שהאדם אינו רוצה לשמוע את דעתם של אחרים. מכאן, שאדם שרוצה לעלות במידת הענווה חייב לשמוע לדעות של אנשים אחרים. כך כתב הרב וולבה זצ"ל:

 

כל הצלחת האדם בבניין ביתו ובמשרתו תלויה בזה שישכיל לעקור הגאווה מליבו. אם אינו יודע להיכנע במקום הנכון, לשמוע דעת אחרים ולשתף פעולה מרוב הערכת עצמו, הוא מוכרח להיכשל. גם לסייעתא דשמיא אין אדם יכול לצפות כל עוד לא עקר הגאווה מליבו – "בעל הגאווה נמסר ביד יצרו כי אין עזר השם עימו אשר הוא תועבת ה'", כך כתב רבינו יונה בשערי תשובה א', כז'.

גדולי עולם חיפשו עצות לגאווה. עצת אדמו"ר הייתה לבקש עצה מקטנים ולעשות כדבריהם, וכך כנראה הוא התנהג בעצמו. אחד מצעירי התלמידים ניגש פעם אל אדמו"ר בשליחות אביו. בסוף השיחה שאלו אדמו"ר מהו מזג האוויר כעת, והשיב כי רוח חזקה מנשבת בחוץ. שאלו אדמו"ר: "אני מצונן קצת. מה אתה מייעץ לי – ללכת לישיבה למנחה או להישאר בבית"? חשב הצעיר קצת וענה כי לדעתו מוטב שאדמו"ר לא יצא מביתו. ואמר אדמו"ר "טוב אני אציית לך". והנה באשר שיחת חולין של תלמיד חכם צריכה תלמוד, הננו לומדים מזה כי כאן מצא אדמו"ר מקום להיכנע לקטנים. למעשה יש להתלמד בעצה מחוכמת זו ולחפש בכל יום מקום לשאול לקטן ממנו ולעשות כעצתו.

 

          אדם קונה את מידת הענווה על ידי שהוא מתייעץ אפילו עם קטנים ממנו. בתחילה ייתכן שהשאלה עצמה תיראה מוזרה לאדם, היא תהיה חיצונית לו וההתייעצות לא תהיה אמיתית. אולם ראינו שהרמח"ל כותב שהפעולות החיצוניות שאדם עושה על מנת לרכוש את מידת הענווה, ישפיעו עליו בסופו של דבר, ויביאו אותו לידי מידת ענווה אמיתית.

          עניין נוסף בו יתבונן אדם על מנת להפנים בליבו את מידת הענווה הוא שכל אחד מאיתנו הוא רק חלק מכלל ישראל. אמנם, זכינו להיות חלק מהעם הנבחר, אך כל אחד מהווה רק חלק קטן ממשהו גדול. ככל שאדם יידע שהוא מהווה רק חלק מהכלל, הוא יתמלא בענווה, משום שהוא יבין שהערך שלו אינו עומד בפני עצמו, אלא הוא חלק ממשהו גדול יותר. כך אמרו חז"ל (חולין פט,א):

 

"לא מרבכם מכל העמים חשק ה' בכם וגו'", אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל: חושקני בכם, שאפילו בשעה שאני משפיע לכם גדולה אתם ממעטין עצמכם לפני, נתתי גדולה לאברהם אמר לפני "ואנכי עפר ואפר", למשה ואהרן אמר "ונחנו מה", לדוד אמר "ואנכי תולעת ולא איש".

 

          הגמרא מתארת את ביטויי הענווה של גדולי ישראל לאורך הדורות: אברהם אבינו, משה רבינו ודוד המלך. הרצי"ה קוק זצ"ל לימד אותנו שיש הדרגתיות במידת הענווה של שלושת גדולי עולם אלה, וכך מובא בשמו (שיחות הרצי"ה, בראשית, עמ' 152-153):

 

בוודאי שאברהם אבינו היה גדול בענווה כפי שאמר "ואנכי עפר ואפר". בגמרא חולין מבואר שהענווה שייכת לתכונתם של ישראל ויש לזה שלש דוגמאות בהן מתגלה שיא הענווה: אברהם אבינו, משה רבינו ודוד המלך.

אלה הן שלש מדרגות של התגלות עניין ישראל. ככל שמתגלה יותר הישראליות, מתגלה יותר הענווה. אברהם אבינו עדיין אינו כלל ישראל, אלא זרע, גרעין, ובגרעיניות היסודית הזאת מונחת הענווה של עפר ואפר שהוא ביטוי חריף של ענווה.

כמה דורות אחרי אברהם אבינו, שהוא הכנה בטוחה לכלל ישראל, מגיעים הדברים עד שנהיינו לעם לה' אלוקינו, על ידי יציאת מצרים ומתן תורה. אז אצל משה רבינו, "נכדו" של אברהם אבינו, מופיע גילוי יותר עליון של ענווה, המתבטא במילים "ונחנו מה". "עפר ואפר" הוא אמנם ביטוי חריף, אבל ל"עפר ואפר" יש איזו מציאות, לעומת "ונחנו מה" שהוא ביטול המציאות, עקירת המציאות. ככל שמשתכללת יותר הופעת הישראליות, כך יותר מתרוממת הענווה לעילא ולעילא. "והאיש משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה". באבות דרבי נתן יש הגדרה של ענוותנות משה רבינו עליו השלום: "שלשה מוכי שחין נבראו בעולם ... והייתה נפשו של משה נמוכה מכולם". יותר שפלה ממצב המדוכא בצרעת, הייתה ענוות משה רבינו. "ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלקים". זאת ענווה של גדלות, גילוי של דבקות אלוקית, ענווה של תורה, ענווה של התלמיד החכם היסודי של כלל ישראל. מדרגה מעל אברהם אבינו ומתוך אברהם אבינו.

המדרגה השלישית היא של דוד המלך עליו השלום: "ואנכי תולעת ולא איש", שהיא לא רק ביטול ערך של מציאות ועקירת מציאות, אלא שינוי מציאות והופעת מציאות אחרת: "חרפת אדם ובזוי עם". שלוש המדרגות הללו הן זו על גבי זו: אברהם אבינו, יסוד של סגולת ישראל, משה רבינו, מציאות סגולת ישראל על ידי קבלת התורה, דוד המלך, מלכות ישראל, משיחיות ישראל, מדינת ישראל וצבא ישראל.

 

          ככל שעם ישראל התפתח, התפתחה גם מידת הענווה של מנהיגיו, עד שמדרגת הענווה של דוד המלך הייתה גדולה יותר מהענווה של אברהם אבינו.[2] ההקבלה בין יצירת עם לבין עלייה במדרגת הענווה מראה שיש קשר בין הדברים. ככל שאדם מרגיש שהוא חלק ממשהו גדול, הוא גם מבין שהערך העצמי כיחיד העומד בפני עצמו נמוך יותר. במקום אחר (מתוך התורה הגואלת ד, עמ' נט-ס) כתוב בשמו של הרב צבי יהודה שחזקיה לא זכה להיות משיח משום שהוא לא ביטל את ה"אני" שלו כלפי הכלל בניגוד למשה רבינו ודוד המלך:

 

המלך הוא אישיות גדולה והוא מוזהר "ולא ירום לבבו".

הוא צריך להיות שיא הענווה. חזקיהו המלך היה מהמלכים הצדיקים. הוא עשה "ככל אשר עשה דוד אביו". הוא הרביץ תורה בעם ישראל. בימיו בדקו ולא מצאו תינוק ותינוקת, איש ואישה, שלא היו בקיאין בהלכות טומאה וטהרה. ובכל זאת אומרת הגמרא: ביקש הקב"ה לעשות חזקיה משיח ולא עשה. מה היה העיכוב?

חזקיה היה צדיק, אבל בתוך זה נמשך ה"אני". משיח שייך לכלל ישראל כולו, לכל העולם כולו, וכשנמשך משהו זכר ל"אני", זה לא משיח.

במלכים ב' חזקיה חולה מאוד. מלך בבל שלח לו מתנה כדי לעודדו. הוא שמע שבאו אורחים מלכותיים מבבל, החליט להראות להם, לגויים האלה, את המוזיאון המלכותי שלו ואת כל עושרו. לא היה דבר שלא הראה להם. אז, בא אליו ישעיהו הנביא וחזקיהו קיבל ממנו מסר חריף. הוא שאל אותו: מי היה אצלך? כמובן שישעיהו ידע. מה הראית להם? מה לך ולגויים? חזקיה התפאר ובזה היה כישלון.

אחר כך אמר לו ישעיהו הנביא: "שמע דבר ה'. הנה ימים באים ונשא כל אשר בביתך ואשר אצרו אבותיך עד היום הזה בבלה ולא יותר דבר אמר ה'. ומבניך אשר יצאו ממך, אשר תוליד, יקח, והיו סריסים בהיכל מלך בבל. ויאמר חזקיהו אל ישעיהו: טוב דבר ה' אשר דיברת. ויאמר: הלוא אם שלום ואמת יהיה בימי". העיקר שלא תהיה המלחמה בימיי.

כאן המשך הנפילה של חזקיה. גדלות משיח היא התבטלות לכלל ישראל, להנהגה האלוקית שבכלל ישראל. ובחזקיהו הייתה מן צדקות כזו של מעשים טובים וקדושה, אבל בתוך זה ישנה הרגשת ה"אני" ומתוך כך הדגשתו "בימי". ביקש הקב"ה לעשותו משיח, אבל משיח זו ענווה גדולה, שעל גביה מופיעה רוח הקודש ...

כך גם בעניין מי הגיחון: "והוא, יחזקיהו, סתם את מוצא מימי גיחון העליון וישרם למטה, מערבה, לעיר דוד". הגיחון הוא מעיין בכפר השילוח. מעיינות של הציבור, והוא סתם את המעיינות וישרם לעיר דוד, לארמון המלכות. מעיינות ששייכים לכלל ישראל, לכל ירושלים, והוא כיוונם אליו. ההדגשה בפסוק: "והוא, יחזקיהו", הצדיק הזה, המחזק תורה הזה. צדקות וקדושה ונשאר האני וזה פסול.

 

השפעת הענווה על כל המידות והמעשים

          עד עתה ראינו כיצד מתנהג אדם על מנת לרכוש את הגאווה ומהן התוצאות של התנהגות זו. עתה נראה כיצד הדבר משפיע גם על כל מעשיו ומידותיו. רבינו יונה כתב בספר שערי תשובה (שער ראשון אות כז):

 

והגאווה מסבבת כמה עבירות ומגברת יצר לב האדם עליו ... ונאמר "רום עינים ורחב לב נר רשעים חטאת", פירוש: הגאווה ניר הרשעים, כי ממנה יפרו חטאים, כאשר נאמר: "ורם לבבך ושכחת" ... וכמו שעושים בני אדם ניר בשדה כדי לפרות בו הזרע ולאסוף רוב תבואות, כן עושים הרשעים את הגאווה ניר בלבבם וזורעים בו המחשבות הרעות להוליד ולהצמיח העבירות שהם פרי מחשבותם ... ומה שאמר "חטאת", פירוש: ניר רשעים – ניר חטאת, וכולל חטאים רבים ... והטעם: מלבד כי הגאווה גורמת חטאים, המידה עצמה חטאת, כמו שנאמר: "תועבת ה' כל גבה לב", ובעל הגאווה נמסר ביד יצרו, כי אין עזר השם עמו אחרי אשר הוא תועבת ה'.

 

          מספר נקודות עולות בדבריו של רבינו יונה. הראשונה: הגאווה היא היסוד לחטאים נוספים. השנייה: בגאווה יש חטא עצמי, גם אם היא לא הייתה מובילה לחטאים נוספים. הנקודה השלישית היא המהותית ביותר לעניות דעתי. אדם שמתגאה נמסר ביד יצרו. כפי שראינו מספר פעמים, אדם זקוק לסייעתא דשמיא על מנת להתגבר על יצרו. ראינו גם שמהות הגאווה היא שהמתגאה מרחיק מעצמו את ה', ומייחס לעצמו את כל כישוריו ותכונותיו הטובים. ממילא, כאשר אדם מתגאה ומרחיק ממנו את ה', הוא מרחיק גם את הסייעתא דשמיא במאבקו עם יצר הרע, והתוצאה מכך היא שהוא נמסר ביד יצרו.

 

היחס לאחרים מושפע מהענווה

ראינו שהגאווה משפיעה לרעה על כל עבודתו הרוחנית של האדם, אך יש נקודה המושפעת ישירות מענוותנותו של האדם והיא היחס לאחרים. רבי חיים מוולז'ין כתב בספרו רוח חיים על פרקי אבות (א,טו) שיש לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, משום שעלינו לחשוב על כל אדם שייתכן שהוא עשה יותר מצוות ממנו או נמצא במדרגה גבוהה יותר ממנו. מכאן שיש קשר ישיר בין הסתכלות האדם על עצמו לבין יחסו לסביבה.

בפירושו לתורה כתב רש"י (ויקרא יז,ד) שבשעת טהרתו, המצורע מביא יחד עם שאר הדברים להם הוא נזקק לטהרה גם עץ ארז, משום שהנגעים באים על גסות הרוח, ועץ הארז, עץ שמטבעו גבוה, מסמל את גובה הלב של האדם שהביא אותו לידי חטא. כך הסביר הרב חיים פרידלנדר (שפתי חיים מידות ועבודת ה', חלק א, עמ' קכז) את דבריו של רש"י:

 

בזה שהתורה מבארת את דרכי הרפואה בשורשי העבירה, על ידי שישפיל עצמו מגאוותו, התורה מגלה ששורש הסיבה לחטא לשון הרע וצרות העין – היא הגאווה וההתנשאות, אשר הפועל היוצא מהן הוא דיבור לשון הרע על אחרים. אדם מסתכל על אחרים ממבט של צרות עין, מלמעלה למטה, תמיד מחפש את הפגמים והחסרונות אצל הזולת. לחברו לא מגיע מאומה ולו מגיע הכל. או שמסתכל ממבט שמה שיש לחברו הוא יותר מידי, אינו מסוגל להשלים עם העובדה שלחברו יש יותר ממנו. ומדוע? כי הוא גס רוח, הגאווה וההתנשאות אינן נותנות לו להסתכל במבט של "אמת" על הזולת. ולעומת זאת, שפל הרוח איננו מחפש לבדוק את מומי חברו ואת מגרעותיו, הוא מסתכל על כולם ממבט אמת של עין טובה, תמיד מחפש לראות את המעלות של הזולת ... מחפש איך לדון את מעשיו של הזולת לכף זכות, כלומר: שפלות הרוח מביאה אותו לראות את מגרעות עצמו ולהסתכל במבט של עין טובה על השני, וכך הוא גם להיפך, על ידי ההכרה במעלות הזולת, העין טובה מביאה אותו לשפלות רוח.

 

          מכאן הקשר הישיר בין גאוותו של אדם לבין היחס שהוא נותן לאחרים. ככל שאדם עניו יותר, יחסו לאחרים יהיה מכובד יותר, והוא ידון את האחרים לכף זכות. לעומת זאת, אדם שיש בו גסות רוח, ייכשל בלשון הרע כתוצאה מעין רעה ומהזלזול שהוא חש כלפי אחרים.

 

הקנאה רחוקה מאדם עניו

          בבואנו לראות את יסוד הקנאה, נראה שאדם המקנא אינו מקבל בענווה את החלטתו של הקב"ה להעניק דבר מסוים לחברו ולא לו. כשם שהדבר נכון לגבי חיי חומר, הדבר נכון גם לגבי חיי רוח. כאשר אדם עניו רואה שיש לחברו רכוש רב ולו אין אפילו מה לאכול, הוא לא יקנא, משום שהוא יודע שהקב"ה הוא שהחליט לתת את הרכוש הרב רק לחברו. כך גם בחיי רוח: כאשר אדם רואה שלחברו יש מעלה שאין לו, הוא יבין שזה רצון ה'. כך כתב הרמח"ל (מסילת ישרים פרק יא):

 

הקנאה גם היא אינה אלא חיסרון ידיעה וסכלות, כי אין המקנא מרוויח כלום לעצמו וגם לא מפסיד למי שהוא מתקנא בו, ואינו אלא מפסיד לעצמו ... ואמנם, יש מי שסכלותו רבה כל כך עד שאם יראה לחברו איזה טובה יתעשש בעצמו וידאג ויצטער עד שאפילו הטובות שבידו לא יהנוהו מצער מה שהוא רואה ביד חברו, והוא מה שאמר עליו החכם: ורקב עצמות קנאה. אמנם, יש אחרים שאינם מצטערים וכואבים כל כך, אף על פי כן ירגישו בעצמם איזה צער ולפחות יתקרר רוחם בראותם אחד עולה איזה מעלה יתירה אם לא יהיה מאוהביו היותר דבקים לו, כל שכן אם מאותם אשר אין לו אהבה רבה עימו הוא, כל שכן אם יהיה גר מארץ אחרת. ותראה שבפיהם אפשר שיאמרו דברים כשמחים או מודים על טובתו, אך לבם רעה בקרבם. והוא דבר יארע על הרוב ברוב בני האדם, כי אף על פי שלא יהיו בעלי קנאה ממש, אמנם, לא ניקו ממנה לגמרי, כל שכן אם בעל אומנותו מצליח בה, שכבר כל אומן סני לחבריה, וכל שכן אם מצליח בה יותר ממנו. ואמנם, לו ידעו ולו יבינו כי אין אדם נוגע במוכן לחבירו אפילו כמלא נימא, והכל כאשר לכל מה' הוא כפי עצתו הנפלאה וחכמתו הבלתי נודעת, הנה לא היה להם טעם להצטער בטובת רעיהם כלל.

 

          הקנאה יוצרת תגובות שונות אצל אנשים שונים. יש שמקנא ומצטער מעט, ויש שמצטער כל כך הרבה, עד שכל המעלות והדברים הטובים שיש לו אינם שווים בעיניו, משום שהוא רואה שלחברו יש מעלה שאין לו. הרמח"ל גם מציין שתגובות אלה נמצאות אצל רוב בני האדם, משום שגם אם הם לא בעלי קנאה, הם עדיין לא ניקו את עצמם לגמרי מהקנאה. אך התגובות האלה הן תגובות טיפשיות, שהרי "אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא", הקב"ה מנתב את העולם ונותן לכל אחד את צרכיו האמיתיים, ואם לאדם יש מעלה או קניין שאין לחברו, הקב"ה הוא שהחליט על כך. ממשיך הרמח"ל בדבריו:

 

והוא מה שייעד לנו הנביא על הזמן העתיד, שלמען תהיה טובת ישראל שלמה, יקדים הקדוש ברוך הוא להסיר מלבבנו המידה המגונה הזאת, ואז לא יהיה צער לאחד בטובת האחר, וגם לא יצטרך המצליח להסתיר עצמו ודבריו מפני הקנאה.

 

          בדור הגאולה, אחד הדברים שהקב"ה יעשה הוא הסרת מידת הקנאה מכל אדם מישראל: בני אדם כבר לא יקנאו זה בזה ואף אחד לא יצטרך להסתיר את דבריו הטובים מחשש שמא אחרים יצטערו בבואם לראות את הטוב שהגיע אליו.

 

קנאה חיובית וקנאה שלילית

          במקום אחר הביא הרמח"ל את דברי חז"ל שלעתיד לבוא יהיו אנשים שיביטו על המעלה הרוחנית של עצמם ושל חבריהם וירגישו לא בנוח בכך. כך כתב שם הרמח"ל (מסילת ישרים פרק ד):

 

ועל זה אמרו ז"ל על דרך המשל, מלמד שכל אחד נכוה מחופתו של חברו. כי אין זה מטעם הקנאה אשר תיפול רק בחסרי הדעת כמו שאכתוב עוד בסייעתא דשמיא, אלא מפני ראותו עצמו חסר מן השלמות מדרגה שהיה יכול להשיגה כמו שהשיגה חברו. והנה על פי ההתבוננות הזה ודאי שלא ימנע השלם בדעתו להיות זהיר במעשיו.

 

          לעתיד לבוא יהיו אנשים שלא הגיעו למדרגת הזהירות (המדרגה הראשונה בסולם המדרגות של רבי פנחס בן יאיר עליו ביסס הרמח"ל את ספר מסילת ישרים) וירגישו לא בנוח כאשר הם ישוו את הישגיהם הרוחניים להישגים של חבריהם. הרמח"ל הסביר שלא ניתן לקרוא לזה קנאה, משום שהקנאה שייכת רק אצל חסרי הדעת, ואילו אדם זה, על אף שבחייו לא הגיע למדרגת הזהירות, כנראה אינו נחשב כחסר דעת, שהרי יש לו שאיפות רוחניות, והפער הרוחני בינו לחבריו מפריע לו. הרמח"ל אמנם אומר במפורש שאין מדובר כאן על קנאה, אך אנחנו נגדיר זאת בתור קנאה טובה ומועילה (כמו אלה שעתידים להיכוות מחופתם של חבריהם) בניגוד לקנאה הרגילה שהיא מידה רעה.

בתורה מסופר מספר פעמים על אחים שקינאו באחיהם. נביא שניים מהם: קין קינא בהבל בשעה שהביאו קרבן לה'. קנאה זו נבעה ממידות רעות של קין, והתוצאה של קנאה זו הייתה רצח הבל. לעומת זאת, הקנאה של רחל בלאה שזכתה ללדת הייתה קנאה טובה ביסודה. כך הסביר הסבא מקלם (חכמה ומוסר, מאמר לב רע, עמ' קעז):

 

הנה כתיב "ויאמר קין" ולא נאמר מה אמר. וגם "אם תיטיב שאת" (הקב"ה אמר לקין שאם הוא ייטיב את דרכיו, חטאו יימחל לו), פירוש אם תשוב בתשובה מחול לך, ועדיין לא מצינו מה חטא, כי "ויהרגהו" נאמר אחר כך, ומה חטא קודם לכן? העניין כי יש קנאת סופרים תרבה חכמה, ויש קנאה המוציאה את האדם מן העולם. והיינו, קנאה שיהיה גם הוא בעל מעלה כמו חברו זהו טוב, ויש קנאה מפני מה יש לחברו ורוצה שגם חברו יהיה כמוהו, וזה חולי רע מאוד.

והנה נמצינו למדים כי טוב לב מידה טובה מאוד ואפילו מעט ממנה גדולה הרבה למעלה. נוכל להבין זה מקין שמחמת שלא היה לו לב טוב כהבל, על כן הביא מפרי האדמה, והבל מחמת טוב ליבו הביא מחלבי הצאן. ראה נא כמה הוא מפרי האדמה עד חלבי הצאן, הלא מעט הוא, ועדיין כל זאת בשביל זה המעט שחסר לו נאבד מן העולם, כי הרע מעורר הרע. כי בראותו שקרבן הבל נתקבל, נתעורר עוד רוע ליבו לקנא בהבל קנאה רעה מדוע לא נכתר במידת טובו, ורצה שגם הוא יהיה רע כמוהו ולכן חרה לו מאוד. והקב"ה בראותו קנאתו ברע ולא בטוב כעניין "ותקנא רחל באחותה" שהייתה קנאה טובה, ולכן אמר לו: "למה חרה לך", תפסת הקנאה ברע, שהוא יהיה כמוך, ולא כן, אלא תתפוס הקנאה בטוב שתהיה טוב לב כמוהו, ולכן אמר לו "ואם תיטיב שאת", פירוש, אם תקנאו קנאת סופרים שתהיה טוב כמוהו, אז "שאת", מחול לך ותהיה לרצון לפניי כמו הבל אחיך, "ואם לא תיטיב" תדע כי זה הרע שנתעורר בך בקרבך הוא רובץ לפתח להחטיא אותך עוד ועוד.

 

          יש הבדל גדול יש בין קנאת קין בהבל אחיו לבין הקנאה של רחל בלאה. קין היה רע לב, דבר שגרם לו לקנא בהבל "כי הרע מעורר הרע". הקב"ה פנה אל קין ואמר לו שאם הוא ייטיב את דרכיו ויקנא בהבל את אותו סוג קנאה שקינאה רחל בלאה, הרי שחטאו, הקנאה ורוע הלב, יהיה מחול לו. קנאתה של רחל בלאה לא הייתה קנאה רעה. במקום אחר הסבא מקלם הוכיח זאת מכך שרחל מסרה את הסימנים ללאה בשעה שלבן רימה את יעקב והשיא לו את לאה במקום רחל. לו יצויר שרחל הייתה קנאית מהסוג הרע, היא לא הייתה מוסרת ללאה את הסימנים.

          כיצד ניתן להבדיל בין שני סוגי הקנאה? אומר הסבא מקלם שהחילוק הוא פשוט. כאשר הקנאה נובעת ממידות רעות, האדם המקנא רוצה שהאדם שהוא מקנא בו יאבד את מעלתו. בקנאה מסוג הקנאה שרחל קנאה בלאה, המקנא שואף שהוא יעלה למעלתו של חברו כך ששניהם יזכו למדרגה הגבוהה. ממשיך הסבא מקלם וכותב שיש דרך להישמר מהקנאה ולהתגבר עליה, אך קין פעל בהיפוך אליה:

 

והנה העצה היעוצה ללב רע להסיר הקנאה והשנאה מלב הוא להיפוך, לדבר דברים טובים עם השנאוי, ולדבר דברים בפה לשמוח בטובת זולתו. ואם קשה לו לכבוש את יצרו לדבר עימו דברים טובים, לכל הפחות ישמור מאוד שלא לדבר דברים רעים, כי הם אש לנעורת להבעיר יותר את הקנאה והשנאה.

 

          כאשר אדם מגיע למצב שהוא מקנא באדם אחר, אפילו אם קנאה זו מובילה למצב קיצוני של שנאה, יש עצה לעקירת השנאה: האדם המקנא ידבר עם האדם שהוא מקנא בו דברים טובים, יאמר בפה שהוא שמח בזולתו – גם אם זה עדיין לא נכון. אולם, אם אדם מתקשה לומר לחברו דברים טובים, עליו לפחות להיזהר שלא לומר עליו דברים רעים, מכיוון שאמירת דברים רעים ודברי קנאה רק תוסיף שמן למדורה ותגרום לליבוי הקנאה והשנאה, כפי שנהג קין:

 

אך קין לא נזהר מזה, וזהו שנאמר "ויאמר קין", פירוש לא היה יכול לכבוש פיו, ודיבר דברים מעוררים הקנאה והכעס ונתעורר הרבה עד שקם והרגו.

 

          לא רק שקין לא היה יכול לדבר דברים טובים עם הבל ולומר לו כמה שהוא שמח על כך  שהוא (הבל) היה בדרגה רוחנית גבוהה יותר ממנו, אלא קין אפילו אמר להבל דברי גנות. כפי שהסביר הסבא מקלם זצ"ל, כאשר האדם המקנא אומר דברי גנות, הוא מוסיף שמן למדורה להרגשת הקנאה והשנאה, ודברי הגנות של קין גרמו לו להרוג את הבל. לו היה קין נעצר בהרגשת הקנאה ולא היה אומר דבר להבל, הוא לא היה רוצח את אחיו. מסיים הסבא מקלם את מאמרו:

 

והבן עוד כי כאשר תקפוץ המידה הרעה אצל האדם גם בפעולה טובה, תוכל להביאו לבאר שחת, כי זה היה פעולה טובה, קנאה בהתקרבות ה' יתברך, ועדיין כל זאת, יען כי הייתה מצד המידה הרעה שבקנאה, גברה עליו עד להאבידו מן העולם. ומה יהיה כבר בקנאה בפעולות רעות כמו חמדת הממון וכדומה. ואם בארזים כמו קין נפלה שלהבת, מה יעשו אזובי הקיר רחמן לצלן כמוני היום. על כן נראה נא להישמר מזה מאוד.

           

          הקנאה הראשונה בעולם, קנאתו של אדם גדול קקין, הייתה בעצם על מעלות רוחניות ובכל זאת היא הובילה לרצח. הסביר הסבא מקלם זצ"ל: מה נוכל לומר אנו, שאיננו גדולים כמו קין ופעמים רבות הקנאה שלנו נובעת מדברים חומריים?

 

ענווה מובילה לשמחה. גאווה וקנאה לעצבות

יש מכתב חשוב שכתב הרב וולבה בספרו עלי שור (חלק א עמ' לו-לח). התלמיד שאליו ממוען המכתב, חש שיברון לב במהלך הלימוד: היה לו קושי להתרכז בשיעור, הלימוד עם החברותא לא היה מוצלח ועוד כהנה וכהנה. כך ענה לו הרב וולבה:

 

ידידי, במצבים כאלה מוכרחים מקודם לברר, כיצד הגיעו לכך? וכשתיוודע הסיבה תימצא העצה ממילא. הבה נתבונן נא. מה גרם לדיכאון זה? הגע בעצמך: במשך חודשים למדת, עבדת, היית עליז ומרוצה. ופתאום, כאב, עצבות, חוסר התרכזות ואי הצלחה. כיצד אתה מסביר לעצמך תופעה זו?

הנה אתה נמצא בין חברים. כולם עסוקים בעניין אחד, כולם שומעים שיעור אחד, כולכם מתמודדים יחד להבין ולהעמיק, לזכור לשאול ולתרץ, ומתגלים כישרונותיו של כל אחד ואחד מכם. יגיעת הלימוד תופשת את כל הכוחות הנפשיים של האדם. ועם גילוי הכוחות החיוביים של כל יחיד מתגלים גם גבולות יכולתו.

הנך מסתכל בחברך: זה זכרן ואתה שוכח מהר. זה תופס כל עניין בקלות ובמהירות ואתה בקצב איטי ולפעמים בקושי. ושתי אלה הן באמת מעלות מבריקות, הזיכרון והתפיסה המהירה. ומה יש לך לעומתן? כשתפסת עניין, אחרי העמל הרב, הנך מעמיק להבינו ואילו חברך המהיר בתפיסתו שטחי בהבנתו. אתה כשחזרת על עניין אחד כמה וכמה פעמים עד שהוא ברור לך לבלי שכחו במהרה, הנך מרגיש שיש לך קניין עצמי במה שעמלת ושמחה גדולה מתעוררת בלבך. חברך הזכרן אינו מרגיש את הקניין העצמי בדברים שלמד ולכן אין דברי תורה שלמד חודרים לעמקי נפשו וממלאים את ליבו כמו שהם ממלאים את ליבך.

 

          בתחילה מנתח הרב וולבה את הסיבה לייאושו של התלמיד שפנה אליו. כאשר כל בני החבורה לומדים יחד ונכנסים לאותם שיעורים, הכישורים שלהם גלויים זה לזה, וכאשר אחד מהם רואה שלחברו יש כישרון גדול ממנו, הוא מרגיש רע. לו הוא היה חי במנותק מחבריו, ייתכן שהדבר לא היה מפריע לו, משום שלא היה לו למי להשוות את עצמו. אך בזמן שהותו בחברתם של אחרים, הוא משווה את עצמו עם חבריו ורואה שיש להם כישרונות רבים שאין לו (במקרה שלנו: זיכרון ומהירות תפיסה), וזאת למרות שגם לו יש כישרונות מבורכים שאין לאחרים (יכולת העמקה), והוא חש צער על הכישרונות שאין לו במקום שמחה על אלה שיש לו. ממשיך הרב וולבה במכתבו:

 

הן הקב"ה הבוחר בתורה נתן לך כל הכוחות הדרושים כדי שתקבל חלקך בתורה. תוכל לברך בשמחה רבה בכל בוקר "ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם שעשה לי כל צרכי". גם בגשמיות וגם ברוחניות. כל מה שצריך לי בכדי למלאות תפקידי בעולם, כל הדרוש לי לזכות לחלקי בתורה, הכל הוא יתברך נתן לי.

 

          כאן מגיע הרב וולבה ליסוד הענווה. הכל משמים. הכל נתן לי הקב"ה. הקב"ה הוא שהחליט לתת לי כישורים מסוימים ולא אחרים. הקב"ה נתן לי את כל הכלים הדרושים על מנת שאוכל לבצע את תפקידי נאמנה ולזכות לחלק שלי בתורה שהוא רצה לתת לי. זו הענווה האמיתית. ממשיך הרב וולבה:

 

אולם אתה – יותר ממה שאתה רואה ומעריך את כוחות שכלך, אתה רואה כישרונות חבריך. ואצל עצמך אתה רואה רק שאין לך מה שיש לאחרים. הלימוד המשותף דוחף אותך יום – יום אל גבולות אלה. רשמים שליליים אלה מצטברים יום – יום. בתחילה לא הרגשת בהם. בבואך לישיבה אולי היו לך דמיונות מופרזים על עצמך וכישרונותיך. אבל יום – יום ראית יותר: כישרונות של אחרים, מגרעות אצלך ... וביום אחד נתמלאה הסאה, הנך חש בעצמך כי אין לך כלום. לא כישרון ולא הצלחה ולא תקווה. רק: אפיסת כח, עצבות, צער.

הרגשה זו נקראת – קנאה. ותהא זו נחמתך ידידי, כי כל צעיר סובל מקנאה ועל אחת כמה וכמה בן ישיבה. אין לך מקום בו היגיעה הרוחנית כה מאומצת כמו בישיבה, ולכן אין גם מקום המעמיד את האדם בבהירות כה רבה על כוחותיו הרוחניים וגבולותיהם.

 

 כאשר אדם מסתכל על כישרונות הסובבים אותו במקום להתבונן על כישוריו, זו קנאה. כאשר אדם חושב על עצמו שהוא יכול לכלול בתוך עצמו את כל הכישורים האפשריים (שיש בכך גם גאווה), ובסופו של דבר הוא מגלה שהדבר אינו כך ושיש תחומים שבהם יש מוכשרים ממנו, ובמקום שהוא יעריך את ערכו על המעלות שיש לו הוא מתמלא בצער על מעלות חברו, זו קנאה. אומר הרב וולבה שהקנאה עשויה להתפרץ יותר במקום שבו יש עבודה רוחנית אינטנסיבית, משום שמצד אחד אנחנו רוצים להצליח בתפקידנו כבני תורה: בלימוד, בדרך ארץ ובכל תחום רוחני, ומצד שני פתאום מתגלה לנו שיש תחומים שהם קשים לנו וקלים לאחרים. ממשיך הרב וולבה:

 

המכיר את עצמו ויודע תכונותיו, ויודע כי מה שחננו הבורא יתברך – מתנה גדולה היא, ואם רק ינצל את כוחותיו יגיע לכל מעלה חמודה, וישיג בתורה הקדושה מה שהבורא עולם רצה שישיגהו, אדם זה אינו סובל עוד מקנאה. אבל הצעיר אשר טרם מכיר את עצמו ותכונותיו הכרה מפוכחת וברורה, הנו מביט על עצמו בעיניים לא לו. הוא מודד את עצמו בקנה המידה של חבריו. מה שהוא רואה אצל חבריו – זהו בעיניו הטוב והוא רוצה להיות כמוהם. לכן, המגע עם החברים מעמיד אותו תמיד על גבולות שכלו וכישרונו, והוא רואה עצמו לא מתוך עצמו אלא מהגבולות, ושם הוא רואה אצל עצמו יותר את השלילה. זוהי בחינה של רקב עצמות קנאה. הנגוע בקנאה הוא מזניח את הטוב והחיובי אשר חננו ה' עד כדי "רקב עצמות", ורק מעלותיהם של אחרים, חבריו וסביבתו הן מעלות בעיניו.

התבונן איפוא ידידי אם לא הקנאה המקננת עמוק בליבך היא שהביאתך לידי הייאוש והצער הנוכחי. ואם תמצא כי כך הוא, ואינני מסופק בזה, דע לך כי עבודה גדולה וחשובה מוטלת עליך והיא: להכיר את אשר חננך בוראך במעלות וכישרונות נעלים, ולהכיר כי "אין מלכות נוגעת בחברתה". כלומר: חלקך בתורה שמור לך לבד, וכל החברים שבסביבתך לא יגעו בו כי אין יד שכלם מגעת לחלקך שלהם. דע והאמן לבוראך כי נתן לך כל צרכך הרוחני ... הרי עליך להתבונן כי הבורא יתברך אינו רוצה שכל בני אדם יסתכלו בתורה באותו מבט, וילמדו באותה דרך ויבינו אותו דבר, אלא כל אחד בגישה שלו לפי כישרונותיו שלו וביגיעה המיוחדת לו, ואז כולם יחד יזכו לתורה שלמה.

ומה נעים מה שמסופר על תלמיד המובהק של הגאון ר' ישראל מסלנט זצ"ל, ר' נפתלי אמסטרדם זצ"ל, שאמר פעם לרבו: "רבי, אילו היה לי מוחו של בעל "שאגת אריה" זצ"ל (שהיה חריף עצום) וליבו של בעל "יסוד שורש העבודה" (מקדושי עליון) ומידותיו של רבי – אז יכולתי לעבוד לה'". השיב לו ר' ישראל: "נפתלי, במח שלך ובלב שלך ובמידות שלך תוכל גם כן להיות עבד ה' אמיתי". הן זוהי רעננות הקדושה שבאדם שידע כי עליו לעבוד את ה' במוחו שלו, בליבו שלו, במידותיו שלו.

 

          ההשוואה לאחרים מעוררת אדם בייאוש, ולעתים גם בקנאה. אולם, כאשר אדם מבין שהוא קיבל מה' את הכישרונות שהוא זקוק להם לביצוע תפקידו המיוחד בעולם, והוא מתמלא בענווה, הוא מתמלא גם בשמחה גדולה על חלקו בתורה. כך כתב הרב חיים פרידלנדר (שפתי חיים, מידות ועבודת ה', חלק א, עמ' קצג – קצד) לגבי הקשר בין הענווה לשמחה:

 

אם לומד את התורה מתוך יראה ובושה משפלותו, ממילא הוא יגל מאוד מחלקו הטוב שזכה לכך. אדם צריך לדעת מה הוא זוכה לקבל על ידי התורה, את המעלה הגדולה של "אשרינו מה טוב חלקנו" שהיא חלק אלוק ממה שחלק ה' יתברך מעצמותו לנבראים. וכאמור הענווה והשמחה הן מקנייני התורה, שעל ידי הענווה והשמחה שמרגיש בנפשו את ה"חדאי נפשאי", הוא מקבל את ההערכה וההכרה הנכונה בתורה, ואם אינו מרגיש זאת בנפשו, הרי שאין לו את ההערכה האמיתית לתורה.

 

          נקודה נוספת עליה עמד הרב וולבה זצ"ל בדברים שהבאנו היא שבדרך כלל הקנאה קיימת במינון גבוה יותר אצל בני החבורה הצעירים, משום שהם עוד לא גיבשו את הזהות שלהם. לאורך השנים, כאשר אדם מתבגר ואישיותו מתעצבת יותר, הוא לומד להכיר במעלות עצמו והוא מרגיש פחות צורך להשוות את עצמו לאחרים.

 

סיכום

          ענווה משמעותה שאדם מכיר בכוחות ובכישורים שיש לו אך הוא מבין שיש לייחס כישורים אלה לה'. ממילא, הקב"ה נתן לאדם את כל כוחות החיים שהוא צריך על מנת לבצע את תפקידו בעולם ואין להסתכל כלל על השני בקנאה. ככל שאדם יגבש את אישיותו ויבין מהן מעלותיו וכיצד להשתמש בהן, הוא ישמח יותר ויתרכז במה שה' חנן אותו במקום לחשוב על מה שאין לו.

 

[1] אמנם הרב וולבה זצ"ל (עלי שור חלק ב עמ' שיב) כתב לחלק בין אדם מבוגר שיזכור תמיד את יום המיתה לאדם צעיר שלא יחשוב על כך משום שהוא יישבר ברוחו ויצא שכרו בהפסדו.

[2] איננו עוסקים במדרגות הרוחניות של גדולי אומתנו, וברור שהענווה של דוד המלך מבוססת גם על מדרגתו של אברהם אבינו שהקדימו.