נשיא אלקים אתה בתוכנו - הכבוד

נשיא אלוקים אתה בתוכנו

הקדמה

          כאשר אברהם אבינו פנה אל בני חת בבקשה לקנות מהם את מערת המכפלה, תשובתם הייתה "נשיא אלוקים אתה בתוכנו". מכירת מערת המכפלה וההצעה להעברתה לאברהם בחינם, נבעה מהערכתם העצומה של בני חת אליו. בפרק זה נעסוק מעט בנושא הכבוד, נראה מהו כבוד אמיתי ורצוי ומהו כבוד שאינו רצוי, ונשתדל להבין מה עומד בבסיס הכבוד ביהדות.

התייחסות לכבוד

          בתורה מצאנו לא מעט התייחסויות חיוביות לכבוד. מעבר לציווי על כיבוד הורים, המילה כבוד חוזרת בהופעות שונות ורבות במהלך בניית המשכן, נביא רק אחת מהן (ויקרא ט,ו):

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' תַּעֲשׂוּ וְיֵרָא אֲלֵיכֶם כְּבוֹד ה'.

          מאידך, ידועים דברי חז"ל על הכישלונות השונים שהגיעו בעקבות הרדיפה אחר הכבוד. חז"ל אמרו (אבות ד,כא):

הקנאה והתאוה והכבוד מוציאים את האדם מן העולם.

          והרמח"ל (מסילת ישרים פרק יא) כתב שמבין השלושה, דווקא הכבוד הוא החמור ביותר:  

יתרה עליה חמדת הכבוד - כי כבר היה אפשר שיכבוש האדם את יצרו על הממון ועל שאר ההנאות, אך הכבוד הוא הדוחק, כי אי אפשר לו לסבול ולראות את עצמו פחות מחבריו, ועל דבר זה נכשלו רבים ונאבדו.

          חז"ל מנו שלוש תכונות חמורות, שכל אחת מהן שעומדת בפני עצמה גורמת לכישלונות רבים של כל אדם. מבין השלושה, הכי קשה להתגבר על הכבוד. בהמשך דבריו מונה הרמח"ל מספר דוגמאות לדמויות בתנ"ך שהכבוד הכשיל אותם:

הנה ירבעם בן נבט לא נטרד מהעולם הבא אלא בעבור הכבוד, הוא מה שאמרו ז"ל: "תפסו הקדוש - ברוך - הוא בבגדו ואמר לו, חזור בך ואני ואתה ובן - ישי נטייל בגן - עדן. אמר לו, מי בראש? אמר לו, בן - ישי בראש. אמר לו, אי הכי לא בעינא. מי גרם לקרח שיאבד הוא וכל עדתו עמו? אלא מפני הכבוד, ומקרא מלא הוא: 'ובקשתם גם – כהונה'". וחכמים ז"ל הגידו לנו כי כל זה נמשך מפני שראה אליצפן בן עוזיאל נשיא והיה רוצה להיות הוא נשיא במקומו.

הוא שגרם לפי דעת חכמינו ז"ל אל המרגלים שיוציאו דיבה על הארץ וגרמו מיתה להם ולכל דורם מיראתם פן ימעט כבודם בכניסת הארץ, שלא יהיו הם נשיאים לישראל ויעמדו אחרים במקומם. על מה התחיל שאול לארוב אל דוד אלא מפני הכבוד, שנאמר: "ותענינה הנשים המשחקות ותאמרנה הכה שאול וגו' ויהי שאול עוין את - דוד מהיום ההוא והלאה". מי גרם לו ליואב שימית את עמשא אלא הכבוד, שאמר לו דוד: "אם - לא שר - צבא תהיה לפני כל – הימים". כללו של דבר, הכבוד הוא הדוחק את לב האדם יותר מכל התשוקות והחמדות שבעולם.

          חלק גדול מהחטאים הכתובים בתנ"ך, נובעים מהרצון לכבוד. ממשיך הרמח"ל ומסביר שהכבוד מהווה את אחד ה"מנועים" שמנחים כל אחד מאיתנו במעשינו:

ולולי זה, כבר היה האדם מתרצה לאכול מה שיוכל, ללבוש מה שיכסה ערותו, ולשכון בבית שתסתירהו מן הפגעים והיתה פרנסתו קלה עליו ולא היה צריך להתיגע להעשיר כלל, אלא שלבלתי ראות עצמו שפל ופחות מרעיו מכניס עצמו בעובי הקורה הזאת ואין קץ לכל עמלו.

          ומכאן מגיע הרמח"ל להתחלת ההגדרה של כבוד אמיתי:

כלל הדברים, הכבוד הוא מן המכשולות היותר גדולים אשר לאדם. ואי אפשר לו להיות עבד נאמן לקונו כל זמן שהוא חס על כבוד עצמו, כי על - כל - פנים יצטרך למעט בכבוד שמים מפני סכלותו. זה הוא מה שאמר דוד המלך עליו השלום "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". והכבוד האמיתי אינו אלא ידיעת התורה באמת. וכן אמרו ז"ל: "אין כבוד אלא תורה, שנאמר: 'כבוד חכמים ינחלו'", וזולתה אינו אלא כבוד מדומה וכוזב, הבל ואין בו מועיל.

          הרמח"ל לכאורה מחדש: הכבוד האמיתי הוא התורה וידיעתה. לכן דוד ענה לטענתה של מיכל שהוא לא היה צריך לרקוד לפני ארון הברית "ונקלתי עוד מזאת". אבל הרמח"ל לא מסתפק בכך. הוא מגדיר כל כבוד שאיננו ידיעת התורה (וכמובן קיומה) ככבוד מזויף? מדוע?

הגדרת הכבוד

          מובא בשם מו"ר הרצי"ה הגדרה נפלאה לכבוד (שיחות הרצי"ה, דברים, עמ' 405):

מאדם יחידי התפצלה האנושות לגוונים ותרבויות שה כולם צדדים של האדם הזה, ובזה הולך ומתקיים "מלא כל הארץ כבודו". כבוד במובנו האלוהי הוא התגלות – משל לאדם מכובד המופיע בחברה. זכינו לכבוד הזה של התגלות אלוהים בנבראים התחתונים, לבריאת האדם בצלם אלוהים. יש רצון אלוהי להתגלות ממרומי מרומים בתחתיות ארץ, "כעצם השמים לטוהר", ואין זה דבר כל כך פשוט. החשק הזה, הרצון הזה, להתגלות משמים לארץ, משמי מרומא עילאה על ארעא, זו מגמה מכובדת ונישאה מאוד, ענקית ומסובכת מאוד.  

          ההגדרה של כבוד, במובן האלוקי, היא התגלות ה' בעולם. התגלותו של ה' מופיעה בעולם כולו, ובעיקר באדם שיצר בדמותו. כל דבר שמקדם את הופעת האלוקות, יגרום להופעה גדולה יותר של כבוד, וההיפך. יוצא אם כן, שכל אדם אמור להיות מכובד, היות והוא חלק מהבריאה. מכאן אנחנו יכולים להגיע להבנה של מהו כבוד חיובי ומהו כבוד שלילי.

חרב הפיפיות של הכבוד

          בספרו בניין אמונה (עמ' 137), מנסח הרב בלייכר את חרב הפיפיות של הכבוד בצורה ברורה מאוד:

ניקח דוגמה לדבר – תכונת הכבוד. ההכרה שאדם אינו יצור פרטי, אלא הוא שייך למערכה כללית אידאלית, נותנת לו משמעות וחשיבות גדולה. הוא בריאה חשובה, יש לו מקום של כבוד בבריאה. לא בגלל שהוא טוב יותר או חשוב יותר מאחרים, אלא בגלל שעצמיותו יקרה יש לה ערך חשוב והיא נדרשת לשם הופעת קידוש השם בעולם. אם האדם לא מכבד את עצמו וחושב שניתן לזלזל בו, סימן שהוא אינו מכיר בערכו. אם כן, יש ערך אמיתי לכבוד, "כבוד חכמים ינחלו". לא כבוד פרטי, מדומה ומתנשא, אלא כבוד המכיר בערך החיים, בערכו האמיתי של האדם, תפקידו ותכליתו.

          הכבוד היא ההתגלות של ה' בעולם. הידיעה שאנחנו חלק מדבר גדול יותר היא המקור לרצון של הכבוד. הכבוד החיובי הוא כאשר אנחנו מרגישים חלק מדבר גדול, אנחנו מבינים שיש לנו תפקיד חשוב שבשבילו ה' ברא אותנו, ותפקידנו לקדם את העולם לקרוא בשם ה'. לכל אדם שנברא יש תפקיד בעולמו של ה', ובכך הוא מהווה חלק מההתגלות של ה' בעולם וממילא הוא אמור להיות מכובד. השיבושים מתחילים כאשר אדם מנתק בין תפקידו הכללי בעולם, ומייחס את הכבוד לענייניו הפרטיים:

אולם גם כאשר האדם אינו מכיר בערך האמיתי של תכונת הכבוד, תכונה זו קיימת באדם, פועלת בתוכו ואף "בוערת בקרבו". כאשר האדם חושב שהוא אדם פרטי ומה שחשוב לו זו טובתו האישית, הוא ישתמש בכוחותיו ובתכונותיו כדי להוציא אל הפועל את אישיותו כפי שהוא מכיר אותה. ממילא הוא ישתמש בתכונת הכבוד באופן פרטי, הוא ישעבד אותה לרצונותיו הפרטיים – הוא יעצים את כבודו האישי, הוא ירדוף אחרי כבוד ויבקש שיעריכו אותו כדי להחשיב את עצמו בעיניו ובעיני החברה. כך תכונת הכבוד שביסודה היא טהורה ואמיתית יוצאת אל הפועל באופן שאינו טהור.

          אם כן, אסור לאדם לזלזל בעצמו. לכל אדם יש מטרה ושליחות מיוחדת שבשבילו הוא בא לעולם, והתפקיד הזה מספיק חשוב לה' שלשם כך הוא ברא עוד נשמה מיוחדת. כאשר אדם חי חיי שליחות ויודע שהוא נברא אך ורק כדי להיות בורג במערכת ענקית, אבל בורג שבלעדיו המערכת לא תפעל, הוא יבין שגם הוא וגם אחרים צריכים לכבד אותו (וכן שהוא צריך לכבד אחרים). הבעיות מתחילות כאשר אדם מתכחש להיותו בורג במערכת, ובמקום זאת הוא מייחס לעצמו את המערכת כולה, כאשר סביבתו מהווה רק תפאורה בשבילו. במקרה זה, לא רק שהכבוד איננו חיובי, אלא הוא מהווה עיוות של המשמעות האמיתית של הכבוד.

          לפעמים הורים או מחנכים חוששים לדרוש כבוד מצד בניהם או תלמידיהם. מבחינה מעשית, לא כל האנשים והמקרים שווים, ולכן דברינו נכונים רק ברמה העקרונית. באופן עקרוני יש חובה לדרוש את הכבוד מהבנים או התלמידים – לא מהצד האישי, אלא מהצד שלהורים ומחנכים יש תפקיד, והתפקיד הוא שדורש את הכבוד, ויש תועלת גדולה בכך שהחניכים יקפידו על כבודם. כשם שלכל אדם אמור להיות כבוד מצד חלקו בבריאה, כך להורה או למחנך אמור להיות כבוד מצד היותו בתפקיד חינוכי כלפי החניך. הדרישה איננה שהבן או התלמיד יכבד את מעלותיו של ההורה או המחנך, אלא את תפקידו ובעיקר ביחס למתחנך. באופן כללי יש מקום לדרישה של כבוד כאשר מנתקים בין הכבוד האישי לבין התפקיד.

הכבוד – היסוד לתורה

          לאחר שראינו מהו כבוד והחשיבות שבהופעתה החיובית, נוכל להבין טוב יותר את הגמרא במסכת ברכות האומרת (יט,א):

גדול כבוד הבריות שדוחה לא תעשה שבתורה.

          מסקנתה של הגמרא שם שלא מדובר על כל מצוות לא תעשה, אלא רק על מצוות לא תסור. הגמרא שם גם מביאה מקרים נוספים שבהם מצוות נידחות מפני כבוד האדם המצווה, ולדוגמה נביא את הדין שכאשר יש זקן שמצא אבדה, והעיסוק בהשבת האבדה אינה לפי כבוד הזקן – מצוות השבת אבדה נדחית.[1] מדוע יש חשיבות כל כך גדולה לכבוד עד כדי דחיית המצוות? ר' ירוחם ממיר מסביר (דעת חכמה ומוסר, כרך ג, מאמר לג):

כי אין דבר שעומד נגד כבוד הבריות, אף של דאורייתא, ואף בקום ועשה, ואף בשביל כבוד לבד, רק לכבדו ולא רק להישמר מן הביזיון. ולכאורה הדבר לפלא גדול, כי איך יוכל היות שכבוד הבריות ידחה כל דברי ה', ואין דבר, ואף כל התורה כולה, שיעמוד בפני כבוד הבריות? אכן לפי דברינו הנ"ל מבואר זה בביאור רחב, וכמה הלכתא רברבי יוצאים מזה היסוד. כי עיקר התורה כולה היא כבוד ה'. ואמרנו על זה משל, לו אם נשאל לאחד, מה זאת עבודת מלכות בשר ודם. הנה אם יאמר כי עבודת מלכות נקראת לשמור מצוותיו, והיינו כי עיקר מלכות הוא שישמעהו עבדיו לעשות רצונו, אין תשובה זאת מדרכי החכמה, ולא יבין כלום ענין המלכות, ומה זו תועלת כל הענין, למה לנו המלכות ולמה לנו העבדות, האם בכדי שיתמלאו רצונותיו? והמשכיל שיוכל ליתן השקפה כללית, יבין ויידע כי עיקר המלכות והעבדות היינו כי כל מכוון של מלך וכל הנימוסיו, הנה עיקר שבעיקרים הוא כבוד מלכות, וזהו כל ענין המלוכה, היינו שיהיה כבוד מלכות, ומזה תסתעף כל העבודה והפעולות ... ונמצא כי כל לימוד תורתינו הקדושה מהחל ועד כלה הם הלכות כבוד שמים.

          כלומר: מערכת חוקים, הן של מלך בשר ודם ולהבדיל של מלך מלכי המלכים, נועדה לכבד את המצווה. המטרה בקיום המצוות היא כיבוד שמו של הקב"ה. האדם נברא בצלם אלוקים, ולכן גם אותו יש לכבד:

נמצא כי עיקר כל התורה שבין אדם לחברו לא כמו שהעולם סוברים שנצטווינו לבל נזיק או לבל נגזול ועוד כאלה בין אדם לחבירו, כי אם כל לימודינו הוא הלכות כבוד צלם אלוקים ... ונמצא כי התורה מתחלקת על שני אופני כבוד והם: כבוד שמים, וזאת נקראת בין אדם למקום, וחלק שני על כבוד הבריות, וזאת נקראת בין אדם לחבירו.

          על פי זה מובן מדוע חשוב כל כך כבוד הבריות. כבוד הבריות הוא בעצם סעיף של כבוד ה', כבוד של צלם אלוקים. כפי שראינו לעיל, היותו של אדם חלק מהבריאה והתפקיד שייעד לו ה', הם העומדים בבסיס הכבוד החיובי, ומכאן שיש אפילו מקום שכבודו של אדם ידחה את קיומן של חלק מהמצוות.

הרדיפה אחר הכבוד – סימן לחיסרון

          בגמרא במסכת עירובין (יג,ב) מובאת מימרא של חז"ל:

כל המחזר על הגדולה - גדולה בורחת ממנו, וכל הבורח מן הגדולה - גדולה מחזרת אחריו.

          ישנה אמרה "כל הבורח מן הכבוד הכבוד רודף אחריו". רבותינו נחלקו. יש שאמרו שאמרה זו מבוססת על הגמרא בעירובין ויש שאומרים שהייתה גרסה שונה בגמרא בעירובין. בכל מקרה עולה מכאן סתירה כביכול בתוך המימרא. מצד אחד, הגדולה והכבוד נתפסים באור שלילי, שצריך לברוח מהם, ומצד שני מי שבורח מהם, זוכה להם, על אף היותם שליליים? כיצד ייתכן הדבר?

          הסבא מנבהרדוק בספרו מדרגת האדם (תקון המידות פרק ג) הסביר זאת כך:

כמו שמצינו במקצוע הכבוד, אשר הוא ציר של כל המידות הרעות, אמרו חז"ל "כל המחזר על הגדולה גדולה בורחת ממנו וכל הבורח מן הגדולה גדולה מחזרת אחריו". המציאות היא כי השלמות של בריחה מן הכבוד, אין צריך שיתפרש כי האדם משלם איזה מס והרגשת עול על צווארו, בזה שהוא בורח מן הכבוד, או שזו היא מידת חסידות אשר לו לא חייבה התורה אותנו לברוח מן הכבוד, היה החיים יותר נוח לנו עם הרדיפה אחרי הכבוד, והתורה מכבידה עלינו את החיים.

אדרבה! התורה גילתה לנו המציאות של החיים, אשר אף אם ירצה בהשתדלות מרובה מאוד לרדוף אחר הכבוד, זאת לבד תהיה סיבה שהכבוד יברח ממנו. כי זה טבע הדבר שהרודף אחרי הכבוד, הוא מבריח אותה ממנו עוד יותר. כי ההשתדלות להיות מכובד ביזיון הוא, וכל מה שישתדל יותר – יגיע אליו הביזיון יותר. ומצד ההכרח אין לאדם דרך אחרת כי אם לברוח לגמרי מן הכבוד, ורק אז תבוא אליו כדבר ממילא ... וכמו שלשוטה ייחשב מי שירצה לקרב מיתת אביו כדי לנחול אותו, אלא הוא מסיח דעת ממנו והנחלה באה ממילא, כן האדם, אם ישתדל לרדוף אחר הגדולה, יבריח אותה ממנו והלאה, ונמצא שאור גדול האירה לנו התורה בהחלטתה שאין דרך אחרת כי אם לברוח מן הגדולה.

          אדם שאינו מרגיש חיסרון אצלו, אינו זקוק לכבוד מאחרים. אדם הרודף אחרי הכבוד, וזקוק לתמיכתם של אחרים, נמצא מרחק רב מכבוד אמיתי. לו היה האדם שלם שמכיר את מעלותיו ואת התפקיד המיוחד שייחד לו הקב"ה בעולמו, הוא לא היה זקוק לתמיכה חיצונית, והיה נקל בעיניו להיות מן הנעלבים ואינם עולבים, משום שהוא לא ירגיש בכלל שהוא נעלב.

          שמעתי פעם שיעור בחינך מפי הרב יחיאל יעקובסון שליט"א שהסביר את הדברים באופן דומה. הכבוד הוא סימן חיצוני ליחס פנימי שלנו אל דבר כלשהו. לכן, רדיפה אחר הכבוד, אחר הסממנים החיצוניים, מראה שהחלק הפנימי איננו קיים. אולם, אדם שנמנע מהרדיפה אחר הכבוד, יזכה לכבוד האמיתי, משום שהוא יהיה אדם שלם שאינו זקוק לתמיכה או חיזוק מאחרים.

          חשוב להדגיש: איננו בני אדם שלמים. כמעט כל אחד מאיתנו זקוק לתמיכה או חיזוק בשעות מסוימות ממכרינו. לא צריך להסיק מהאמור לעיל שיש בכך בעיה מיוחדת. המהלך הכללי של האדם אמור להראות שהוא אדם שלם, גם אם יש זמנים מסוימים שבהם חולשותיו מתגלות.

הבדל בין כבוד לבין חוסר ביזיון

          צריך להבדיל בין רצונו של האדם בכבוד מסוים, לבין רצונו שלא יבזוהו. בהקשר זה נביא סיפור המובא בספר חכמת הנפש היהודית (חלק ב עמ' 98):

הגאון רבי איסר זלמן מלצר זצ"ל, יושב ראש מועצת גדולי התורה, עמד בראש כינוס ראשי ישיבות שביקשו לדון בנושא ציבורי שעמד על הפרק. במהלך הדיון החליטו הרבנים הנכבדים, שכדי להשיג את התוצאה שלשמה התכנסו, נדרשת עזרתו של מנהל אחת הישיבות הגדולות.

כשאחד העסקנים בחדר העיר, שמנהל הישיבה עלול שלא להגיש עזרתו, בשל הפגיעה מכך שלא הוזמן מלכתחילה לכינוס ראשי הישיבות, נענה ר' איסר זלמן מלצר ואמר "אם כן, הבה אפוא נכנס אסיפה נוספת של ראשי הישיבות, ונזמן אליה את המנהל הזה. למה לפגוע ביהודי?" שאל בכאב. "אדרבה, זו הזדמנות לתקן את המעוות".

"ראש הישיבה" שאל אחד מהמשתתפים. "האם לא נחטא בזה ב'לפני עיוור'? אם נזמין אותו, נגרום לו לרדוף עוד יותר אחר הכבוד!".

ר' איסר זלמן השיב: "על דא אמרו חז"ל 'אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו'. אך אחד מהרבנים היושבים כאן לא התנסה בניסיונותיו של המנהל, ולכן אינו יכול לדון אותו. הרי את כולנו 'עוטפים' ב'כבוד התורה'. בכל מקום אנחנו ראשי המדברים, בכל בית כנסת אנו מקבלים עלייה, ובכל חופה סידור קידושין או ברכה. קל לנו לזלזל בכבוד המדומה, אך יהודי זה המוסר נפשו למען הישיבה ומעולם לא זכה לקמצוץ של כבוד כהכרת הטוב על מעשיו – הניסיון שלו ב'לברוח מן הכבוד' גדול מאוד. ואולי" הציע ר' איסר זלמן כשחיוך על פניו, "אולי המנהל לא רואה את זה כמרדף אחר הכבוד, אלא כבריחה מפני הכלימה והביזיון?".

          אם כן, יש פעמים שאדם אינו מעוניין בכבוד ומסתפק בכך שלא יבזו אותו. לפעמים הגבול בין השניים דק מאוד, אבל צריך לשים לב לכך. נתקלתי פעם באדם ששימש כרב בבתי כנסת שונים, ולקראת זקנותו עבר למקום שלא הכירו אותו. כאשר הוא היה מגיע לבית הכנסת, לא היו אומרים לו שלום בגלל שלא הכירו אותו, בניגוד לשנים שבהן היה זוכה שאנשי קהילתו היו מברכים אותו במאור פנים. היו שפירשו את התסכול של אותו רב כרדיפה אחר הכבוד. אך לפי מה שראינו, ניתן להסביר שהוא פשוט הרגיש שביזו אותו כשלא אמרו לו שלום, על אף הגבול הדק ביניהם.

שימוש חיובי בכבוד שלילי

לאחר שראינו שיש חיוב בעצם הכבוד, ורק הניתוק בין השייכות להופעה האלוקית בעולם הוא הנותן לו ביטוי שלילי, נותר לנו להביא יסוד שנכון למידות כולם, אבל בכבוד הוא בולט מאוד. מייסד שיטת המוסר, ר' ישראל סלנטר, אמר שניתן להשתמש במידה שלילית כדי לעקור מידה שלילית חזקה ממנה. כך כתב הרב יעקב קמינצקי בפירושו לפרקי אבות (ה,יד):

רבי ישראל סלנטר זצ"ל היה קורא "חילוף יצר ביצר" מה שלוחם אדם ביצרו על ידי גירוי ביצר אחר, דהינו שהאדם צריך לבדוק עצמו הדק היטב ולידע איזה הוא החיסרון היותר גדול אצלו, ולעבוד למעט אותו חיסרון על ידי אמצעים אחרים – אילו אם האמצעי הוא יצר אחר. למשל, מי שיש לו מדה של קמצנות בכל ענייניו, והרי דבר פשוט שצדקה לא יתן, העצה על זה הוא לגרר קצת את יצר הרע של כבוד וליתן צדקה בעד כבוד, ועל ידי זה יבא לשבור את המידה הרעה של קמצנות. במה דברים אמורים, כשהוא בודק ויודע שמידת הקמצנות הוא המידה הגרועה אצלו ושולטת עליו יותר ממידת הכבוד, רק אז מותר להשתמש בכהאי גוונא, שהתכלית תהיה ראש וראשון לשבר מידת הקמצנות. ופשוט שיש להתייעץ בזה עם רבו או עם גדול ממנו ולא להחליט על דעת עצמו.

          מהי המידה השלילית החזקה יותר אצל אדם? התשובה משתנה מאדם לאדם. אבל במקרה והמידה השלילית החזקה יותר אינה כבוד, ניתן ורצוי להשתמש בכבוד כדי לעקור אותה. עם הזמן, ניתן להתגבר על המידה השלילית החזקה, ואולי דווקא המידה של הרדיפה אחרי הכבוד יישאר בחוזקו ויהפוך למידה השלילית העיקרית. אז יהיה עלינו להפוך את היוצרות ולהשתמש באותה מידה שלילית (או מידה אחרת) על מנת לעקור את הכבוד.

סיכום

• הכבוד היא תכונה של שייכות להופעה האלוקית בעולם, וביסודה חיובית.
• הכבוד הופך לשלילי כאשר אדם מנתק את הקישור אל הכלל ואל ההופעה האלוקית ועל ידי כך הופך את הכבוד לעניין פרטי.
• הן המצוות שבין אדם לחברו והן המצוות שבין אדם למקום עוסקות בעבודת ה'. המצוות שבין אדם לחברו עוסקות בכבוד לצלם אלוקים שבאדם.
• אדם שרודף אחרי הכבוד מראה שהוא אדם חסר, אך לפעמים אדם איננו רודף כבוד, אלא רוצה להימנע מביזיונות.
• ניתן להשתמש בכבוד על מנת לעקור מידה רעה גדולה ממנה.

[1] חשוב להדגיש שתחילת הסוגיא התחילה ממימרא שהמוצא כלאיים בשוק חייב לפושטם. גם ממהלך הסוגיא עולה שלא תמיד הכבוד דוחה את קיום המצווה.