הקדמה לשער המצוות

הקדמה לשער המצוות

קיימו האבות את התורה כולה

          בימי יצחק אבינו, כשהיה רעב בארץ, התגלה הקב"ה ליצחק ואמר לו שלא יירד למצרים. הקב"ה הבטיח ליצחק שאם יישאר בארץ פלשתים, הוא (ה') יהיה בעזרו וירבה את זרעו. כך כתוב בפסוקים (בראשית כו,א-ה):

וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ מִלְּבַד הָרָעָב הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר הָיָה בִּימֵי אַבְרָהָם וַיֵּלֶךְ יִצְחָק אֶל אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים גְּרָרָה: וַיֵּרָא אֵלָיו יְקֹוָק וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ: גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ: וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ: עֵקֶב אֲשֶׁר שָׁמַע אַבְרָהָם בְּקֹלִי וַיִּשְׁמֹר מִשְׁמַרְתִּי מִצְוֹתַי חֻקּוֹתַי וְתוֹרֹתָי.

על הפסוק "עקב אשר שמע אברהם בקולי", כתב רש"י, שהקב"ה אמר ליצחק שאברהם אבינו קיים מצוות רבות, מצוות שרק לאחר שעבר זמן רב מתקופת האבות, בני ישראל צוו עליהן, וכך כתב (שם):

וישמר משמרתי – גזרות להרחקה על אזהרות שבתורה, כגון שניות לעריות ושבות לשבת. מצותי – דברים שאילו לא נכתבו ראויין הם להצטוות כגון גזל ושפיכות דמים. חקותי – דברים שיצר הרע ואומות העולם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת שעטנז שאין טעם בדבר אלא גזירת המלך וחקותיו על עבדיו. ותורתי – להביא תורה שבעל פה, הלכה למשה מסיני.

מצאנו בחז"ל דעות שונות בתשובה לשאלה האם האבות קיימו את התורה כולה. לאורך הספר נימנע מהעיסוק בשאלה זו, על אף שזו שאלה מרתקת בפני עצמה שניתן להאריך בה ולכתוב עליה ספר בפני עצמו[1]. אולם, מפסוק זה אנו רואים שהאבות קיימו לפחות חלק מהתורה.

יתירה מזאת. מצאנו שהתורה כתבה את מעשי האבות, על מנת ללמד אותנו את מעשי המצוות. כך כתב רב חסדאי קרשקש (בהקדמתו לספר אור ה'):

והנה הפליגה עוד התורה לסדר כלל המצוות ולזרוע בתוכם זרע אמת, מה שבא מסיפורי האבות ומתכלית השגחתו בהם ורוב חסדיו ונפלאותיו.

סיפורי האבות המופיעים בתורה (לשיטתו של רב חסדאי קרשקש) נועדו גם הם כדי ללמד אותנו את מעשי המצוות. כתבנו בפרק העוסק בענייני חסד, שכל עניין המצוות נובע מעשיית חסדים. לשם הבנת הדברים, נביא קודם מדרש חז"ל העוסק בוויכוח שהיה למשה רבינו עם המלאכים בשעה שהוא עלה לשמים לקבל את התורה. כך מובא במדרש (שמות רבה תחילת פרשה כח):

באותה שעה (בשעה שעלה משה למרום לקבל את התורה) ביקשו מלאכי השרת לפגוע במשה. עשה בו הקב"ה קלסטירין של פניו של משה דומה לאברהם, אמר להם הקב"ה: "אי אתם מתביישין הימנו? לא זהו שירדתם אצלו ואכלתם בתוך ביתו?". אמר הקב"ה למשה: "לא ניתנה לך תורה אלא בזכות אברהם", שנאמר: "לקחת מתנות באדם", ואין אדם האמור כאן אלא אברהם, שנאמר: "האדם הגדול בענקים", הוי "ומשה עלה אל האלוהים".

במדרש אנו רואים שכאשר המלאכים רצו לפגוע במשה רבינו (ובכך למנוע ממנו לקבל את התורה), הקב"ה צר את קלסתר פניו של משה רבינו כקלסתר פניו של אברהם, ובכך מנע מהמלאכים לפגוע במשה. מדוע ציור קלסתר פניו של משה כקלסתר פניו של אברהם אמור למנוע את פגיעת המלאכים במשה? מסביר מרן הראי"ה קוק זצ"ל (פנקסי הראי"ה א, פנקס ג, אות כה): 

מידתו של אברהם אבינו עליו השלום, להודיע שם ה' שהיא פעולה רוחנית, הייתה מפולשת בגלוי לברכת החסד, שמתוך ההכרה של אחדות אדון אחד ומיוחד בעולם, נמשכת הטבת המידות, והאחווה הכללית שבין המין האנושי מתגברת. על כן, תורה זו, אף על פי שהיא רוחנית ושכלית, מכל מקום לא יטענו עליה מלאכי השרת שאינה מתייחסת לילוד אישה.

אבל על תורת משה, שהתרחבה כל כך בקיום מצוות רבות דתיות, שנראים כאילו אין להם עם המצב האנושי, על כן טענו שהם דברים מיוחסים רק למלאכי השרת, בעלי הציורים הרוחניים המופשטים. אבל באמת, אם שדרכי התורה מתפרטים לרומם הציורים הרוחניים המופשטים, מידותיהם של מלאכי השרת הם בעיקרם מכוונים גם כן לאותה התכלית העצמת של שלום הבריות ותורת החסד של אברהם אבינו עליו השלום.

אלא שיסוד תורת החסד המתפשטת מתורת אבות הנכללת בשבעת מצוות בני נח, מתגלה היא מיד בעולם, ואותו יסוד החסד של הרצאת התורה כולה עם פרטי מצוותיה והלכותיה, מתגלה רק בטוב האמיתי, הצפון והגנוז לעתיד לבא ...

מדבריו של מרן הרב קוק זצ"ל אנו למדים שיש הבדל גדול בין מעשה המצוות של האבות לבין תרי"ג מצוות עליהן צוו בני ישראל בהר סיני. המצוות שהאבות קיימו היו כולן קשורות לחסד (שוב, איננו נכנסים לקביעה אלו מצוות קיימו האבות, אנו רק מסבירים את המדרש של חז"ל על פי הרב קוק זצ"ל). כל עוד המצוות קשורות לחסד, המלאכים הבינו מדוע היה צריך לתת את התורה לילוד אדם, שכן מעשי חסד אכן שייכים לקיום האדם.

תרי"ג המצוות עליהן צווה משה שונות מהמצוות שהאבות קיימו. במבט ראשון, אין רואים קשר ישיר בין תרי"ג מצוות למידת החסד, ולכן המלאכים לא הבינו את השייכות של המצוות האלו לקיום האדם. הקב"ה צר את קלסתר פניו של משה רבינו כקלסתר פניו של אברהם כדי לומר להם שבאופן אמיתי, כל תרי"ג מצוות קשורות לחסד. הבנת הקשר בין תרי"ג המצוות למידת החסד דורשת לימוד מעמיק והבנת יסודות המצוות (ניסינו לגעת בנקודה זו במאמר "ויטע אשל"), אולם קשר זה אכן קיים ועומד, ולכן כל תרי"ג המצוות שייכות לאדם ילוד אישה. אינני מבין כיצד כל מצווה ומצווה על כל פרט ופרט קשורה בפועל למידת החסד, ולכן לא הבאתי את דברי מרן הרב זצ"ל בפרק העוסק בהשפעת המצוות, אולם ברור מדבריו של מרן הרב זצ"ל שיש קשר ישיר בין המצוות לעניין החסד ושכל מעשי האבות (כולל המצוות שהם קיימו), היו מבוססים גם הם על עניין החסד.

במקום אחר, מסביר מרן הרב זצ"ל שהמדרגה המוסרית של האבות, היא שגרמה להם לקבל על עצמם את קיום התורה. כך כתב (אגרת עט):

ומה שהעיר כתר"ה על מה שכתבתי כי "התכונה הפנימית הזאת אינה נשמרת כי אם על ידי אותה ההדרכה ההיגינית הצריכה לשמירתה וכו' לכל המצוות המעשיות שבתורה, שבכתב ושבעל פה", שהלא מסתמא יש מושג רוחני לעניין קיום כל התורה כולה של אברהם אבינו, ולא כפשוטו. ונראה שכבודו רוצה להוליד מזה, שאם כן, גם עניין התכונה הפנימית, שהוא הגרעין האלוקי, גם כן אין לו יחס כי אם למושג הרוחני של המצוות. אני תמה! הלא על אבן מעמסה זו אנו מצטערים מימי האלכסנדרונים שעל ידם הנצרות אתגלי בהתתייהו, ביחס לקיום האומה וקישורה. ואיך לא יספיק כל זה ללמדנו, שעל כל פנים, איך שהייתה צורת החיים של האבות בכללם, הנה הם מתוארים בדרך ייחוסי של דימוי מצבם למצבנו, שאז היו מצד אותו הרעיון האלוקי שלהם מקיימים את הכל כפשוטו, אפילו עירוב תבשילין, דהיינו, אפילו אותם הקווים הדקים שמבדילים בין קודש חמור לקודש קל, שהם יותר נעלמים מאותם שמבדילים בין קודש לחול ובין טמא לטהור. אם כן, המוסר היוצא מזה לנו הוא, שיש כח בידנו לפתח גם כן את הזיק הפנימי, עד שיתרחב על פי תכונתו, וישיב את כל החיים ברוחו לכל התכונה השלמה של המצוות המעשיות כולן, שהן תולדה נאמנה על פי שינויי המצבים מרוח ה' שעל אבות העולם לפי מעמדם הם, לא רק במושגים רוחניים אויריים, כי אם בדרכי חיים מלאים ושלמים.

בדבריו, דחה מרן הרב זצ"ל את הדעה שקיום התורה על ידי האבות היה קיום רוחני ומופשט. מרן הרב זצ"ל מסביר את קיום התורה על ידי האבות כפשוטו, קיום הכולל דקדוקי מצוות קטנים המראים על ההבדל בין קודש חמור לקודש קל (עירובי תחומין), ומכאן קל וחומר שהם קיימו מצוות שהבדילו בין הקודש לחול. אמת, האבות הגיעו להכרה במצוות אלה מתוך רמת מוסריות גבוהה, אך המוסריות לא נותרה באוויר כאידיאה, אלא היה יישום מלא של עולמם המוסרי על ידי קיום המצוות המעשיות.  

דרכנו בכתיבת הספר

לאורך שער זה, נצמצם מאוד את הדיון בענייני מצוות ונשתדל בעז"ה לדון במהותן: מדוע ציווה הקב"ה על המצוות? מדוע חכמים הוסיפו מצוות מדרבנן? מה ההבדל בין מצוות עשה למצוות לא תעשה? מטבע הדברים קצרה היריעה ודעתו של הכותב להקיף את כל ענייני המצוות, הן מפאת קוצר דעתו והן מבחינת שיקולים של היקף הספר (בתחילה, כשהעלנו את הכתב את כל הנושאים שרצינו להתייחס אליהם לאורך הספר, שיערנו שכתיבה על כל נושא תאלץ אותנו להוציא כחמישה כרכים. רק כתיבת הנושאים לקחה שני עמודים!). לפיכך לא נוכל להתייחס לכל העניינים הקשורים לנושא המצוות, נשתדל שהדברים יהיו כמה שיותר מקיפים ובו זמנית כמה שיותר ממצים.

עניין נוסף שהיה עלינו לקחת בחשבון לאורך כתיבת הדברים הוא הגבול הדק בין העולם המחשבתי של המצוות לעולם ההלכתי. ברור שתורת ה' תמימה ושלא ניתן להפריד בין שני עולמות אלה. העולם ההלכתי של המצוות והעולם המחשבתי מזינים זה את זה וכל הפרדה ביניהם תהיה מלאכותית. אולם, לאורך כתיבת הדברים עמד לנגד עינינו המתח שבין העיסוק במישור ההלכתי לעיסוק במישור המחשבתי והמשקל שיש לתת להלכות עצמן.

[1] בספר מנחת אשר לרה"ג אשר וייס שליט"א, ספר בראשית, פרשת וישלח (עמודים רעא והלאה), יש מאמר המתמצת את השיטות העיקריות בנושא.