כוונה במצוות

כוונה במצוות

מצוות צריכות כוונה?

          אמנם ספר זה אינו הלכתי, אך לצורך הבהרת הדברים, ראינו לנכון להקדים הקדמה הלכתית קצרה. בגמרא ובפוסקים יש דיונים רבים ומחלוקות רבות לגבי החיוב בכוונה במצוות: האם כאשר אדם אינו מכוון לצאת ידי חובת מצווה, הוא מקיים את המצווה או לא. להלכה נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים, ס,ד):

יש אומרים שאין מצוות צריכות כוונה, ויש אומרים שצריכות כוונה לצאת בעשיית אותה מצווה, וכן הלכה.

          השולחן ערוך פסק שכדי לצאת ידי חובת מצווה, כל מצווה, צריך לקיים את המצווה בכוונה. אמנם במשנה ברורה על אתר הגביל את דבריו של השולחן ערוך:

כתב המגן אברהם בשם הרדב"ז דזה דווקא במצווה דאורייתא, אבל במצווה דרבנן אין צריך כוונה. ולפי זה, כל הברכות שהם גם כן דרבנן לבד מברכת המזון, אם לא כיוון בהם לצאת יצא בדיעבד. אך מכמה מקומות בשולחן ערוך משמע שהוא חולק על זה, וכן מביאור הגר"א בסימן תפ"ט משמע גם כן שאין לחלק בין מצווה דאורייתא למצווה דרבנן ... ודע עוד דכתב החיי אדם בכלל ס"ח, דמה דמצרכינן ליה לחזור ולעשות המצווה, היינו במקום שיש לתלות שעשייה הראשונה לא הייתה לשם מצווה, כגון בתקיעה שהייתה להתלמד או בקריאת שמע שהייתה דרך לימודו וכדומה. אבל אם קורא קריאת שמע כדרך שאנו קורין בסדר תפילה וכן שאכל מצה או תקע ונטל לולב, אף על פי שלא כיוון לצאת – יצא, שהרי משום זה עושה כדי לצאת, אף על פי שאינו מכוון ...

          רואים מדבריו של המשנה ברורה שאדם יכול לצאת ידי חובת המצווה גם ללא כוונה, כל עוד שמעשה המצווה מוכיח שהוא עשה את המעשה לשם מצווה. לדוגמה: אדם התוקע בשופר ללא כוונה. ביום יום, אדם אינו תוקע סתם כך בשופר, וכך אדם התוקע בשופר כנראה מתכוון לשם מצווה, ועל כן ייצא ידי חובה גם ללא כוונה. בהגדרת "כוונה", חילק המשנה ברורה בין שני סוגי כוונות, כפי שנראה בדבריו:

דע דלפי המתבאר מן הפוסקים, שני כוונות יש למצווה. א' כוונת הלב למצווה עצמה. וב' כוונה לצאת בה, דהיינו שיכווין לקיים בזה כאשר צווה ד' כמו שכתב הב"ח בסי' ח'. וכוונת המצווה שנזכר בזה הסעיף אין תלוי כלל בכוונת הלב למצווה עצמה, שיכוון בליבו למה שהוא מוציא מפיו, ואל יהרהר בליבו לדבר אחר, כגון בקריאת שמע ותפילה וברכת המזון וקידוש וכדומה, דזה לכולי עלמא לכתחילה מצווה שיכוון בליבו, ובדיעבד אם לא כיוון יצא, לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע וברכת אבות של תפילה, כמו שמבואר לקמן. רק שמחולקים בעניין אם חייב לכוון קודם שמתחיל המצווה לצאת בעשיית אותה המצווה.

שני סוגי כוונות יש בקיום מצווה. הראשונה היא כוונת הלב: מה אדם אמור להרגיש בלב בשעה שהוא מקיים את המצווה. הכוונה השנייה היא כוונה לצאת ידי חובת המצווה. השולחן ערוך (וגם המשנה ברורה במובאה הראשונה) עוסקים בעניין הכוונה לצאת ידי חובת המצווה. מחלוקת הפוסקים בשאלה אם מצוות צריכות כוונה, מתייחסת לכוונה לצאת ידי חובת המצווה, אולם הפוסקים כולם סוברים שגם אם אדם לא התכוון בכוונת הלב בשעה שקיים את המצווה, הוא עדיין יצא ידי חובה (חוץ מהפסוק הראשון שבקריאת שמע בו האדם מקבל על עצמו עול מלכות שמים, שם מודים הפוסקים שצריך לכוון גם את כוונת הלב, משום שעיקר המצווה באמירת הפסוק הראשון שבקריאת שמע היא קבלת מלכות שמים).[1]

          בדברינו בפרק זה, נתייחס לכוונת הלב במצוות. נשתדל לברר מהו מקום הכוונה ואת השפעתה של הכוונה על קיום המצווה.

עול שמים תחילה

          נתחיל לברר את עניין הכוונה בהבאת המשנה במסכת ברכות (ב,ב). המשנה מסבירה את סדר הפרשות שבקריאת שמע.

לָמָּה קָדְמָה שְׁמַע לִוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ יְקַבֵּל עָלָיו עֹל מִצְוֹת. וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ לְוַיֹּאמֶר, שֶׁוְהָיָה אִם שָׁמֹעַ נוֹהֵג בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, וַיֹּאמֶר אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם.

          משנה זו קצת קשה. פרשת "ויאמר" קודמת בתורה לפרשות האחרות שבקריאת שמע. המשנה מסבירה שלמרות זאת, בקריאת שמע, פרשת "והיה" קודמת ל"ויאמר" משום שבפרשת "והיה" כתובות מצוות שנוהגות גם ביום וגם בלילה, בעוד שבפרשת "ויאמר" כתובות רק מצוות שנוהגות ביום. ברישא, מסבירה המשנה מדוע קדמה פרשת "שמע" לפרשת "והיה אם שמע". בפרשת "שמע" כתוב את עניין קבלת מלכות שמים, "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד", וקבלת עול מלכות שמים חייבת לבוא לפני שהאדם מקיים מצוות. אולם, הסבר המשנה קשה משתי סיבות:

• גם בפרשת שמע מופיעות מצוות מעשיות כמצוות מזוזה, לימוד תורה ועוד. מדוע אם כן יש צורך להסביר את עניין הקדמת פרשת "שמע" לפרשת "והיה אם שמע"? אם בשתי הפרשות יש תוכן של מצוות, איזו עדיפות יש לפרשת "והיה אם שמוע" על פני פרשת "שמע" שהיה ראוי משום זה להקדימה?
• לאור העובדה שפרשת "שמע" מופיעה בתורה לפני פרשת "והיה אם שמוע", לכאורה לא צריך שום סיבה מיוחדת להסבר העובדה שפרשת "שמע" נכתבה במקומה הראוי – לפני פרשת "והיה אם שמוע".

נפתח בהבאת דבריו של מרן הראי"ה קוק בפירושו עין אי"ה על אתר:

כבר העירו המפרשים, שאין צריך טעם למה קדמה פרשת שמע לוהיה אם שמוע, שהרי קדמה בתורה. אלא שהיה נראה לפי סידור הטבעי להקדים "והיה אם שמוע" שתכלית הכוונה מ"שמע" היא להגיע אל שלמות הכרת ה', ובזה פשוט שאינו יכול לבא אם לא ירגיל עצמו תחילה במצוות המיישרות דרכיו של אדם ומטהרות מידותיו ודעותיו. אם כן היה ראוי "שמע" להתאחר אחר "והיה אם שמוע". אך כל זה הוא רק לעניין שלמות ההכרה, אבל דבר השווה לכל נפש הוא להקדים קבלת עול מלכות שמים מצד האמונה והקבלה של מורשה קהילת יעקב, זה יכול להיות, גם מחויב להיות, קודם לקבלת עול מצוות.

המצוות הן המיישרות את ליבו של האדם. לכן היה מתאים יותר שקריאת שמע תתחיל בקריאה על מצוות מעשיות, משום שעל ידי קיומן ניתן להגיע אל קבלת עול מלכות השמים. לכן, המשנה בתחילה חשבה שהיה זה נכון לפתוח בפרשת "והיה אם שמוע" הכוללת מצוות מעשיות, ורק לאחר מכן להגיע אל קבלת עול מלכות השמים המופיעה בפרשת "שמע".

מסביר מרן הרב זצ"ל שעדיין יש להקדים את עניין קבלת עול מלכות שמים לקיום המצוות. אדם אינו יכול להגיע להכרה שלמה במלכות ה' ללא קיום המצוות, אולם אם לא יקדים לקיום המצוות גם את הרצון לקבל על עצמו עול מלכות שמים, אפילו אם יקיים את כל המצוות שבעולם, הוא לא יגיע אל שלמות ההכרה בה'. נוצר כאן מצב שדומה לסנדוויץ'. אדם ניגש לקיום מצוות, עליו לפתוח בקבלת עול מלכות תחילה. לאחר קבלת עול מלכות שמים, הוא מקיים את המצוות, והן מובילות אותו למצב של שלמות ההכרה בה' וקבלת עול מלכות שמים.

הרצי"ה קוק זצ"ל המשיך את גישתו של אביו, ונראה שמספר מילים הכתובות בשמו יכולות לתת לנו מעט יותר בהירות (שיחות הרצי"ה, בראשית, עמ' 449):

"רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות, שנאמר: 'ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר'". אבל במשנה ברכות נאמר: "למה קדמה פרשת 'שמע' ל'והיה אם שמוע'? כדי שיקבל עליו עול מלכות שמים תחילה ואחר כך יקבל עליו עול מצוות". הכל מתחיל בגישה. מתוך דבקות בה' וקבלת עול מלכות שמים, מתחייב "יגדיל תורה ויאדיר".

          הגישה אל קיום המצוות, אל לימוד התורה, היא הקובעת את ערכן. לכן אדם צריך להקדים את קבלת עול מלכות שמים לפני שהוא ניגש לקיים מצוות.

הכוונה במצוות – להרבות את כבוד ה'

          כאשר הרמח"ל הסביר את עיקרי מידת החסידות, הוא הסביר את עניין הכוונה שראוי שתהיה במצוות. כך כתב (מסילת ישרים פרק יט):

והנה בארנו עד הנה החסידות מה שתלוי במעשה ובאופן העשייה, נבאר עתה התלויה בכוונה. וכבר דיברנו גם כן למעלה מעניין לשמה ושלא לשמה למדרגותיהם.

אמנם ודאי שמי שמתכוון בעבודתו לטהר נפשו לפני בוראו, למען תזכה לשבת את פניו בכלל הישרים והחסידים, לחזות בנועם ה' לבקר בהיכלו, ולקבל הגמול אשר בעולם הבא, לא נוכל לומר שתהיה כוונה זו רעה, אכן לא נוכל לומר גם כן שתהיה היותר טובה, כי עד שהאדם מתכוון לטובת עצמו, סוף סוף עבודתו לצורך עצמו. אך הכוונה האמתית המצויה בחסידים אשר טרחו והשתדלו להשיגה, הוא שיהיה האדם עובד רק למען אשר כבודו של האדון ברוך הוא יגדל וירבה, וזה יהיה אחר שהתגבר באהבה אליו יתברך, ויהיה חומד ומתאווה אל הגדלת כבודו, ומצטער על כל שימעט ממנו, כי אז יעבוד עבודתו לתכלית זה, שלפחות מצידו יהיה כבודו יתברך מתגדל ויתאווה כל שאר בני האדם יהיו כמו כן, ויצטער ויתאנח על מה שממעטים שאר בני האדם, וכל שכן על מה שממעט הוא עצמו בשוגג או באונס או בחולשת הטבע, אשר קשה לו לישמר מן החטאים בכל עת, כעניין הכתוב: "כי אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא".

כאשר אדם המוגדר כחסיד (לא בהגדרה של ימינו אלא בהגדרתם של הראשונים) מקיים מצווה, אסור שכוונתו תהיה לטובת עצמו, גם אם מדובר בטובה רוחנית. אדם צריך לקיים מצוות משום שהקב"ה ציווה על קיומן ומשום שכאשר הוא מקיים מצווה הוא מקיים את רצון ה'. כאשר אדם מגיע לדרגה שהוא אוהב את ה' יתברך, הוא כבר רוצה שכל העולם יעבוד את ה'. מכאן נובע רצונו לקיים את רצון ה' ולקיים את מצוותיו, וזו צריכה להיות כוונתו בקיום מצוות אלה.   

הכוונה משלימה את המעשה

          כאשר אדם מקיים תרי"ג מצוות, הוא בונה לעצמו עולם רוחני מלא. כל תרי"ג מצוות משלימות זו את זו – לכל מצווה ומצווה יש חלק מסוים שמשלים את שאר המצוות, כך שבקיום מצווה אחת, משפיעים גם על שאר המצוות. כך הדבר גם בנוגע לכוונת המצווה. רק כאשר אדם מקיים מצווה בכוונה ובטהרה, הוא מצליח להשלים לגמרי את מעשה המצווה ואת התוצאה שאמורה לבא בעקבות קיום המצווה. כך כתב הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (אור לנתיבתי, אות קו):

כמו כוחות הגוף והנפש, שהם בסדרם הישר והרצוי קשורים אלה באלה ומשלימים אלה את אלה, כן גם מעשה המצווה והכוונה שלה, מעשה הצדקה והטובה ומידת החסד שבה, לימודה של תורה ושימושה והעמקתה השכלית והחופשית.

וכמו באלה כן באלה השייכות וההשפעה ההדדית שלהם ותועלת תוצאותיה, תלויה היא לפי תנאי האישיות ומצביה השונים, בפירוט שימת אורחות החיים, מתוך טוהר הרצון ובר הלב, עם ההתכוונות לדרך הבריאות הכללית. וכן ההכללה הגדולה שלהם, בתפיסתם והתקיימותם האחדותית, נמצאת ומתגלית היא לפי ערך התרוממות האדם לעומת מקוריות נשמתו ועניין עצמיותה ודבקותה האלוקית.

          ראינו לעיל (בפרק העוסק בתרי"ג מצוות) שהמצוות כולן משלימות זו את זו, ורק בקיום כולן, זוכה האדם להשלים את העולם הרוחני שנוצר בעקבות קיום המצוות. כפי שראינו לעיל, לכל מצווה יש תפקיד מוגדר בבניית העולם הרוחני של האדם. כך הדבר גם בחלקי המצווה השונים. המצווה מורכבת ממעשה המצווה ומהכוונה המתלווה אליה. רק על ידי קיום המצווה בכוונה, יכול אדם לבנות את העולם הרוחני השלם שאמור להיווצר כתוצאה מקיום אותה מצווה.

היחס בין המעשה לכוונה

          לעיל ראינו שמבחינה הלכתית, אדם יוצא ידי חובה בקיום מעשה מצווה גם ללא כוונה (חוץ ממצוות מסוימות). מנגד, לא ניתן לקיים מצווה רק עם כוונה ללא מעשה. אדם אינו יכול לומר שהוא יסתפק בלכוון להניח ציצית בבגד שיש בו ארבע כנפות, ולא לעשות כן בפועל. ללא מעשה המצווה, אין קיום של מצווה. אלא שראוי שיחד עם מעשה המצווה, יכוון האדם גם את הכוונות הראויות והמתאימות למצווה. הר"ן בדרשותיו (דרוש שישי) כתב שיכולה להיות מציאות שבה שני אנשים יקיימו את אותה מצווה, אך יהיה ביניהם הבדל עצום, וכך כתב (בדרוש השישי):

וזהו הדבר שמטעה ההמון, וזה הטעות הוא נמשך בכל הכוונות, כי ההמוני, כשרואה האנשים הטובים והחסידים מתעסקים בענייני העולם. כמו שאנו רואים האבות שהיו עושים עיקר מהזריעות והמקנה, ואמרו רז"ל "ויותר יעקב לבדו", שנשתייר על פכים קטנים, וכשההמוני רואה זה אומר בלבו, הנני רואה החסידים עם כל חסידותם, משתדלים בענייני העולם אעשה כן גם אני, ואוי להם לבריות רואות ואינן יודעות מה רואות, כי הם אינן רואים רק חיצוניות הדברים, לא פנימיותם, כי הצדיקים עושים כל דבריהם לתכלית טובה וכראוי, ויתר האנשים תכליתם ללא דבר.

ומה מאוד דומה לזה מה ששאל אבוקר"ט בספר הנהגת המידות, למה לא יכירו ההמון בין הרופא הטוב והרע, והשיב בזה מפני שאותן הדברים בעצמם שמתעסק בהן הרופא הטוב מתעסק בהם הרופא הרע, כי כמו שהרופא הטוב מתעסק במשקים ומרקחות ומשיחות ואבקים, כן הרופא הסכל משתמש בהם ומתעסק באותן הדברים עצמם, אלא שהרופא החכם עושה בכוונה ודבר בעתו, והסכל [עושה] בלא כוונה ובלא עת. כן ענייני המצוות והעניינים ההמוניים בשווה החסיד וההמוני מתעסקים בהם, אך הטובים כל עניינם עבודה שלימה מפני הכוונה השלמה בהם, והאחרים גם כשעובדים את השם, יתברך אין עבודתם שלמה, כי הכוונה היא העקר במצוות.

          מסביר הר"ן שבכל מעשה ומעשה, העיקר תלוי בכוונה. כאשר הצדיקים מתעסקים בענייני העולם, הם אינם מתכוונים להרבות את רכושם, אלא רק לספק את צרכיהם בעולם הזה על מנת שהם יוכלו לעבוד את ה'. כך גם בשעת קיום המצוות – הכל תלוי בכוונה. לכן, כשם שיש שני רופאים שיעשו את אותה פעולה, ואדם שאינו מבין ברפואה לא יוכל להכריע מי מביניהם רופא טוב יותר, היות והדברים תלויים בחכמה שמאחורי מעשיהם, כך גם בעניין קיום מצוות, העיקר הוא הכוונה, ולכן תיתכן מציאות שבה שני אנשים יעשו את אותו מעשה, וקיום המצווה יהיה שונה מאוד אצל שניהם. ממשיך הר"ן להסביר על פי עיקרון זה את מאמר חז"ל שהרהורי עברה קשים מעבירה:

וכן העניין בעצמו בעבירות, כי מחשבות האדם בהם קשים מגופה של עבירה, ונראה לי שזהו מה שאמרו רז"ל ביומא "הרהורי עבירה קשין מעבירה".

          הסיבה שהרהורי עבירה קשים מעבירה היא משום שהדבר הקובע והחשוב הוא מחשבת האדם. כאשר אדם חושב לעבור עבירה, הוא בעצם כבר קיים את עיקר העבירה, ועתה נותר לו רק לקיים את מעשה העבירה.

          בספר שם משמואל (תרומה תרע"ד) היטיב להגדיר את היחס בין מעשה המצווה לקיום המצווה. לדבריו, היחס בין הכוונה לבין המעשה, הוא אותו היחס שבין החלקים השונים במשכן:          

ולפי האמור יש לומר בעניין הקרשים שאמרו ז"ל "משכן קרוי משכן ואין הקרשים קרויים משכן", שעניין המשכן הוא הופעת אור התורה, והוא נקרא אוהל כמו שפירש רש"י שבת (פ"ח.) שהוא מלשון "בהלו נרו עלי ראשי". ועל כן משכן שהוא האוהל נקראות רק היריעות שרומזות לתורה, הלוחות ותורה שבכתב ותורה שבעל פה, אבל הקרשים עניין אחר היה בהם, והיינו כי האדנים מלשון אדנות שהגיד כבוד קדושת אבי אדומו"ר זצללה"ה שרומזים לקבלת עול מלכות שמים, עד כאן דבריו.

ונראה שכלל בזה עשיית המצוות בפועל שזהו עיקר עול מלכות שמים, כי השגות אינן לעול אלא מתוק מדבש ונופת צופים, והעשייה היא יסוד הכל, וכמו שאי אפשר לבנות בניין בלי יסוד, כן אי אפשר בלתי עשיית המצוות בפועל. ואפילו אם יהרהר בסוד התפילין כל היום אפילו בצירוף דביקות עצומה, אם לא יקיים המצווה בפועל, אין בידו כלום, ועבר על מצוות עשה של תפילין, והוא קרקפתא דלא מנח תפילין. אך מכל מקום הפרש יש בין עשייה בלי שום השגה לעשייה בצירוף ההשגה והכוונה כרחוק מזרח ממערב ועוד יותר.

ולפי זה יש לומר שזה היה עניין הקרשים שהיו אמצעים בין היריעות לאדנים, והיינו שהיו מקשרים את אור התורה הרמוז ביריעות אל האדנים שהם העשיה וקרש אותיות קשר בהיפוך אתוון.

          במשכן יש שלשה חלקים עיקריים, וכל חלק מסמל חלק אחר בקיום המצוות. היריעות הסוככות על המשכן מסמלות את קיום התורה, המצוות ולימוד התורה. האדנים שנמצאים בתחתית הקרשים, מסמלים את קבלת האדנות של ה', כלומר: קיום המצוות. הקרשים (שכדברי השם משמואל הם אותיות קשר) נועדו לחבר בין מעשה המצווה (הקרשים) לכוונה (היריעות).

          אולם, ההפרש שבין קיום מצווה עם כוונה לקיום מצווה ללא כוונה הוא כרחוק מזרח ממערב. האדנים והקרשים הם המעמידים את היריעות. ללא האדנים, אין ליריעות על מה להיתלות ומכאן שיש הכרח בצירוף הכוונה למעשה. רק בדיעבד אנו אומרים שמעשה המצווה קיים גם ללא הכוונה.

ההבדל בתוצאה בין פעולת מצווה בכוונה לפעולת מצווה שלא בכוונה

          רבי צדוק הכהן מלובלין הסביר שיש הבדל גדול בין התוצאה של עשיית מצווה בכוונה לעשיית מצווה שלא בכוונה. כך כתב בדבריו (צדקת הצדיק, אות רמא):

ומצווה בלא כוונה וחשק כלל הוא מלאך מעולם העשייה, והוא מעורר הנפש לעשייה שנית. ושעם החשק שבלב הוא מיצירה, ומעורר רוח שבלב לחשוק שנית, ומעלה בליבו הרהורים על זה. ושעם הכוונה ברמזי המצווה הראויה שהוא במח, מעורר גם כן המחשבה, ומועיל להינצל ממחשבות זרות על ידי ריבוי המצוות בכוונה הראויה, ומתרבים המלאכים המזכירים למחשבתו אל דמי לך.

          שלש דרגות ישנן בעשיית המצוות, ולכל דרגה תוצאה שונה. הדרגה הראשונה היא כאשר אדם אמנם עושה את מעשה המצווה, אבל הוא עושה אותה ללא כוונה וחשק. בדרגה זו, האדם מצליח לעורר את נפשו לעשייה נוספת של המצווה, אך ההתעוררות נשארת בגדר קיום המצווה בלבד. הדרגה השנייה של אופן קיום המצווה היא כאשר האדם עושה מצווה בכוונה. במקרה זה, הוא מצליח לעורר פעם נוספת לא רק את עצם מעשה המצווה, אלא את עשיית החשק של המצווה. כך הוא יזכה לקיים מצווה נוספת בחשק גדול. כאשר אדם מקיים מצווה בדרגת הקיום השלישית, כשהוא עושה את המצווה וחושב גם על הרמזים והכוונות שיש בפרטי המצווה, הוא זוכה שמצווה זו מגינה עליו גם ממחשבות זרות, כיוון שהוא עוסק עם עולם המחשבות המשפיע באופן כללי.

תיאור יפה להבדל בין עשיית מצווה בכוונה לעשייתה שלא בכוונה

          נהניתי מאוד מתיאור שמצאתי, המתאר את ההבדל בין עשיית מצווה עם כוונה לבין עשייתה שלא בכוונה. נביא רק את תחילת הדברים בתקווה שהפסקאות של התחלת המאמר יספיקו כדי להבין את המסר. כך כתב הרב יוחנן דוד סלומון בספרו "בעין יהודית" (כרך א, עמ' 40):

גברת פשחור עבדה במטבח הישיבה. חלק מזמנה עסקה בקילוף תפוחי אדמה ושאר ירקות. ובעוד ידיה עסוקות, לא פסק פיה מלרטון על העבודה הקשה והמשעממת, ועל המשכורת הנמוכה, על כאבי הגב ועל בכלל. הבעת פניה תאמה להפליא את תלונותיה.

לפני זמן מה עזבה את העבודה, ובמקומה נתקבלה גברת אושרי. פניה של זו נוהרים תמיד, וארשת שביעות רצון פרושה עליהם. גם היא עסקה בקילוף אינסופי, אך פיה לא פסק מלשבח את מזלה הטוב על שזכתה לעסוק בהכנת אוכל ללומדי תורה. "שיהיו בריאים" הייתה אומרת, "הנה עוד תפוח אדמה. שיאכלו ושיהיה להם כח". ובהוסיפה עוד תפוח אדמה קלוף לסיר, נראתה כחנווני המוסיף עוד שטר של עשיריה לקופתו.

מאחר שגברת אושרי לא נראתה צעירה מקודמתה בעבודה, ואף משכורתה לא הייתה גבוהה יותר, היו הכל תמהים איך יכולה אותה עבודה עצמה להפוך מעבודת פרך משעממת למשאת נפש מרנינת לב.

סוד השוני אינו נעוץ כמובן בצד הפיזי של עבודת שתי הנשים, אלא במשהו אוורירי ובלתי נתפס בעין: בהערכה של העובדת את חשיבות העבודה שהיא עושה ובעמדה הנפשית שלה כלפיה. כאשר העובדת סבורה שעבודתה משרתת מעלה נעלה, הרי שהעבודה שלה היא חשובה, ואז נעשה נעים ומכובד לעסוק בה. הקשיים מתגמדים והסיפוק המתמיד מכסה על הכל.

היפוכו של דבר קורה כאשר אין הערכה לעבודה. ייתכן אפילו שגברת פשחור סבורה הייתה אף היא שלימוד תורה הוא דבר חשוב מאוד, אך היא לא עשתה את המאמץ המחשבתי כדי למצוא את הקשר בין תפוח האדמה לבין התורה (אם יש קמח יש תורה). לכן הגיעה להערכה של עבודתה כעמל חסר תכלית בו מתייסרים מסכנים חסרי מזל כמוה, ואת זאת חשה כל זמן עבודתה. קשה להאמין עד כמה יכולה מחשבה לשנות את המציאות הפסיכולוגית על כל תוצאותיה עד שנתקלים בזאת בחיים.

הבה נציץ החוצה. יום קיץ חם. בקטע מדרכה חשוף ממרצפותיו, חופרים כמה פועלים תעלה להנחת ציור ביוב. מה הם חושבים על עבודתם ועל עצמם? מן הסתם אינם מברכים את מזלם הרע שהעמידם חשופי גו שטופי יזע לחפור באדמה תחת השמש היוקדת, במקום לשבת בחולצה לבנה על כסא מסתובב במשרד ממוזג אוויר ולעיין בניירות. אבל אולי אחד מהם, אחד בלבד, חושב ברצינות שהוא עוסק ביישוב ארץ ישראל, לא כמחשבה חולפת, אלא כתודעה קבועה המלווה אותו במשך כל זמן עבודתו ולאחריה.

מדהים להיווכח כיצד מחשבה שאינה דבר מוחשי, גורמת לשינוי כה גדול. מתולעת אדם שגורל אכזר העניש אותה בעמל מפרך, הפך להיות אחד המגשימים בגופם ממש את המצווה הגדולה של יישוב ארץ ישראל, והוא, הוא עצמו, מממש במו ידיו את החלום הגדול, חלום הדורות של בניין הארץ. הוא חש שהוא כח פועל בהיסטוריה, הוא אינו מקנא ביושבי המשרדים. "גם הם כמובן עושים דברים חשובים" מהרהר הוא, אך מעשהו שלו הוא מצווה כבירה שרישומה היסטורי. ברצון עושה הוא את העבודה הקשה, ובסיפוק ישקיף בסיומו של יום עבודה על המטרים הנוספים שהוסיף לתעלה החפורה.

          ראינו לעיל שגם כאשר אדם מקיים מעשה מצווה שלא בכוונה, הוא עדיין מקיים מצווה ומקבל שכר על קיומה. אולם, ניתן לראות ממאמרו של הרב סלומון שיש השפעה לכוונה המתלווה למעשה המצווה, לא רק מבחינה רוחנית (כפי שראינו בדבריו של ר' צדוק), אלא גם באופן שבו האדם מקיים את המצווה.

סיכום

ראינו את שני סוגי הכוונות השונים בקיום מצוות: כוונה לצאת ידי חובה במצווה עצמה וכוונת הלב של המצווה. ראינו שברוב המקרים יוצאים ידי חובה בדיעבד גם ללא הכוונה במצוות.

הסברנו שאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים לפני קיום המצווה ושאדם צריך להתכוון להרבות את כבוד ה' במעשה המצווה. כמו כן ראינו שהכוונה משלימה את המעשה ואת היחס בין מצווה שמקיימים עם כוונה למצווה שמקיימים אותה ללא כוונה. ראינו את הסברו של רבי צדוק הכהן מלובלין לגבי ההבדל בין תוצאת המצווה כאשר מקיימים אותה עם כוונה לבין כאשר מקיימים אותה ללא כוונה. חתמנו עם תיאור נפלא לגבי ההבדל בין קיום מצווה עם כוונה לקיומה ללא כוונה.

[1] במשנה ברורה (ח,יט) מובאים עוד מספר מצוות שבהן האדם צריך לכוון גם את כוונת הלב. כך כתוב שם: "וזהו מלבד הכוונה שצריך לכוון בלבישה לקיים מצות ציצית (צריך לכוון בלבישת ציצית שהקב"ה ציווה אותנו על מצוות ציצית כדי שנזכור את כל מצוותיו). וכתב הב"ח שכן הדין בתפילין וסוכה, אף דבשאר מצות יוצא אף שלא מכוון בה דבר כי אם שעושה המצווה לשם ד' שצווה לעשותה, הנך שאני, דבציצית כתיב" למען תזכרו", ובתפילין "למען תהיה תורת ה' בפיך", ובסוכה "למען ידעו דורותיכם". ומכל מקום נראה דכל זה לכתחילה כדי לקיים המצווה בשלמותה, אבל בדיעבד אף אם לא כוון בכל אלו רק לקיים המצוות עשה יצא. ואחר כך מצאתי בפמ"ג בסימן כ"ה שכתב כן (וכן משמע בע"ת ובביאור הגר"א שאפילו בציצית אין הכוונה לעיכובא)".