קיום מצוות בעולם הזה

קיום מצוות – בעולם הזה

בין הגר"א זצ"ל לסוקרטס

          היה תלמיד מהישיבה שניגש פעם למו"ר הגר"א שפירא, וסיפר לו על אחד מגדולי ישראל שחיבר ספר הלכתי חשוב, וכתב על דין כלשהו שכך כתב הגר"א וגם עוד אחד מחכמי הדור האחרון. אמר לו מו"ר שאינו מאמין שכך כתוב בספר משום שלא ניתן להסמיך את שיטת הגר"א לשיטת תלמידי חכמים אחרים מהדור האחרון, גם אם מדובר על תלמידי חכמים גדולים, משום שהגר"א היה כמה דרגות מעליהם, ולא ניתן להזכיר בנשימה אחת את הגר"א ואת אחד מתלמידי החכמים שבדורנו.

כך גם כותרת המשנה שלעיל משווה לכאורה בין הגר"א לפילוסוף. ייתכן שגם אנחנו חטאנו בעצם השוואת שיטתו האלוקית של הגר"א לשיטת פילוסוף יווני (גדול ככל שיהיה. סוקרטס נחשב כאחד הפילוסופים ההגונים, בניגוד לפילוסופים אחרים כאריסטו שלא חשב שאמירותיו בענייני מוסר מחייבות גם אותו). אולם, מטרתנו הייתה רק להדגיש ולהנגיד את שוני הגישות בין הגישה של התורה שמיוצגת על ידי אחד מגדולי האחרונים, הגר"א, לבין גישת אומות העולם שמיוצגת על ידי אחד מגדולי הפילוסופים, סוקרטס, וחלילה לא התכוונו להשוות בין המעלות הרוחניות שלהם. חשבנו שלאחר הערה זו, ניתן בהחלט לשמור על אופי העריכה ועל הכותרת שנתנו.

          מסופר (עליות אליהו הערה קיז), שכאשר הגר"א עמד לפני מותו, הוא פרץ בבכי. הגר"א החזיק את ציציותיו ואמר לאנשים שהקיפו אותו שקשה לו להיפרד מהעולם הזה משום שעל ידי מצווה קלה כציצית, שניתן לקיימה על ידי פרוטות מועטות (של קניית הבגד והציציות), אדם יכול להגיע לדרגות גבוהות ולראות פני שכינה, ואילו בעולם הבא אי אפשר לקיים את מצוות ציצית בעד שום הון שבעולם. לעומת זאת, סוקרטס אמר לפני מותו שהוא אינו מצטער שהוא הולך למות, משום שהעולם הזה, הגוף הגשמי והמציאות הגשמית הם כולם הבל, ועתה הוא הולך להגיע לעולם הנצח.

מקום קיום המצוות – רק בעולם הזה

          גישתו של הגר"א מעוגנת בפתיחתו של הרמח"ל לספר מסילת ישרים, שם כתב את הדברים הבאים (כבר ידוע שכאשר הגיע לידיו של הגר"א ספר מסילת ישרים שמח שמחה גדולה):

יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה הוא שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו. והנה מה שהורונו חכמינו זיכרונם לברכה הוא, שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' וליהנות מזיו שכינתו, שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להימצא. ומקום העידון הזה באמת הוא העולם הבא, כי הוא הנברא בהכנה המצטרכת לדבר הזה. אך הדרך כדי להגיע אל מחוז חפצנו זה, הוא זה העולם. והוא מה שאמרו זיכרונם לברכה: "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא".

והאמצעים המגיעים את האדם לתכלית הזה, הם המצוות אשר ציוונו עליהן האל יתברך שמו. ומקום עשיית המצוות הוא רק העולם הזה. על כן הושם האדם בזה העולם בתחילה כדי שעל ידי האמצעים האלה המזדמנים לו כאן יוכל להגיע אל המקום אשר הוכן לו, שהוא העולם הבא, לרוות שם בטוב אשר קנה לו על ידי אמצעים אלה. והוא מה שאמרו, זיכרונם לברכה: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם".

          מטרת האדם להגיע אל העולם הבא כדי ליהנות מזיו שכינתו של הקב"ה. הדרך להשיג מטרה זו היא על ידי קיום המצוות בעולם הזה. הרמח"ל מדגיש שניתן לקיים מצוות רק בעולם הזה ולא בעולם הבא. הגר"ח שמואלביץ כתב גם הוא, שבעולם הזה האדם יכול לעמוד לפני הקב"ה על ידי קיום מצוות, דבר שאינו אפשרי בעולם הבא (שיחות מוסר עמ' קכה):

שנינו באבות: "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (ופירשו רבותינו ז"ל שקורת רוח אינה הנאה של ממש, אלא כאדם שמבקש להיכנס לסעודה גדולה, ואין מניחים לו להיכנס לפנים, אלא לעמוד בפתח ולהתענג מריח המעדנים), ויפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא". מחד גיסא – כל חיי העולם הזה וכל תענוגיהם מבריאת העולם עד סוף כל הדורות אינם שווים אפילו שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא, ומאידך, שעה אחת של חיים מתוקנים במצוות ומעשים טובים בעולם הזה, יפה מכל חיי העולם הבא.

ומי לנו מזומן לשכר העולם הבא כמשה רבינו עליו השלום שאמר לו הקב"ה: נשמתך תהא גנוזה תחת כסא הכבוד, ואף על פי כן אמר משה "חיים" אני רוצה (דברים רבה פרק יא' פרשה י'). ועל כורחנו שעל ידי חיי העולם הזה אפשר להתקרב לקב"ה יותר מאשר בהיות הנשמה גנוזה תחת כסא הכבוד. זכר לדבר, במלאכים נאמר: "משרתיו שואלים זה לזה איה מקום כבודו", ואילו כאן בעולם: "מלא כל הארץ כבודו". ובזה יש לפרש את הכתוב: "אתהלך לפני ה' בארצות החיים", כלומר, בעולם הזה האדם עוצם את עיניו והרי הוא עומד ממש לפני הקב"ה כביכול ...

          בעולם הזה, "מלא כל הארץ כבודו" של ה' יתברך, ואילו המלאכים צריכים לחקור ולחפש את כבודו של ה'. ההבדל בין הופעת כבוד ה' בעולם הזה לבין הופעתו בעולם הבא הוא שבעולם הזה ניתן לפגוש את כבוד ה' על ידי קיום המצוות, ואילו המלאכים וכן הנשמות בעולם הבא, אינם יכולים לעשות זאת. זו הסיבה שמשה רבינו ביקש להמשיך ולחיות בעולם הזה, וזו הסיבה שהגר"א בכה לפני מותו.

זו גם ההבנה שהייתה חסרה לסוקרטס. רק אדם מישראל יכול לחבר את הרוחני והגשמי גם יחד. הגוי יכול לאחוז רק קצה אחד של החבל: או לחיות רק את חיי העולם הזה ולא לייחס שום משמעות לעולם הרוחני, או, במקרים של גויים מוסריים, להתייחס רק לרוחניות ולא לגשמיות.

מצוות בטלות לעתיד לבא

          ישנה ברייתא מפורסמת שבה מובאת אמירה מפורסמת של חז"ל (נדה סא,ב):

תנו רבנן: בגד שאבד בו כלאים – הרי זה לא ימכרנו לעובד כוכבים, ולא יעשנו מרדעת לחמור. אבל עושה ממנו תכריכין למת. אמר רב יוסף: זאת אומרת – מצוות בטלות לעתיד לבא.

          למרות שיש איסור ללבוש בגדי כלאיים, הברייתא מתירה להלביש את המת בבגדים העשויים מכלאיים, משום שמצוות בטלות לעתיד לבא. ננסה להסביר מאמר זה של חז"ל על פי הראשונים במקום, אך תחילה נביא מאמר חז"ל נוסף, האומר את הדברים הבאים (שבת קנא,ב):

ותניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: עשה עד שאתה מוצא ומצוי לך ועודך בידך, ואף שלמה אמר בחכמתו "וזכר את בוראך בימי בחורותיך עד שלא יבאו ימי הרעה" – אלו ימי הזקנה, "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ" – אלו ימי המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה.

         בברייתא זו, אנו רואים שבימות המשיח אין זכות ואין חובה. מה פירוש הזכות והחובה המוזכרים בברייתא? מדברי רש"י משמע שהכוונה היא שלעתיד לבא לא יהיו אביונים, אלא כולם יהיו עשירים, ולכן לא יהיה ניתן לזכות במצוות צדקה, ומנגד, גם לא יהיה ניתן לעבור על האיסור של מניעת נתינת צדקה. לפי רש"י, ברייתא זו נאמרה לפי השיטה האומרת שיהיה הבדל משמעותי בין העולם שלנו לבין העולם שיהיה בימות המשיח, והיא חולקת על שיטות אחרות האומרות שבימות המשיח לא יהיה שום שינוי ממה שקיים היום, למעט שינוי אחד: בימות המשיח עם ישראל כבר לא יהיה משועבד תחת עול הגויים.

          בניגוד לדברי רש"י, המצמצם את הברייתא במסכת שבת רק לעניין המצב הכלכלי הטוב יותר שיהיה לעתיד לבא, כתב רמב"ן שהגמרא במסכת שבת עוסקת בעניינים רוחניים הקשורים ליצר הרע. לפני שנביא את דבריו, נביא את הפסוקים עליהם מוסב פירושו (דברים ל,א-ו):

וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה אֲשֶׁר נָתַתִּי לְפָנֶיךָ וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ בְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר הִדִּיחֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: וְשַׁבְתָּ עַד יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ: וְשָׁב יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ וְשָׁב וְקִבֶּצְךָ מִכָּל הָעַמִּים אֲשֶׁר הֱפִיצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ שָׁמָּה: אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמָיִם מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ: וֶהֱבִיאֲךָ יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ: וּמָל יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ לְאַהֲבָה אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ לְמַעַן חַיֶּיךָ.

          התורה כתבה שיבוא יום שבו עם ישראל יחזור בתשובה וייגאל. לאחר שהקב"ה יגאל את עם ישראל ויחזיר את עם ישראל לארץ ישראל, יהיה שלב נוסף בתהליך הגאולה: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". בפסוק זה מתואר מצב רוחני אליו יוביל ה' את עם ישראל, מצב שבו עם ישראל יתמלא באהבה כלפי ה'. הרמב"ן מגדיר את המצב הרוחני המתואר בפסוק זה (שם):

זהו שאמרו "הבא לטהר מסייעין אותו", מבטיחך שתשוב אליו בכל לבבך והוא יעזור אותך. ונראה מן הכתובים עניין זה שאומר, כי מזמן הבריאה הייתה רשות ביד האדם לעשות כרצונו צדיק או רשע, וכל זמן התורה כן, כדי שיהיה להם זכות בבחירתם בטוב ועונש ברצותם ברע. אבל לימות המשיח, תהיה הבחירה בטוב להם טבע, לא יתאווה להם הלב למה שאינו ראוי ולא יחפוץ בו כלל. והיא המילה הנזכרת כאן. כי החמדה והתאווה ערלה ללב, ומול הלב הוא שלא יחמוד ולא יתאווה. וישוב האדם בזמן ההוא לאשר היה קודם חטאו של אדם הראשון, שהיה עושה בטבעו מה שראוי לעשות ולא היה לו ברצונו דבר והפכו ...

          בתקופה של ימות המשיח, ה' יחזיר את עם ישראל למצב בו היה לפני חטאו של האדם הראשון. במצב זה, הלב ירצה באופן טבעי לעשות טוב, והאדם לא יצטרך להילחם נגד יצר הרע כדי לעשות את רצון ה'.

          לפני שנמשיך בדבריו של הרמב"ן, עלינו להדגיש שתי נקודות. הנקודה הראשונה נעוצה בתחילת דברי הרמב"ן: "הבא לטהר מסייעין אותו". ההבטחה של הקב"ה שהוא יביא את עם ישראל למציאות של רצון טבעי לעשיית הטוב, תלויה בתנאי מקדים, שעם ישראל ירצה באמת להיטהר. רק אז, ה' יביא את עם ישראל למעלות רוחניות שהוא לא היה יכול להגיע אליהם לבד.

נקודה שנייה שחשוב מאוד להדגיש: גם במצב שבו האדם נוטה אל הטוב באופן טבעי, הוא עלול לחטוא. רמב"ן הגדיר שבימות המשיח, מצבו של עם ישראל יהיה דומה למצבו של אדם הראשון לפני החטא. כשם שאדם הראשון חטא בגן עדן, למרות נטייתו הטבעית לטוב, כך כנראה צריך לומר אליבא דרמב"ן, תיתכן מציאות של חטא גם בימות המשיח. נמשיך בדבריו של הרמב"ן:

וזהו מה שאמר הכתוב בירמיה: "הנה ימים באים נאם ה' וכרתי את בית ישראל ואת בית יהודה ברית חדשה לא כברית אשר כרתי את אבותם וגו'", כי זאת הברית אשר אכרות את בית ישראל אחרי הימים ההם נתתי את תורתי בקרבם ועל לבם אכתבנה, וזהו בטול יצר הרע ועשות הלב בטבעו מעשהו הראוי. ולכך אמר עוד "והייתי להם לאלהים והמה יהיו לי לעם ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את ה' כי כולם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם", ובידוע כי יצר לב האדם רע מנעוריו וצריכים ללמד אותם, אלא שיתבטל יצרם בזמן ההוא לגמרי.

וכן נאמר ביחזקאל: "ונתתי לכם לב חדש ורוח חדשה אתן בקרבכם וגו' ועשיתי את אשר בחקי תלכו, והלב החדש ירמוז לטבעו, והרוח לחפץ ולרצון. וזהו שאמרו רבותינו: "והגיעו שנים אשר תאמר אין לי בהם חפץ – אלו ימות המשיח, שאין בהם לא זכות ולא חובה. כי בימי המשיח לא יהיה באדם חפץ אבל יעשה בטבעו המעשה הראוי, ולפיכך אין בהם לא זכות ולא חובה, כי הזכות והחובה תלויים בחפץ.

          לפי דברי הרמב"ן, באומרם שלימות המשיח לא יהיו זכות או חובה, התכוונו חז"ל שבימות המשיח לא יינתן שכר לעם ישראל על ידי קיום המצוות. שכר קיום המצווה ניתן רק כאשר יצר הרע מסית את האדם שלא לקיים מצווה, והאדם מצליח להתגבר על יצרו ומקיים את המצווה.

מדבריו של הרמב"ן ניתן אולי להסיק, שאדם הראשון לא היה אמור לקבל שכר על קיום המצוות. כאשר הקב"ה שם אותו בגן עדן, הוא היה אמור לעבוד את האדמה בגן עדן ולעבוד את ה' ללא שכר, משום שלא היה לו כלל יצר הרע שהוא היה צריך להתגבר עליו. כשם שבימות המשיח, לפי הרמב"ן, לא תהיה זכות ולא חובה, כך לאדם הראשון לא היו אמורים להיות לא זכות ולא חובה.

אולם, גם לפי דברי הרמב"ן, אין שום צורך לומר שבימות המשיח המצוות יתבטלו (לצערנו, הרמב"ן בפירושו למסכת נידה לא פירש מאמר זה של חז"ל ולכן לא ניתן לראות התייחסות ישירה שלו לנושא). תיתכן מאוד מציאות שבה יהיו מצוות בימות המשיח, אולם האדם ירצה לקיים את המצוות באופן טבעי, ולכן לא יינתן שכר על קיום המצוות.

עד עתה ראינו מחלוקת בין רש"י לרמב"ן בהגדרת ההבדל בין העולם הזה לימות המשיח: לפי רש"י מדובר על שינוי פיזי, כבר לא יהיו עניים, ואילו לפי רמב"ן מדובר על שינוי רוחני. נעבור עתה למחלוקת מבית מדרשו של הרמב"ן, לגבי הסבר הגמרא האומרת שמצוות בטלות לעתיד לבא, וממילא לגבי הקשר בין הגמרא במסכת נידה לגמרא במסכת שבת.

הגדרת "לעתיד לבא"

          לעיל ראינו שהגמרא במסכת נידה כתבה שהמצוות יהיו בטלות לעתיד לבא. מצאנו מחלוקת אצל תלמידיו של הרמב"ן בהסבר מהו הזמן המוגדר כ"לעתיד לבא". כך כתב הרשב"א בפירושו שם:

יש מפרשים משום דאמרינן בכתובות "מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן הן עומדין". וקשה לי: דמתים שהחיה יחזקאל יוכיחו דאמר בפרק חלק "אבא מהן ואלו תפלין שהניח לי אבא מהם היו". ונראה לומר "לעתיד לבא", משעת שמת קאמר, ולומר שאין החי מצווה על המת, כדרך שאמרו בקטנים "לא תאכלום – קרי ביה לא תאכילום, להזהיר גדולים על הקטנים". וטעמא משום דכתיב "במתים חפשי" – כיוון שמת אדם, נעשה חופשי מן המצוות בשעת מיתתו, ויש לעתיד לבא בזמנו ובזמן מועט.

          הרשב"א דחה את שיטת האומרים שפירוש "לעתיד לבא" פירושו לאחר תחיית המתים. לשיטתו, היה כבר מקרה של תחיית המתים (המתים שהחיה יחזקאל הנביא), אירוע שקרה עוד לפני תחיית המתים שלעתיד לבא. היה מותר לקבור גם את המתים שהחיה יחזקאל בבגדים של כלאיים, וזאת למרות שהם היו עתידים לחיות עוד לפני ימות המשיח. לכן, אומר הרשב"א, שכוונת הגמרא באומרה שמצוות יהיו בטלות לעתיד לבא, היא שכאשר האדם מת, הוא כבר אינו מחויב בקיום מצוות. יתירה מזאת. למרות שבדרך כלל אדם מחויב שלא להכשיל מישהו אחר באי קיום מצווה, גם אם המוכשל אינו בר חיוב של אותה מצווה (כמו האיסור להאכיל ילדים קטנים במאכלות אסורות), הוא אינו מצווה להימנע מלקבור את המת בבגדי כלאיים. הריטב"א במקום חולק על הרשב"א:     

והא דאמרינן "זאת אומרת מצות בטלות לעתיד לבא", פירשו הראשונים לעתיד לבא לזמן תחיית המתים. וזהו שאמרו כאן "זאת אומרת מצוות בטלות לעתיד לבא", שאילמלא כן היאך עושין להם תכריכין של כלאים? והא אמרינן בכתובות מתים שעתיד הקב"ה להחיות בלבושיהן עומדין ונמצאו לובשין כלאים באותה שעה? אלא ודאי מצוות בטלות לעתיד לבא, והיינו דאמרינן בפרק שואל במסכת שבת "אלו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה".

ומה שאמרו "ופליגא דשמואל דאמר שמואל אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שיעבוד מלכויות", לא מפני שסובר שמואל דאין מצוות בטלות לעתיד לבא, וליפלוג אהא מתניתא ואמתניתין דתנן תכריכי המת אין בהם משום כלאים, אלא דשמואל סובר שאין תחיית המתים כלל לימות המשיח אלא לאחר כן בסוף הכל, אבל מודה שהמתים אינם בכלל מצוות.

          לפי הריטב"א, "מצוות בטלות לעתיד לבא" פירושו שבימות המשיח כבר לא יהיו מצוות, ומכאן ההשוואה לגמרא במסכת שבת שלעתיד לבא לא תהיה זכות או חובה. לשיטתו, כולם, גם שמואל, מסכימים שלעתיד לבא המצוות יתבטלו, אחרת לא היה ניתן לקבור אדם עם בגדיו, אלא שישנה מחלוקת מתי תהיה תחיית המתים. שיטת חכמים אומרת שתחיית המתים תהיה בזמן המשיח, ואילו שמואל סובר שתחיית המתים תהיה לעתיד לבא, בתקופה שתהיה לאחר ביאת המשיח.

הסבר הרב קוק זצ"ל לעניין מצוות בטלות לעתיד לבא

          מרן הראי"ה קוק זצ"ל התייחס לעניין ביטול המצוות לעתיד לבא בכמה מקומות. ההכרח להתייחסויות שונות נבע ממחשבות שעלו אצל הוגים שונים שככלל לא היו אמונים על דרך התורה, שבזמן התחייה הלאומית, יהיה ניתן לוותר על הקיום המעשי של המצוות (אם כי כפי שנראה במקור שנביא בעז"ה, גם אנשים שומרי תורה ומצוות ביקשו ממנו לבאר את הגמרא במסכת נידה). נביא את אחת ההתייחסויות של מרן הרב זצ"ל (אגרות הראיה ב, אגרת תרל):

והמחוור בעניין הוא, שאין העניין של נצחיות התורה במעשה הגשמי של חובת המצוות נוגע, כי אם כל זמן קיום העולם הזה, וגם ימות המשיח הם בכלל זה, שהם לכל האופנים ימים שהעולם עומד במעמדו כמו שהוא, והגופים הם הם אותם הגופים הנהוגים מימות עולם שכל מעשי המצוות שייכים בהם.

אבל, לאחר תחיית המתים, שהעולם הוא אז עולם חדש לגמרי, אז יש לומר שאינו עוד זמן של עבודה ועשיית מצוות, כי אם של קיבול שכר: "היום לעשותם ומחר לקבל שכרם". ועם זה מבינים אנחנו שאין הפקעה של וחובה זו עניין כלל לביטול התורה חלילה, כי אם שהוא ביאור שתנאי החיים העתידים לבא לעולם הבא לאחר התחייה, יהיו כאלה שהרבה עניינים ממעשה המצוות לא יהיה להם שייכות מצד תכונת החיים.

למשל, אמרו חז"ל: "העולם הבא, אין בו לא אכילה ולא שתייה". ופירשו זה גדולי הראשונים על העולם שלאחר תחיית המתים, וכיוון שאין בו אכילה ושתייה, מובן הדבר שאין מקום של חובה לקיום כל המצוות התלויות באכילה ושתייה כאכילת מצה, פסח וקדשים, ושתיית ארבע כוסות ויין קידוש והבדלה, ואין זה נקרא חלילה ביטול של מצוות התורה בעצם, רק בלשון מושאל.

          כל עוד העולם הזה מתקיים במתכונתו הנוכחית, דהיינו: שיש בו חיים גשמיים ומבחינה טכנית ניתן לקיים את המצוות, יהיה עדיין חיוב לקיים מצוות. גם בזמן ביאת המשיח, לא יהיה שינוי מקיום מצוות. רק לעתיד לבא, כשהעולם כבר ישתנה לגמרי, וכבר לא יהיה שייך לצוות על קיום מצוות משום שבמציאות לא יהיה שייך לקיימן, המצוות יתבטלו. לדוגמה: כל עוד שבמציאות אדם אוכל, יהיה חובה עליו לקיים את מצוות אכילת מצה. במציאות שתהיה לעתיד לבא, כשכבר לא נשתה ולא נאכל, לא יהיה שייך לצוות עלינו שנקיים את מצוות אכילת מצה. עיקרון זה חל גם לגבי שאר המצוות, כפי שמרן הרב זצ"ל מסביר בהמשך דבריו:

וכן הדבר אצל מאמר הגמרא דנדה הנ"ל. השאלה היא אם לפי הטבע שיחדש הקב"ה במעמד הגויות אשר יזכו לתחיה, יהיה שייך בהם איסור כלאי בגדים או לא. וגם בזמן הזה קיימא לן דבעינן בכלאיים הנאה של חימום, ואם תהיה היצירה החדשה באופן כזה שהנאה של חימום לגבי בגדים לא תהיה לה מקום, ממילא בטל דין כלאי בגדים. ומהפרט הזה נוכל לדון על הכלל כולו, שלא רק טבע הגוף מתייחס למצוות כלאים ישתנה באופן שהיחס יתבטל, אלא הוא הדין לעוד כמה מצוות, וממילא מוכרחים אנו לומר שתכלית החיים אז לא תהיה לא העבודה וקיום המצוות, כי אם העונג הגדול והאושר הנצחי אשר "עין לא ראתה אלוקים זולתך" של שכר המצוות שאנו מקיימים באמונה שלמה, באהבת ה' יתברך ויראתו בעולם הזה, ואז יהיו צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ומשתעשעים בהעידון הגדול של החיים הטובים והמאירים שיופיעו אז עליהם מאור פני מלך חיים, מפני שדבקו בחוקי תורת חיים, שהם דברים חיים וקיימים, נאמנים ונחמדים לעד ולעולמי עולמים.

          לעתיד לבא, כשתתבטל כל המציאות שאנחנו מכירים בעולם הזה, יתבטלו גם התכונות של קור וחום וכדו'. לכן, לא יהיה שייך בכלל לקיים את מצוות כלאיים, משום שכל החיוב של מצוות כלאיים קיים רק כאשר הבגד מחמם את האדם. ממצוות כלאיים לומד מרן הרב זצ"ל גם לגבי שאר המצוות: באופן שבו העולם יתקיים לעתיד לבא, לא יהיה שייך כלל לקיים את המצוות באופן הקיום שאנחנו מכירים, וממילא "תכלית החיים אז תהיה לא העבודה וקיום המצוות, כי אם העונג הגדול והאושר הנצחי ... של שכר המצוות". העונג הרוחני יהיה העיקר ולא קיום המצוות על ידי גוף גשמי.

סיכום

ראינו שגישת היהדות אומרת שרק בעולם הזה ניתן לקיים מצוות ולהתקרב על ידי כך לה' יתברך, וממילא ישנה משמעות גדולה לכל רגע ורגע שאדם מקיים מצווה בעולם הזה. כמו כן, ראינו שדעות פרשני הגמרא חלוקות לגבי הגדרת הזמן שנקרא בגמרא "לעתיד לבא", זמן שעליו אומרת הגמרא שהמצוות עתידות להתבטל. ראינו גם את שיטתו של מרן הרב קוק זצ"ל האומר שבעולם שיהיה לעתיד, לא יהיה שייך כלל לצוות על קיום המצוות משום שהמציאות לא תיתן לקיים את המצוות באופן המוכר לנו, ולכן זה יהיה זמן של עונג בה'.