קיום מצוות על ידי עם ישראל

קיום מצוות על ידי עם ישראל

הקדמה

עד ייסוד ועד הישיבות, כל ישיבה עמדה בפני עצמה. אמנם היו מקרים של עזרה הדדית של הישיבות, או שישיבה מסוימת סייעה לראש ישיבה לפתוח ישיבה על ידי שליחת בחורים ללמוד שם בשלבים הראשונים, אך שיתוף הפעולה היה מוגבל. לאחר ייסוד ועד הישיבות, התאחדו ישיבות רבות תחת קורת גג אחת. כך כתב החפץ חיים (בית ישראל, מאמר ועד הישיבות):

הנה זה שלש שנים שנייסד על פי הרבה רבנים גדולי תורה מוסד בשם "ועד הישיבות" שהוא היסוד היחידי לקיום הישיבות הקדושות המועטות, וגם על עניין זה אימא בה מילתא.

גודל זכות המצווה הזאת היא אין לשער, מפני שברוך ה' נתרחבה העבודה הזאת בהרבה מקומות, וכל מצווה הנעשית על ידי רבים זכותה גדול מאוד ... וכל כמה שיתרבו האנשים המקיימים את התורה, זכות המצווה גדולה יותר.

באחד ממכתביו, כתב החפץ חיים שיש הבדל גדול בין דיוקים הנצרכים על ידי עושה המצווה כאשר הוא עושה את המעשה באופן אישי, לבין הדיוקים הנצרכים לציבור שלם שמקיימים את המצווה. גם כאן, דבריו של החפץ חיים נכתבו בהקשר של ועד הישיבות:

גם ידוע דכל מה שהסחורה היא יותר יקרה ונחשבה, כך מדקדקים יותר בקנייתה. למשל: בקניית הנחושת והכסף אין מדקדקים כל כך כמו בקניית הזהב, וכן בקניית אבנים טובות ומרגליות, שם מדקדקים היטב בחיפוש אחר חיפוש אם הם אבנים טובות באמת או מזויפות. כן בעשיית המצוות. כל מה שהמצווה יותר גדולה, כן מדקדקים בה יותר מאחרות. וידוע שלימוד תורה עולה על כל המצוות ויקרה היא מאוד, עד שכל החפצים, בין חפציך ובין חפצי שמים, לא ישוו בה, בוודאי יהיה עלינו בחינה גדולה מאוד, אם הייתה בכל לבבו ונפשו או לא, ואם למדה בשמחה או לא.

והנה כל זה בעשיית מצווה של יחיד או בתלמוד תורה של יחיד. אבל רבים העושים את המצווה, או רבים הלומדים את התורה, אין מדקדקים כל כך בבחינות ... ואפילו אינה עשויה כל כך בהידורים, אין מדקדקים עליה.

דבריו של החפץ חיים נאמרו לגבי קיום מצווה על ידי אנשים רבים. בשורות הבאות ננסה לדון בקיום מצווה על ידי אומה, על ידי עם ישראל כולו, ולא רק על ידי קבוצת אנשים, גדולה ככל שתהיה.

עם חכם ונבון

          התורה כתבה (דברים ד,ה-ח) שלאחר כניסת בני ישראל לארץ ישראל, אומות העולם יראו אותם מקיימים מצוות ויגיעו למסקנה שעם ישראל הוא עם חכם ונבון בכך שהוא מקיים מצוות:

רְאֵה לִמַּדְתִּי אֶתְכֶם חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים כַּאֲשֶׁר צִוַּנִי יְקֹוָק אֱלֹהָי לַעֲשׂוֹת כֵּן בְּקֶרֶב הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתֶּם בָּאִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ: וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה: כִּי מִי גוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ אֱלֹהִים קְרֹבִים אֵלָיו כַּיקֹוָק אֱלֹהֵינוּ בְּכָל קָרְאֵנוּ אֵלָיו: וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם.

          התורה ציינה שני דברים שיגרמו לאומות העולם להכיר בגדולתו של ה': הקרבה לה' ועשיית המצוות. מעניין לציין ששלב זה, בו יכירו אומות העולם בחכמה הגדולה של המצוות, יבוא לאחר שאומות העולם ערערו על עשיית המצוות, בעיקר בגלל החוקים שבהן, כמו שאמרו חז"ל (יומא סז,ב):

תנו רבנן: "את משפטי תעשו" –  דברים שאלמלא נכתבו, דין הוא שיכתבו. ואלו הן: עבודה זרה, וגלוי עריות, ושפיכות דמים, וגזל, וברכת השם. ואת חקתי תשמרו – דברים שהשטן ואומות העולם משיבים עליהן, ואלו הן: אכילת חזיר, ולבישת שעטנז, וחליצת יבמה, וטהרת מצורע, ושעיר המשתלח. ושמא תאמר מעשה תוהו הם – תלמוד לומר "אני ה'" – אני ה' חקקתיו, ואין לך רשות להרהר בהן.

          שני שלבים יש. שלב שבו אומות העולם מערערות על קיום המצוות, משום שהמצוות כוללות גם חוקים שטעמם אינו מובן לשכל האנושי, ושלב שני שבו כל האומות יכירו שדווקא המצוות הן המראות על החכמה של עם ישראל. מה יגרום לשינוי? נראה להסביר את הדברים על פי דברי הרמב"ן בדבריו על הברכות שבפרשת בחוקותי (כו,יא):

אבל אלו הברכות שבפרשה הזאת הן כלליות בעם, והן בהיות כל עמנו כולם צדיקים. ולכך יזכיר תמיד בכאן "הארץ": "ונתנה הארץ", "לבטח בארצכם", "שלום בארץ", "מן הארץ", "לא תעבור בארצכם". וכבר בארנו כי כל אלה הברכות כולם נסים, אין בטבע שיבואו הגשמים ויהיה השלום לנו מן האויבים, ויבא מורך בלבם לנוס מאה מפני חמשה בעשותנו החוקים והמצוות, ולא שיהיה הכל היפך מפני זרענו השנה השביעית.

ואף על פי שהם ניסים נסתרים, שעולם כמנהגו נוהג עימהם, אבל הם מתפרסמים מצד היותם תמיד לעולם בכל הארץ. כי אם הצדיק האחד יחיה, ויסיר ה' מחלה מקרבו, וימלא ימיו, יקרה גם זה בקצת רשעים. אבל שתהיה ארץ אחת כולה, ועם אחד תמיד, ברדת הגשם בעיתו, ושובע, ושלווה, ושלום, ובריאות, וגבורה, ושברון האויבים, בעניין שאין כמוהו בכל העולם, ייוודע לכל כי מאת ה' הייתה זאת. ועל כן אמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך".

          כאשר אומות העולם רואות את התוצאה של קיום המצוות על ידי כל עם ישראל: ארץ שלמה שנותנת את פירותיה, תמיד יורד גשם בזמן, תמיד יש שובע ושלום, העם שיושב עליה אינו חולה אף פעם, הן יבינו שעם ישראל מרוויח מקיום המצוות ובקיומן יש חכמה רבה. דבר זה ייתכן רק כאשר העם כולו מקיים את מצוות ה'.

תוספת המצוות לעם ישראל כהכרת הטוב לה'

          רבינו בחיי מסביר שיש הבדל בין קיום המצוות על ידי כל אומות העולם, לקיום המצוות על ידי עם ישראל. בעוד שאומות העולם חויבו בקיום מצוות מסוימות, מצוות שהשכל היה מחייב אותן גם אם לא היינו מצווים עליהם מאת הבורא, עם ישראל מחויב לקיים גם את המצוות השמעיות, מצוות שלא היינו מחייבים את קיומן ללא צו אלוקי. מסביר רבינו בחיי את הסיבה להבדל בין חובת קיום המצוות על ידי אומות העולם לבין חיוב קיומן על ידי ישראל (חובות הלבבות, שער עבודת אלוקים, פרק ו):

טובות הבורא על עם מן העמים ואומה מן האומות, כמו שהטיב לבני ישראל בהוציאם מארץ מצרים והביאם אל ארץ כנען, וחייבם בזה עבודה יתירה על העבודה הראשונה, והוא התורות השמעיות, אחר שהזהיר והעיר על התורות השכליות.

ומי שקיבלה לכבוד האלוהים, ייחדהו האל בטובה וחייבו עליה עבודה זולתי עבודת אומתו ושאר שבטו, כמו שמצאנו שבט לוי, כשאמר משה: "מי לה' אלי ויאספו אליו כל בני לוי", הוסיף להם האל טובה יתירה, ובחר מהם לשרת כבודו אהרן ובניו, וציווה אותם בתורות יתירות משאר האומה וייעד אותם בגמול הגדול לעולם הבא. ומי שימרה הבורא יתעלה, מהם, ייפול משתי המעלות וייענש בשני העולמים, כמו שאמר החכם: "וטוב לא יהיה לרשע ולא יאריך ימים". והעניין השלישי – טובות האלוהים על משפחה ממשפחות האומה, ככהונה ולוויה וזרע המלוכה בבית דוד, וחייבם על זה עבודה יתירה.

          ככל שהקב"ה היטיב לאדם מסוים, הוא חייב אותו בקיום מצוות ביתר שאת. הקב"ה היטיב לעם ישראל על ידי שהוציאם ממצרים והדבר מחייב את העם כולו לקבל על עצמו יותר מצוות משאר האומות שלא זכו להטבה זו של הקב"ה.

          גם בתוך עם ישראל ישנה חלוקה, שככל שטובת הקב"ה לאדם מסוים מישראל הייתה גדולה יותר, עליו לקיים יותר מצוות. לכן, הלויים שזכו לתוספת טובה על שאר עם ישראל, חייבים לקיים מצוות רבות יותר. כך גם זרע המלוכה חייב לקיים מצוות רבות יותר משאר עם ישראל, היות וה' היטיב להם בכך שנתן להם את המלוכה.

מצוות ציבוריות

          בנוסף לציווי לקיום המצוות המוטלת על כל יחיד ויחיד, ישנן מצוות המוטלות על הכלל. מצוות אלה יכולות להתקיים רק כאשר העם כולו מקיים את רצון ה', ושומר את המצוות שהתורה ציוותה את הציבור ולא את היחידים. כך כתוב בשם הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל (שיחות הרב צבי יהודה, דברים, עמ' 293):

יש מצוות יחיד ויש מצוות ציבור. פרשת שופטים היא קטנה יחסית, אבל מלאה מצוות ציבוריות, כגון: מינוי סנהדרין, מלכות ישראל וכדומה. בהנהגת הציבור על פי דבר ה' ישנם ארבעה יסודות: תורה ונבואה, כהונה ומלכות. המספר ארבע אינו מופיע במקרה. כמו שיש ארבע אותיות בשם הוי"ה, וארבעה יסודות דצח"ם: דומם, צומח, חי, מדבר – בטבע ובמציאות, כך יש ארבעה עמודי תווך לכלל ישראל. התגלות ה' בעולם מופיעה על ידי "עם זו יצרתי לי", ובניין האומה מתבטא במצוותיה – מצוות הציבור.

          המצוות המוטלות על הציבור הן "בנין האומה". עם ישראל ניכר על ידי קיום המצוות הציבוריות, מצוות שיכולות להתקיים רק על ידי ציבור שלם העובד את ה'.

חיי מצוות במדינת ישראל במצב שעדיין לא כל עם ישראל שומר תורה ומצוות

בדורנו אנו שומעים לפעמים דעות על הפרדת הדת מהמדינה. יש חלקים גם מהציבור המקיימים תורה ומצוות שחותרים להפרדת הדת מהמדינה מסיבות שונות (לעיתים אפילו טקטיות ומקומיות). חיי הציבור של עם ישראל חייבים להיות מאופיינים על ידי קיום התורה. לא ניתן לקיים חיי ציבור של האומה הישראלית, את בניין האומה, ללא החלת קיום חיי תורה גם בחיים הציבוריים. איננו נכנסים כרגע לפרטי העניין. גדולי ישראל דנים על דברים אלה עם אנשי ציבור וכדומה, ולנו אין את הכתפיים המתאימות לדון בדברים מבחינה מעשית. אנו מדברים על רוח הדברים. מדינת ישראל היא מדינה יהודית ועלינו לקיים בה חיי תורה ומצוות – לא רק במישור הפרטי, אלא גם במישור הלאומי.

          מרן הרב שאול ישראלי זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, התייחס לעניין חיי הציבור בארץ, במצב בו עוד לא זכינו לכך שעם ישראל כולו ישמור תורה ומצוות. ראינו לעיל בדברינו, שיש חשיבות עליונה לקיום מצוות על ידי עם ישראל כאומה, אולם, כיצד ננהג למעשה כשעוד לא זכינו לכך שכל העם היושב בישראל יקיים חיי תורה? על כך כתב מרן הרב ישראלי זצ"ל (הרבנות והמדינה עמ' 147):

גם הציבור הדתי צריך להבהיר לעצמו מהו הגבול של דרישותיו כלפי צבור חילוני. הנה ההלכה קובעת, שהעובר על מצוות עשה, מכין אותו עד שתצא נפשו. ואם כך, הרי לכאורה כל עוד לא יהיה חוק כזה במדינה, לא נוכל לראות אותה כמדינת תורה.

אולם, התחשבות עם התנאים הקיימים בהם אין אפשרות להעמיד את דיני התורה על תילם, אנו מוצאים גם ברמב"ם בהלכות סנהדרין, לפי זה אין נוהגים לפי יסוד הדין להעמיד את העדים. גלות הסנהדרין ממקומה ארבעים שנה לפני חורבן הבית מוסברת בזה שראו שמרובים הרוצחים. ותוכן הדבר הוא וודאי גם כן, משום שדעת הציבור אז לא הייתה מקבלת בעין יפה את פסקי הדין הללו. חילול השם משמש אף הוא יסוד לשינוי גוף הלכה לעניין עכו"ם. על פי זה נראה, שגם חובה זו של השלטת קיום המצוות גם ביד חזקה אינה אלא בזמן שרוב מכריע של הציבור עומד על בסיס התורה, ובעל העבירה מהווה יוצא דופן בחברה. לא כן בזמן שיש ציבור גדול שאינו עומד על בסיס התורה. ולא זו בלבד, אלא ציבור זה ברובו הוא בבחינת תינוק שנשבה בין העכו"ם, מחוסר הדרכה דתית מתאימה. כל ניסיון של כפיה, גם אם היה אפשרי, היה רק גורם לחילול השם ומכניס התמרמרות כלפי התורה ונושאי דגלה. במקרה זה ודאי שאין להעמיד דרישות אלא בגבולות המתקבלים על הדעת, שניתנות להיות מוסברות גם לאלה שאינם עומדים על הבסיס הדתי.

          הדין שכופים על קיום מצוות, בין על קיום מצוות עשה ובין על מצוות לא תעשה, קיים רק כאשר רוב עם ישראל מקיים תורה ומצוות. במציאות כזו, ניתן לכפות על יחידים שאינם שומרים תורה ומצוות לקיים את התורה, על ידי העונשים הכתובים בתורה או על ידי סנקציות אחרות המותרות לפי ההלכה. בימינו, כאשר לצערנו רוב עם ישראל עדיין אינו מקיים תורה ומצוות, לא ניתן לכפות על שאר הציבור לקיים תורה ומצוות. נראה שבימינו, לא ניתן מבחינה פרקטית לכפות על הציבור כולו היושב בארץ לקיים חיי תורה, אך גם לו הייתה בידינו יכולת זו, הדבר היה רק גורם לחילול השם. מה כן ניתן לעשות? ממשיך הרב ישראלי בדבריו:

זוהי הגישה של היהדות הדתית בארץ ישראל, שצמצמה את הדרישות הדתית (אולי צריך להיות כתוב "הדרישה הדתית" או "הדרישות הדתיות") כלפי אחרים והעמידה אותן כלפי הצורה הציבורית של החיים. אין היהדות הדתית תובעת שמירת שבת בבית הפרטי, היא דורשת רק שהצביון הציבורי של רשות הרבים יהיה טבוע בחותמת השבת. היהדות הדתית מסבירה את תביעתה בזה, שבאופי הציבורי כולנו יחד שותפים, ושרשות רבים של חילול השבת פוגמת בדמות השבת של הציבור הדתי.

אנו באים גם בתביעה מבחינת דמות ההווי של החיים הלאומיים הישראליים לפי אותה צורה שהם נתעצבו במשך כל זמן הקיום ההסתורי של האומה. הוא הדין בנוגע לכשרות, הדרישה של היהדות הדתית היא שהייבוא של בשר, שהממשלה מכניסה לארץ, יהיה כשר. היא הייתה רוצה גם שהמסעדות הציבוריות תהיינה כשרות. אולם, אין לה כל דרישה ביחס להתנהגות הפרטית של האדם בביתו. מנקודת השקפה זו, הדרישות של הציבור הדתי כוללות השבתת התחבורה, כשרות והבטחת אפשרות חופשית של שמירת הדת בצבא, נישואין וגיטין רק על ידי הרבנות, ומעמד מוכר לרבנות. מן הראוי לציין שגם דרישות מינימאליות אלו מוצגות כסחטנות מצד המפלגות החילוניות, ורק מתוך ההכרח של הקמת קואליציה עם הפלג הדתי, נתקבלו דרישות אלו כיסוד למצע לשיתוף פעולה. גם לעתיד יהא גורל מילוי הדרישות הללו תלוי במידת הכח שתצליח היהדות הדתית לגייס.

          כל עוד לא זכינו לכך שרוב עם ישראל יקיים תורה ומצוות, אנו יכולים רק לדרוש את קיום המצוות בחיים הציבוריים. הרב ישראלי מנה בדבריו מספר תחומים קריטיים שבהם יש לתבוע את קיום המצוות: שמירת שבת בתחומים הציבוריים (תחבורה ציבורית, חברות ממשלתיות וכדומה), מוצרי כשרות שהממשלה מייבאת, תחום המזון הציבורי – מסעדות וכדומה, שמירת הדת בצבא כדי שחיילים דתיים יוכלו להתגייס ולשמור על אורח חיים דתי, נישואין וגיטין (ומעמד מוכר לרבנות שאינו קשור ישירות לנושא המצוות, אלא לכלים ליישום האורח הדתי של מקיימי תורה ומצוות).

          כדי להגיע למציאות שבה יהיה ניתן להעלות את הדרישות לקיום תורה ומצוות מהציבור, יש צורך להעלות את רמתו הרוחנית של הציבור, עד למצב שבו רוב עם ישראל יקיים תורה ומצוות. מאידך, אם היהדות הדתית לא תצליח לגייס את הכח הדרוש, תחול התדרדרות ביכולת של הציבור הדתי לתבוע גם את הדרישות המינימאליות האלה.

קיום המצוות על ידי העם כגורם מאחד

          עד עתה ראינו את עניין קיום המצוות על ידי ציבור כחלק מקיום חיים ציבוריים על פי התורה. כתבנו שלא ניתן לקיים חיי ציבור אמיתיים ללא קיום התורה ומצוותיה. בשנות הקמת המדינה, כתב הרב יחיאל וינברג זצ"ל (מחבר שו"ת שרידי אש) נקודה נוספת. חיי תורה ומצוות על ידי הכלל יכולים להיות גורם המאחד את כלל ישראל. כך כתב הרב וינברג (לפרקים עמ' קפט):

שאלת תחיית הדת בלב היא שאלת הקיום הלאומי שלנו. כל זמן שלא נפתור שאלה זו, אנחנו כולנו בנערינו ובזקנינו לא נוכל לגשת כלל לפיתרון של שאלות חיים אחרות. לשווא חושבים צעירינו כי בארץ ישראל תיפתר שאלה זו מאליה. אדרבא! שם תעמוד לפנינו בכל חריפותה! כשיתנו לנו את האפשרות ליצור חיים יהודים חופשיים, אז תתחיל בשבילנו המבוכה הנוראה, תתגלה חרפת שוממותינו ודלות כוחנו. בגלות איחד אותנו הרצון הכללי לקיום עצמנו. אף בשביל החופשיים הייתה הדת אותה חומה הבצורה שבה התכנס הגוף הלאומי השבור והרצוץ. ואולם, בהעברת המרכז לארץ ישראל, יהיו הם הראשונים להפיל חומה רעועה זו ... על כן יש לחזור ולאמר: רק תחיית הדת בלב היהודי תחיה את הלב היהודי.

          מטרתנו בהבאת הדברים לא הייתה חלילה לקטרג על עם ישראל, אלא להעמיד בפנינו אתגר ומטרה: להחזיר את עם ישראל כולו לחיות חיי תורה ומצוות, הן בחיים הפרטיים והן בחיים הלאומיים. לצערנו ראינו שיש חלקים מעם ישראל שהתייאשו מקיום המצוות באופן לאומי על ידי כלל ישראל, והם הפסיקו לעבוד למען מטרה זו. אולם, גודל המטרה אינו מאפשר לנו לשקוט על השמרים אפילו לרגע. עלינו לאזור חיל ולהשקיע את כל מאמצינו על מנת שעם ישראל כולו יקיים תורה ומצוות, הן במישור הלאומי, והן במישור הפרטי.

לאחד את עם ישראל סביב מצוות יישוב הארץ

          גם לפני שנזכה להגיע למציאות שבה עם ישראל כולו יקיים תורה ומצוות, יש מספר דברים שביכולתנו לעשות כדי לאחד את עם ישראל סביב התורה. כידוע, היה הרב טייכטל זצ"ל הי"ד מתנגד חריף לציונות עד שפרצה השואה הנוראה. כאשר ראה את אימות השואה, הוא חזר בו מהתנגדותו לציונות והגיע למסקנה שיש לשלב ידיים עם הציונים ולתמוך ביישוב ארץ ישראל ובעלייה אליה. כך כתב בספרו אם הבנים שמחה (פרק שלישי אות נח):   

ואודה את ה' בכל ליבי, שאחר שנתתי ליבי לדרוש ולחקור במקצוע זה שבו תלויה ישועת ישראל, העיר ה' את ליבי וגדול העצה נתן בליבי עצה נכונה ותיקון איך להביא בפועל את כל העם הקדוש, ישראל, לאחדות אחת וכנופיא אחת. והוא, לבחור במצווה אחת ממצוות התורה שיתעסקו בה כל ישראל מקטן ועד גדול. וזאת המצווה תהיה חוט המקיף אותנו, לעשותנו לגוף וגוי אחד בארץ. ועל ידי זה יהיה כל עם ישראל כלל אחד שלם בגופניות וברוחניות בקדושה ובטהרה, כמובא לעיל שכלל ישראל ביחד היא תמיד בקדושתו, ואין שטן ואין פגע רע.

וכבר הבאתי לעיל בשם הרמב"ם והר"ן בדרשותיו, ובשם המקובל האלוקי מרנא ר' שלום שרעבי ז"ל שהביא בספר פלא יועץ – שבקבלת מצווה אחת נקראים בעלי תשובה גמורה יוכלו לזכות לגאולה על ידה ...

וידעתי שרבים ישאלו, איזו מצווה ממצוות התורה תהיה זו שיבחרו לעסוק בה כלל ישראל? על זה אשיב כדברי הר"ן בדרשותיו ... שכתב, שהמצווה שיזכה על ידה לחיי העולם הבא צריכה שתהיה מצווה בעלת ערך גדול, שתהיה שקולה כנגד כמה מצוות יעויין שם. כמו כן בנידון דידן, לקבץ כל ישראל בכללות אחת, צריך שתהיה מצווה זו שנבחור, מצווה שהיא היותר גדולה ויותר חשובה משאר מצוות התורה ...

והנה בספרי ובתוספתא אמרו בפירוש שמצוות ישוב ארץ ישראל היא מצווה ששקולה כנגד כל התורה כולה ... על כן נבחור נא מצווה זו של יישוב הארץ, להתעסק בה כולנו יחד, כל נפש ישראל שחי בעולם, ועל ידה אנחנו נעשה גוי אחד בארץ, ותחזור האחדות בישראל למקומה. ואז נזכה שהאחדות שנשארה בישראל בכח, תצא מהכח אל הפועל. ונזכה לגאולה שלימה על ידי זה, וכאמור לעיל, ונזכה לכל העתיד הגדול שניבאו לנו נביאנו הקדושים.

          הרב טייכטל הי"ד כתב שאם עם ישראל כולו יתאחד לקיים מצווה אחת, נזכה בעז"ה להיגאל בזכות קיום אותה מצווה באחדות. הצעתו הייתה שכל עם ישראל יתאחד סביב קיום מצוות יישוב הארץ, משום שזו מצווה השקולה כנגד כל המצוות, וגם מפני שהציבור שאינו שומר תורה ומצוות יכול לקיים מצווה זו ולהתאחד בכך עם הציבור השומר תורה ומצוות סביב מצווה זו.

סיכום

ראינו שכאשר הגויים רואים שעם ישראל כולו מקיים תורה ומצוות (ואת הגמול הבא לעם ישראל על קיום המצוות), הם מבינים את החכמה הרבה שבקיום המצוות. הבאנו את דברי רבינו בחיי האומר שעל עם ישראל מוטלות מצוות רבות יותר משום שהקב"ה היטיב לעם ישראל יותר ממה שהיטיב לשאר האומות. כתבנו שיש מצוות ציבוריות, המוטלות על הציבור כולו לקיים, וכן ראינו שבתחיית האומה בארצה, צריך לאחד את העם על ידי קיום המצוות.

בסוף הדברים הבאנו את דבריו של הרב טייכטל הי"ד שעם ישראל יזכה לגאולה השלמה על ידי שיתאחד סביב עשיית מצווה אחת בשלמותה, והצעתו הייתה שהעם כולו יתאחד סביב קיום מצוות יישוב הארץ.