שכר מצוות

שכר מצוות

הקדמה

          כאשר עוסקים בשכרן של מצוות, יש שתי משניות שנאמרו במסכת אבות העוסקות בכך. המשנה הראשונה אומרת שיש שכר גדול בעשיית המצוות (ב,טו):

רבי טרפון אומר היום קצר והמלאכה מרובה והפועלים עצלים והשכר הרבה ובעל הבית דוחק.

          משמע מדבריו של רבי טרפון שיש שכר רב למי שעובד את ה'. מאידך מצאנו משנה נוספת האומרת שאדם צריך לעבוד את ה' ולקיים מצוות שלא על מנת לקבל שכר (א,ג):

אנטיגנוס איש סוכו קיבל משמעון הצדיק. הוא היה אומר: אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, אלא הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס, ויהי מורא שמים עליכם.

          אם כן, רואים מצד אחד שיש שכר גדול על קיום המצוות, אבל מאידך כתוב שאסור לאדם לעבוד את ה' על מנת לקבל שכר זה.[1] בפרק זה נשתדל להסביר במעט את עניין שכר המצוות באופנים שונים.

שכר המצוות – חסד של הקב"ה

          אדם אינו אמור לקבל שכר על המצוות שהוא מקיים ועליו לקיים מצוות רק משום שהוא מצווה על כך מאת ה'. כדי להבין את הדברים, נביא משנה שלישית ממסכת אבות, האומרת את הדברים הבאים (ה,א):

בעשרה מאמרות נברא העולם. ומה תלמוד לומר? והלא במאמר אחד יכול להבראות. אלא להיפרע מן הרשעים שמאבדין את העולם שנברא בעשרה מאמרות, וליתן שכר טוב לצדיקים שמקיימין את העולם שנברא בעשרה מאמרות.

          ברצוננו לדון בנקודה אחת בלשון המשנה: "וליתן שכר טוב לצדיקים". מדוע השתמשה המשנה בלשון נתינה בתארה את גמול הצדיקים? מדוע לא כתבה המשנה שהקב"ה משלם לצדיקים על מעשיהם הטובים? על כך כותב המהר"ל בפירושו למשנה זו:

ולא אמר לשלם לצדיקים שכר טוב כמו שאמר אצל רשעים, מפני כי אין זה הלשון של משלם דרך כבוד, דמשמע שיש על ה' יתברך חוב שצריך לשלם, כי אף אם האדם עובד בוראו, אין מצד החיוב שישלם לו ה' יתברך, רק הוא מחסדי המקום, כי אין לבריה על בוראו כלום מצד החיוב שישלם לו ה' יתברך רק הוא מחסדי המקום. ודבר זה בארנו בכמה מקומות. ולכך אמר ליתן שכר ה' יתברך נותן השכר דרך חנינה שהוא חסד בלבד ואינו תשלומין, וכן אמר הכתוב "שומר הברית והחסד לאוהביו ומשלם לשונאיו על פניו", כי מה שהוא לרעה שייך משלם שהתשלומין הם במידת הדין בוודאי, אבל נתינת השכר אינו במידת הדין.

          השורש ש.ל.ם משמעו נתינת דבר המגיע למי שמשלמים לו. לכן, אצל הרשעים שהרוויחו את עונשם ביושר, משתמשת התורה בשורש ש.ל.ם כדי לומר שהם נענשים על מעשיהם כפי המגיע להם. אולם אצל הצדיקים אין שימוש בשורש ש.ל.ם, משום שאדם צריך לעבוד את ה' ללא שום כוונה לקבל שכר. הקב"ה אינו חייב לתת שכר למי שעובד אותו ומקיים את מצוותיו. אם כן, מדוע יש בכלל שכר? זו כבר מידת חסדו של ה': על אף שלא מגיע לנו שכר, הוא עדיין נותן לנו אותו.

          יתירה מכך. עלינו לדעת שקיום המצווה עומד כשכר בפני עצמו. ר' חיים מוולז'ין כתב על המשנה "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא" המובא בתחילת פרקי אבות, שעצם קיום המצווה הוא כבר שכר המצווה, והוא הגורם לאדם להיות בעולם הבא כבר בעולם הזה:

וזה מה שאמרו שמצווה גוררת מצווה ששכר מצווה וכו'. כי שכר מצווה היא המצווה עצמה נותנים לו בשכרו, והוא האור המקיפו כמבואר לעיל, והוא יושב ממש כמו בגן עדן, והלא אז נקל לו לעשות מצווה אחרת ... ועל כן לא אמר התנא "כל ישראל יש להם חלק בעולם הבא" ואמר "לעולם הבא", כי בעולם הבא הלשון מובן, כי הוא דבר בפני עצמו המוכן, ומי שיזכה במצוות נותנים לו משם. ואמר לעולם הבא שהוא עושה עתה העולם הבא במעשה המצוות, והוא מעשה ידי אדם עצמו כי המצווה הוא עצם השכר והאור בגן עדן בחיי האדם, ולעתיד זהו שכרו.

          מכאן, שאין לבקש גמול נוסף על עצם פעולת המצווה שזכינו לקיים ועל עצם הקישור לעולם הבא שזכינו להתקשר על ידי קיום המצווה. למרות זאת, מצאנו מספר נקודות שאמרו רבותינו בעניין שכר המצוות, ונשתדל להביא את חלקן.

השכר על המצוות – רוחני

          רשימת ההבטחות של התורה לשכר כוללות הבטחות גשמיות: ירידת גשמים בזמן, תבואה שגדלה ועוד. ידועה שיטתו של הרמב"ן המסביר מדוע התורה לא הבטיחה שכר רוחני ולא דיברה על עולם הבא, והתמקדה בשכר הגשמי (בפירושו לשמות ו,ב):

ועניין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבוא על אדם טובה בשכר מצווה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו.

אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלוהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלוהים אשר נתנה.

          כאשר אדם עושה מצווה, מובן מאליו שהוא עתיד לקבל על כך שכר בעולם הבא, משום שהוא עשה מעשה רוחני, ועל מעשה רוחני ראוי שיהיה שכר רוחני. התורה לא הזכירה את עניין העולם הבא היות וברור מאליו שנשמתו של אדם שעשה מצווה תזכה להיכנס לגן עדן, ואין צורך להזכיר דברים ברורים ומובנים מאליהם. החידוש שהתורה חידשה בהבטיחה שכר על קיום מצוות הוא שבתנאים מסוימים אדם יראה שכר גם בעולם הזה. אולם צריך לדעת שהשכר בעולם הזה הוא בגדר נס. המהר"ל מוסיף עוד נופך על דבריו של הרמב"ן (דרך החיים, סוף פרק שני):

אבל עניין השכירות מפני שנמשך אחר הפעולה כי הפועל הוא עמל ומתנועע וכל עמל ותנועה הוא בא אל המנוחה וההשלמה בסוף העמל, והתשלומין והפירעון הוא המנוח. וההשלמה אשר מגיע אליו בסוף, כי בשביל זה היה עמל ומתנועע בשביל התשלומין, ולפיכך אם אינו משלם עובר בלאו, מה שאינו כך אם מכר לו ביתו ואינו נותן לו הדמים, שכל זה לא שייך כאן שלא היה כאן עמל, רק אצל הפועל שהיה כאן עמל וראוי אליו התשלומין שהוא בסוף העמל, ולפיכך היה ראוי להיות לאדם התשלומין מיד.

ועל זה אמר ונאמן הוא בעל מלאכתך כלומר אף על גב שאין התשלומין מיד, נאמן בעל מלאכתך שישלם לך שכר פעולתך בעולם הבא. ומה שאין מגיע שכר הפעולה מיד אין בזה תמיה, כי הוא דומה לפועל אשר יפעל אצל בעל הבית על מנת שישלם לו כך וכך דמים מן התבואה החדשה, שאין בעל הבית משלם לו אלא כאשר החדש בא לעולם, וכך פעולה ומלאכה זאת של אדם השכר עליה לפעמים מיד ולפעמים לא בא, ועדיין לא הגיע אותו דבר שהוא השכר, ואף אם יצא מן העולם בלא שכר לגמרי, על זה אמר ודע מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא כי השכר הוא לעתיד לבא לא בעולם הזה. ולפיכך כאילו היה תחילת המלאכה שהוא עושה בשביל התשלומין לעתיד לבא לא בעולם הזה כלל, ולפיכך אין קשיא אם אין הרשע נפרע מיד על חטאיו וכן אם אין הצדיק נפרע על מעשיו הטובים כאשר עיקר התשלומין הוא בעולם הבא ודבר זה מבואר.

          פועל בדרך כלל מקבל את שכרו כאשר הוא מסיים את מלאכתו. אולם, לעיתים יש הסכם בין בעל הבית לפועל, בו בעל הבית מתחייב לשלם לפועל רק כאשר יהיה ניתן לשלם לו מתוך עמלו. לדוגמה: אדם שכר פועל לזרוע את שדהו תוך הסכמה שהתשלום לפועל יהיה מתוך התבואה שתצמח חודשים מספר לאחר החרישה. במקרה זה, הפועל אינו יכול כלל לצפות לשכרו עד שהתבואה תגדל. כך הדבר בשכר המצוות. אדם אמנם מקיים מצוות בעולם הזה, אך השכר עדיין לא מופיע בעולם הזה, אלא רק בעולם הבא.

          עניין זה, שהשכר על המצוות אינו בעולם הזה, כתוב במפורש בגמרא במסכת קידושין (לט,ב):

הא מני? רבי יעקב היא, דאמר: שכר מצווה בהאי עלמא ליכא. דתניא, רבי יעקב אומר: אין לך כל מצווה ומצווה שכתובה בתורה שמתן שכרה בצדה, שאין תחיית המתים תלויה בה. בכיבוד אב ואם כתיב: "למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך", בשילוח הקן כתיב: "למען ייטב לך והארכת ימים", הרי שאמר לו אביו עלה לבירה והבא לי גוזלות, ועלה לבירה ושלח את האם ונטל את הבנים, ובחזירתו נפל ומת, היכן טובת ימיו של זה? והיכן אריכות ימיו של זה? אלא, למען ייטב לך – לעולם שכולו טוב ולמען יאריכון ימיך – לעולם שכולו ארוך.

          נכון שנחלקו הראשונים בדבריו של רבי יעקב. יש האומרים שיש תנאים החולקים על רבי יעקב (תוספות) ויש האומרים שגם רבי יעקב לא התכוון לומר שאין בכלל שכר על קיום מצוות בעולם הזה, אבל דומה שמהמקורות שהבאנו מלמדים אותנו שעיקר השכר של המצוות הוא רק בעולם הבא.

הבנת השכר על המצוות – מהלימוד על עונש העבירות

          מרן הגר"א שפירא זצ"ל סיפר לנו שאחד מתלמידיו של הגר"א שאל אותו האם כל ענייני העונשים הכתובים בספר ראשית חכמה למי שעובר עבירות הם על דרך גוזמא, או שמא הם אמיתיים ומדוייקים. ענה לו הגר"א שאין שום הגזמה בדבריו של בעל הראשית חכמה. מרוב דאגה, אותו תלמיד נפל למשכב ונהיה חולה. כשבאו וסיפרו את דבר מחלת התלמיד לגר"א, הלך הגר"א ואמר לתלמיד, שאמנם בעל הראשית חכמה לא הגזים בתיאור העונשים על העבירות, אך יש גם לדעת ששכר המצוות גם הוא ללא הגזמה. לאחר ששמע דברים אלה, אותו תלמיד הבריא.

          כאשר הרב יחזקאל לווינשטיין זצ"ל (משגיחה של ישיבת מיר וישיבת פוניבז') רצה ללמד על שכר המצוות, הוא השתמש באותה השוואה לעבירות. על ידי לימוד עונשי העבירות, ניתן ללמוד על שכר המצוות. כך כתוב בשמו (אור יחזקאל, דרכי העבודה, עמודים שעד-שעה):

והנה כאשר ברצוננו לקבל איזה הבנה קלה במהות שכר המצוות, עלינו להתבונן בעונשי הרע, וממנו נלמד להבין שכר המצוות. כי מחובתנו להבין שהחטא והטוב שניהם רוחניות, ולכן אפשר להביט בכוחות הרע ומהם נלמד דעה אף לחלק הטוב ...

ובמדרש מצינו "והמלך והמן ישבו לשתות. אמר ר' חנינא: מאן דאמר הקב"ה ותרן הוא יוותרו מעוהי אלא מאריך רוחיה וגבי דיליה. אמר הקב"ה לשבטים, אתם מכרתם את אחיכם מתוך מאכל ומשתה שנאמר "וישבו לאכל לחם", הרי המן בא ולוקח אתכם מתוך מאכל ומשתה. הדר הוא דכתיב 'והמלך והמן ישבו לשתות והעיר שושן נבוכה וכו'. אמר ר' יצחק דכפר עכו: ומה יוסף שמחל ואמר לא אתם שלחתם אותי הנה, ראה עד היכן היא הקנאה מי שאינו מוחל על אחת כמה וכמה".

נענשו השבטים על מכירת יוסף, אף שהשבטים לא הבינו כלל שחטא בידם, ורק הקב"ה העיד והוכיח שיש חטא במעשיהם, ואף על חטא זה שבו השבטים בתשובה שלמה והתביישו על מעשיהם, וכנאמר בחז"ל שפרחה נשמתן של האחים בשעת התגלות יוסף אליהם, וביותר, הלא חזינן שכהן גדול נכנס ביום הכיפורים לקדש הקדשים ושמות השבטים על ליבו לזיכרון לפני ה', על כרחך שלא נפגמה גדלותן של השבטים והקב"ה מחל להם על עוונם, ומכל מקום חזינן שלא נמחק החטא לגמרי, וגבה הקב"ה בימי מרדכי בגזירת המן שנעשתה מתוך מאכל ומשתה כעונש מידה כנגד מידה על מכירת יוסף שהייתה על ידי אכילת לחם, הרי לנו שחטא לעולם לא נתקן וכאילו אין גבול לעונש החטא וגובה ה' יתברך את החטא עד לאין קץ.

          לפי המדרש, כל עניין פורים היה עונש לבני ישראל על מכירת יוסף, וזאת למרות שהאחים חזרו בתשובה ויוסף מחל להם. מכאן, שקשה למחוק חטא לגמרי. אם הדבר נכון בחטא, קל וחומר שהדבר נכון במצוות, שהרי מידה טובה מרובה ממידת פורענות. ממשיך הרב לווינשטיין בדבריו:

ומעתה נבוא לידון: ומה כח החטא שנתבאר שהוא מוגבל בזמן ואינו נצחי לעולם, מכל מקום קשה מאוד שיתוקן וימחק החטא לגמרי, קל וחומר לחלק הטוב שכוחו רב לאין שיעור ואינו מוגבל אלא נצחי ותמידי, ודאי שאף החלק הקטן ביותר בחלק הטוב יהיה שכרו רב לאין שיעור, והיינו אשר הקדמנו שכאשר האדם משיג אף הידיעה הקלה ביותר בידיעת ה' יתברך והכרה "כי אני ה' עושה חסד ומשפט וצדקה" – ודאי רב חלקו ...

אמנם "תאוות צדיקים יתן הקב"ה. כלומר: שאם היה המצווה משלמת לו שכר, היה השכר בתכלית וגבול כמו המצווה. אבל הקב"ה בעצמו ייתן לו השכר, וכמו שהוא בלא תכלית, כן השכר בלא תכלית, והעברות הוא בתכלית וגבול, כי העבירה עצמה משלמת לו הגמול והעבירה היא בתכלית". והיינו מה שביארנו שגודל שכר המצווה גדול יותר מעונש העברות, כי שכר המצוות נותן הקב"ה ונתינתו ללא גבול. מעתה, כאשר נתבונן בעונש העברות, שאף כי מוגבלים המה, מכל מקום כל כך חמורים הם עד שכדי למוחקם, צריך לעבור דורות רבים ועדיין רישומן ניכר, וכפי שמצינו בחטא מכירת יוסף שנותר החטא עד לדורו של אחשוורוש, אם כן בוודאי ששכר המצוות לאין שיעור וכמו שנתבאר.

וידוע מה שאמר הסבא מקלם שכדאי לאדם לחיות חיים ארוכים ולסבול עונש גיהינם עבור שכר מצווה אחת, כי השכר עבור מצווה אחת אין לשערה ...

          כשם שקשה מאוד למחוק את רישומה של העבירה (כפי שראינו אצל יוסף ואחיו) על אחת כמה וכמה שלא ניתן כלל למחוק את רישומו של שכר עשיית מצווה. יתירה מכך. את העונש על העבירה, לא הקב"ה בעצמו נותן לאדם, וממילא העונש על העבירה מוגבל. לא כן לגבי שכר המצוות שניתנות על ידי הקב"ה בעצמו ולכן אין קץ לשכר על המצווה.    

השכר על המצוות – לפי העמל

          במדרש מובא שהקב"ה לא גילה את שכרן של המצוות, כדי שאדם לא יבחר אלו מצוות לקיים על פי שכרן. כך כתוב במדרש (דברים רבה, כי תצא, פרשה ו):

זה שאמר הכתוב: "אורח חיים פן תפלס נעו מעגלותיה לא תדע". מהו אורח חיים פן תפלס? אמר רבי אבא בר כהנא, אמר הקב"ה: לא תהא יושב ומשקל במצוותיה של תורה כעניין שנאמר: "ושקל בפלס הרים". לא תהא אומר הואיל והמצווה הזו גדולה אני עושה אותה ששכרה מרובה והואיל וזו מצווה קלה איני עושה אותה. מה עשה הקב"ה? לא גילה לבריות מהו מתן שכרה של כל מצווה ומצווה כדי שיעשו כל המצוות בתום. מניין? שנאמר: "נעו מעגלותיה לא תדע".

למה הדבר דומה? למלך ששכר לו פועלים, והכניס אותן לתוך פרדסו. סתם ולא גילה להן מהו שכרו של פרדס, שלא יניחו דבר ששכרו מועט, וילכו ויעשו דבר ששכרו מרובה. בערב קרא לכל אחד ואחד. אמר לו: תחת איזה אילן עשית? אמר לו: תחת זה. אמר לו: פלפל הוא שכרו זהוב אחד. קרא לאחר. אמר לו: תחת איזה אילן עשית? אמר לו: תחת זה. אמר לו שכרו חצי זהוב, פרח לבן הוא. קרא לאחר. אמר לו: תחת איזה אילן עשית? אמר לו: תחת זה. אמר לו: זית הוא שכרו מאתים זוז. אמרו לו: לא היית צריך להודיע אותנו איזה אילן שכרו מרובה כדי שנעשה תחתיו? אמר להם המלך אילו הודעתי היאך היה כל פרדסי נעשה?

כך לא גילה הקב"ה מתן שכרן של מצוות חוץ משתי מצוות: החמורה שבחמורות והקלה שבקלות. כיבוד אב ואם חמורה שבחמורות, ומתן שכרה אריכות ימים, שנאמר: "כבד את אביך ואת אמך למען יאריכון ימיך". והקלה שילוח הקן, ומהו שכרה? אריכות ימים, שנאמר: "שלח תשלח את האם וגו'" הוי "כי יקרא קן צפור".

          המדרש אומר שהקב"ה העלים את שכרן של המצוות משום שהוא לא רצה שאנשים יעסקו רק במצוות שהשכר עליהן גדול. יש לקיים את כל תרי"ג מצוות ללא קשר לשכר שמקבלים עליהן. לו היה הקב"ה מפרסם את מתן שכרן של המצוות, היו בני האדם מקיימים רק את המצוות שהשכר עליהן גדול יותר. כאשר הקב"ה כן גילה שכר של שתי מצוות, מצווה חמורה וקשה לקיום ככיבוד אב ואם, ומצווה קלה כשילוח הקן, מתברר ששכר שתי מצוות אלה זהה, וזאת למרות שבמחשבה הראשונה היינו חושבים ששכר המצווה תלוי בקושי לקיימה.

          בספר דרך עליה (עמוד שלא), דן הרב דוד אליאך שליט"א במדרש זה, ובדבריו אנו מוצאים יסוד גדול לעניין שכרן של המצוות. ראשית פתח הרב אליאך בקושיא על המדרש:

קשה לי. כיוון דגודל המצווה תלוי במתן שכרה, ולכך לא גילה הקב"ה שכר כל מצווה כדי שיעשו כולן. אם כן, היאך אמר שלא תהא יושב ומשקל במצוותיה של תורה, לעשות את גדולות ששכרן מרובה? והלא אינו יודע מתן שכרן וגודלן. ועוד מה שאמר שלא גילה וכו' חוץ משתי מצוות, החמורה שבחמורות והקלה שבקלות. כיבוד אב ואם חמורה שבחמורות ומתן שכרה אריכות ימים וכו', והקלה שבקלות – שילוח הקן ומהו שכרה אריכות ימים.

וקשה לי דמתחילה משמע שממתן שכר המצוות – נדע קולתן וחומרתן, וכדי שלא יעשו הכל – לא גילה. ואחר כך אמר חוץ משתי מצוות שגילה, והנה השכר סתום דבשתיהן אריכות ימים, ולא נדע הבדלן מהשכר, אם לא היה מגלה לנו שזו שבת חמורה (נראה לי שיש טעות בספר וצריך להיות כיבוד אב ואם) וזו שילוח הקן הקלה שבקלות. וכן קשה לי במשנה דאבות: "והוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע שכרן של מצוות" כקושיא ראשונה. כיוון שלא נדע שכרן, מהיכן נחלק לקרוא לזו קלה ולזו חמורה ...

          מקשה הרב אליאך: בתחילה המדרש אומר שהקב"ה העלים את השכר של המצוות כדי שלא נדע מהי מצווה גדולה ומהי מצווה קטנה. המדד לפיו היינו מודדים את חומרתן של המצוות הוא השכר שמקבלים עליהן, והתורה הרי העלימה את שכרן של המצוות. אם כן, כיצד המדרש אומר שכיבוד אב ואם היא מצווה חמורה ושילוח הקן היא מצווה קלה? הרי הפרמטר לקביעת חומרת המצוות נעלם מאיתנו? כמו כן, הקב"ה השווה את שכרו של מי שמקיים את שתי המצוות האלה, ואם כן, כיצד אנו יודעים מהי מצווה קלה ומהי מצווה חמורה? מסביר הרב אליאך:

ונראה לי בסייעתא דשמיא הביאור, דברמת קנה המידה של השכר, הא אמרו "לפום צערא אגרא", דהעיקר תלוי באיכות העושה והמעשה כמה רצון ותשוקה וצער וטרחה לו לעשות רצון קונו. וזו כוונתם במשל, שאילו היה מגלה השכר של כל מצווה, לא היו עושים אלא את המרובה שכר, והיינו שהיה זה בטעות לחשוב שהוא עניין כמותי וחיצוני בגודל הפעולה ולא באיכות הפועל. אבל האמת כיוון שתלוי באיכות הפועל, הרי בכל מצווה יכול לזכות בשכר המרובה אם יעשה כהוגן בשלמות ליבו. נמצא דעתה שלא נתגלו, שפיר נלמד דאפשר לזכות בכל מצווה.

מעתה מיושב נמי עניין שתי מצוות הנ"ל, דמה שזו חמורה שבחמורות. מפני שבטבע מצבה דורשת איכות גבוהה של פועלה, אבל אין הכי נמי דגם מזו הנחשבת קלה שבקלות, אם יעשיה כהוגן ובשלימות לפום צערא אגרא, יוכל לזכות לשלימות השכר השוה שבחמורה, למען תחיה והארכת ימים.

          יש למדוד את השכר על המצוות בשני מישורים. האחד הוא עצם מעשה המצווה, הפעולה של המצווה. כאן אנחנו יודעים שיש מצוות שקל יותר לעשותן ויש מצוות הדורשות מאמץ גדול יותר לעשותן. מימד זה גלוי לפנינו: אנחנו יודעים שיותר קשה לקיים את מצוות כיבוד הורים מאשר לקיים את מצוות שילוח הקן. זה המישור הגלוי של קיום המצווה. אולם, יש מישור נוסף ונסתר יותר בקיום המצוות. האיכות של קיום המצווה: האם אדם עושה את המצווה בכל ליבו, האם הוא מתגבר על יצרו בשעה שהוא מקיים את המצווה? ככל שהאדם מקיים את המצווה בלב שלם יותר, הוא יזכה לשכר גדול יותר, והקב"ה בכוונה העלים מאיתנו מישור זה, בכך שהוא לא גילה לנו את שכר המצוות.

          מעתה ניתן לקבוע שהשכר על המצוות נקבע לפי טוהר ושלמות הלב בשעת עשיית המצווה. ככל שאדם טהור יותר ומקיים את המצווה באופן שלם יותר, כך הוא יזכה לשכר גדול יותר. כך אדם יכול לזכות לשכר גדול גם כשהוא מקיים מצווה שאין קושי גדול בעשייתה – כל עוד ליבו טהור בשעת קיום המצווה.

השתתפות בצרת הציבור – שכר מצווה

          כפי שכבר ראינו, כאשר אדם מקיים מצווה, הוא עולה למדרגה רוחנית גבוהה יותר. מרן הראי"ה קוק כתב שאדם לא יכול להגיע למדרגה שבה הוא משתתף עם צרת הציבור אלא אם הוא עלה למדרגה רוחנית גבוהה. כך כתב (אורות התשובה יג,ד):

אי אפשר לאדם שיהיה מצטער באמת בצרת הציבור, כי אם כשיקדש את דרכיו ויתקן מידותיו, וישוב בתשובה שלימה. ההשתתפות בצרת הציבור בעומק הלב היא עצמה, היא גם כן שכר מצווה, שזוכים לזה רק זכי הנפש תמימי דרך ההולכים בתורת ה'.

          כאשר אדם אינו נמצא במדרגה הרוחנית הראויה, הוא אינו יכול לראות ולהרגיש דברים שאינם נוגעים אליו ישירות. אולם בשעת עשיית מצווה והתעלות למדרגות רוחניות גבוהות יותר, הוא זוכה על ידי כך להשתתף בצרת הציבור. גם שכר זה הוא שכר רוחני.

קיום מצווה הוא גם עצה טובה

          לעיל ראינו את דבריו של שותפו של מרן הגר"א שפירא לראשות ישיבת מרכז הרב, את דבריו של הגאון הרב שאול ישראלי זצ"ל שכתב שכאשר מקיימים מצוות, אין מפסידים גם את חיי העולם הזה. נסיים פרק זה בהבאת דברים שהיה אומר מרן הגר"א שפירא בעניין קיום מצוות. פעמים רבות אמר שכאשר מקיימים את דבר ה', בקיום מצווה עושים מעשה שנכון גם מבחינה פרקטית. מרן היה אומר את הדברים עם חיוכו המפורסם, ולאחר מכן נכתבו הדברים גם בספר מורשה חלק א (עמ' קמא):

וכאן אציין זכרו של ידידי המנוח, הרב אלימלך מינצברג הי"ד, שסח לי מפי הצדיק ר' דניאל מקלם זצוק"ל, בעניין הכתוב ברחל ולאה שאמרו ליעקב: "מה לנו בבית אבינו, הלא כנכריות נחשבנו לו ויאכל גם אכל את כספנו ... ועתה כל אשר אמר אלוקים אליך עשה". וצריך עיון, אם ה' אומר לעשות זאת, מה יש להוסיף נימוקים? אלא הכתוב מלמדנו שאם נצטווינו לעקור מבית אבינו למקום זר, למרות שהדבר נראה כרע, מכל מקום יש לערוך חשבון פשוט של רווח והפסד המוכיח שהמצווה היא כדאית.

          ברוב הפעמים שזכיתי לשמוע דברים אלה ממרן זצ"ל, היה זה בהקשר לנסיגות מחבלי ארץ ישראל. מרן היה אומר שאם יש מצווה ליישב את ארץ ישראל ואיסור מהתורה לעקור יישובים בה, עלינו להבין שגם מבחינה פרקטית הדבר הנכון הוא ליישב את ארץ ישראל ולא לסגת משום חבל ארץ. דברים אלו נכונים גם בכל תרי"ג מצוות. דבר ה' המתגלה אלינו במצוות, הוא הדבר הנכון לעשות, וכאשר מקיימים את המצוות עם כל הכוונה, זוכים לראות שגם מבחינה פרקטית היה זה הדבר הנכון לעשות.  

סיכום

ראינו שעצם נתינת השכר על ידי הקב"ה היא חסד משום שאדם אינו אמור לקבל שכר על המצוות. עצם קיום המצווה מהווה שכר בפני עצמו. ראינו שעיקר השכר של המצוות הוא רוחני, ולמדנו על שכר המצוות מלימוד על עונשם של העבירות. הוכחנו שעיקר השכר על המצוות ניתן לפי העמל שאדם עומל בקיום המצווה. לבסוף ראינו את דבריו של הגר"א שפירא שעצם קיום המצווה מהווה גם עצה טובה בפני עצמה.

[1] אמנם מצאנו שיטה אצל בעלי התוספות במסכת ראש השנה (דף ד עמוד א) האומרים שהאיסור לעבוד את ה' על מנת לקבל פרס נאמר רק אצל גויים ולא אצל בני ישראל, אולם רוב הראשונים חולקים על שיטה זו.