הבחירה בעם ישראל

בחירת ה' באברהם – הבחירה בישראל

ההתגלות הראשונה של ה' לאברהם

          פרשת נח מסתיימת בסיפור יציאת תרח, אברהם ומשפחתם המורחבת לארץ ישראל. לכאורה, לפי המסופר בסוף פרשת נח, יוזם היציאה לארץ ישראל הוא תרח, והוא שלקח איתו את בניו ומשפחתו. לפי האמור בפסוק בסוף פרשת נח, תרח מת בחרן[1] וכך מסתיימת לה פרשת נח. לכאורה, פרשת נח מסתיימת באמצע הסיפור, שכן פרשת לך לך פותחת בציווי של ה' לאברהם ללכת לארץ כנען, הליכה הממשיכה את סיפור יציאת תרח מחרן, וכך יוצא שהליכת תרח ומשפחתו לארץ ישראל, נקטעת בין פרשת נח לפרשת לך לך. אולם, החידוש שבפתיחת פרשת לך לך היא, שהליכת אברהם לארץ ישראל היא על פי ציווי אלוקי (בראשית יב,א-ג):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ: וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה: וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה.

          בהתגלות זו, ה' ציווה את אברהם אבינו ללכת לארץ כנען, והבטיח לו הבטחות שונות באם יקיים את הציווי. מדוע זכה אברהם אבינו להתגלות זו? נחלקו על כך רבותינו, ותחילה נביא את שיטתו של רמב"ן (שם,א):

והנה זאת הפרשה לא ביארה כל העניין, כי מה טעם שיאמר לו הקב"ה עזוב ארצך ואיטיבה עמך, טובה שלא הייתה כמוהו בעולם, מבלי שיקדים שהיה אברהם עובד אלוהים או צדיק תמים, או שיאמר טעם לעזיבת הארץ, שיהיה בהליכתו אל ארץ אחרת קירבת אלוהים. ומנהג הכתוב לאמר "התהלך לפני ותשמע בקולי ואיטיבה עמך כאשר בדוד ובשלמה", וכעניין התורה כולה "אם בחוקותי תלכו", "אם שמע תשמע בקול ה' אלהיך". וביצחק אמר "בעבור אברהם עבדי". אבל להבטיחו בעבור יציאת הארץ אין בו טעם.

אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עימו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחילה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגויים ההם, לא כאשר עשו עימו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו, ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה. אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש העניין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קיצרה בעניין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחידשו.

          לדברי הרמב"ן, אברהם אבינו זכה להתגלות של הקב"ה ולהבטחה לשכר, בזכות היותו עובד את ה'. אברהם אבינו לא נכנע להצקות אנשי אור כשדים שהציקו לו על כך, ונשאר נאמן לאמונתו בה'. בזכות זה ציווה אותו ה' יתברך ללכת לארץ כנען, לארץ הנבחרת, שם יצליח לעבוד את ה', ולרתום לעבודה זו אנשים נוספים. התורה נמנעה מכתיבת הדברים משום שהיא לא רצתה להאריך בהסבר הדעות של עובדי העבודה הזרה. 

          המהר"ל חולק על הרמב"ן ומבאר את הדברים באופן אחר. כך כתב (נצח ישראל פרק יא)[2]:

ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחילה באברהם, והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב: "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך", לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח: "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתיב: "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדיבר השם יתברך עמו.

אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל. כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בוודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה – בחירה כללית בו ובזרעו ...

אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל – ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה, שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו "לך לך מארצך וממולדתך וגו'", שאם כך היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה ואמר לו "לך לך מארצך" בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר – בטל דבר בטל האהבה. לפיכך אל בחירה הפרטית יש שינוי, ולא אל הבחירה כללית. וכיוון שלא נזכר צדקת אברהם קודם שאמר לו "לך לך מארצך", לא היה זה בשביל צדקת אברהם – עד שתאמר אם בטל דבר בטל האהבה, כי זכות אבות אפשר שיהיה תמה, ואם כן תהיה הבחירה הזאת שבחר באברהם בטל. ולכך לא הזכיר זכותו, לומר כי הבחירה הזאת לא תליא בזכות כלל, ולכך אי אפשר שיהיה דבר זה בטל.

          המהר"ל מסביר שהתורה לא הזכירה את צדקותו של אברהם, משום שהיא לא רצתה להדגיש בשלב זה, בשלב ההתגלות הראשונה לאברהם, את מעשי הצדקות של אברהם. לו הייתה בחירתו של ה' באברהם מבוססת על צדקותו, היה מקום להזכיר את מעשי הצדקות. אולם, הקב"ה לא בחר באברהם בגלל צדקותו. הקב"ה בחר באברהם משום שהוא רצה להקים ממנו עם נבחר, את עם ישראל, ואם התורה הייתה כותבת את מעשי הצדקות של אברהם, היינו חושבים שזו הייתה סיבת ההתגלות אליו. אין זה סותר את עובדת היותו של אברהם צדיק גדול עוד לפני ההתגלות של ה' אליו. כוונת המהר"ל לומר שהתורה לא הזכירה צדקות זו, כדי שלא נבוא לכדי טעות, ונחשוב שצדקות זו היא תנאי לבחירת עם ישראל. הקב"ה בחר באברהם כדי להקים ממנו עם, ובחירה זו היא ללא תנאי כל שהוא וללא קשר למעשי הצדקות של אברהם.

          יש הבדל גדול בין שיטת הרמב"ן ובין שיטת המהר"ל. לשיטת הרמב"ן, התגלות ה' לאברהם ללכת לארץ ישראל דומה במעט להתגלות ה' לנח. שניהם היו צדיקים גדולים ולשניהם התגלה ה' בזכות מעשיהם: לנח ההתגלות הייתה שהוא יינצל מהמבול ולאברהם ההתגלות הייתה ציווי שהוא ילך לארץ ישראל. לו לא היו לאברהם אבינו מעשים טובים, לו אברהם אבינו לא היה נלחם נגד הדעות הכופרות של אנשי אור כשדים, ייתכן שהקב"ה כלל לא היה מתגלה אליו. רק מעשיו הטובים של אברהם אבינו גרמו להתגלותו של הקב"ה.

          לעומת הרמב"ן, המהר"ל סובר, שלא המעשים הטובים של אברהם אבינו גרמו להתגלותו של ה' יתברך (אם כי וודאי שגם המהר"ל סובר שאברהם אבינו היה צדיק עוד לפני ההתגלות של ה' אליו). לשיטתו, יש הבדל גדול בין התגלות ה' לנח ובין התגלות ה' אל אברהם. ההתגלות אל נח הייתה התגלות פרטית, התגלות שנגעה רק אליו ולמשפחתו. נכון הדבר שהעולם כולו ניצל בזכותו של נח, אך ההצלה של נח נועדה לצורך עצמו: הגיע לנח להינצל בזכות מעשיו הטובים, וכמעט כדרך אגב, העולם כולו ניצל בזכותו.

בשונה מההתגלות אל נח, התגלות ה' אל אברהם לא נועדה לתת לו שכר. ההתגלות אל אברהם הייתה במטרה להקים את העם הנבחר, ואינה תלויה במעשים. גם כאשר עם ישראל חוטא לה', הוא עדיין נקרא בניו של מקום. עם ישראל נבחר להיות בניו של ה' לא בגלל מעשיו, אלא בגלל שיש קשר טבעי בין ה' לישראל, קשר שקיים בכל עת ובכל שעה, בין אם עם ישראל ממלא את ייעודו ועובד את ה' ובין אם עם ישראל חלילה אינו ממלא את ייעודו וחוטא (קידושין לו,א).

[1] חז"ל אומרים שלמרות שהתורה כתבה שתרח מת לפני יציאתו של אברהם לארץ ישראל, הרי שסדר הדברים שארע בפועל הוא שונה, ותרח המשיך לחיות שנים רבות (כשישים שנה) לאחר שאברהם כבר יצא לכיוון ארץ ישראל. עיין אוצר מפרשי התנ"ך על פרשת לך לך, שם הסברנו את סדר הדברים על פי המפרשים השונים.

[2] הרב צבי יהודה זצ"ל היה אומר שבספרים רבים, פרק יא הוא פרק יסודי. לדוגמה: ספר נצח ישראל של המהר"ל, מסילת ישרים של הרמח"ל, ואורות של מרן הרב זצ"ל.