ישראל והאומות

ישראל והאומות

ישראל – הלב שבאומות

          לאחר שהגדרנו את עניין סגולת ישראל לפי השיטות השונות, נותר לנו להבין את תפקידו של עם ישראל כעם סגולה. ננסה לבנות את הסבר הדברים בצורה מדורגת על מנת שהדברים יהיו מובנים. נתחיל עם ההגדרה שבה מגדיר ריה"ל את היחס שבין עם ישראל לשאר האומות (כוזרי מאמר שני, פסקה לו והלאה):

 

אמר החבר:

כי ישראל באומות הם בבחינת הלב באברים שהוא כבד חולאים מכולם ורב בריאות מכולם.

אמר הכוזרי:

הוסף נא ביאור לדבריך.

אמר החבר:

רבים המכאובים הפוגעים בלב חליפות בכל עת, הלא הם: הדאגות, והיגונות, והנטירה, והאהבה, והשנאה, והפחדים, ואיכות מזג הלב, משתנה מרגע לרגע, אפילו מתוך נשימה יתרה או חסרה. על אחת כמה וכמה מחמת מאכל דל או משקה גרוע. וכן פועלות עליו כל התנועות ומיני הטורח והשינה והיקיצה. ואילו שאר האברים אינם נפגעים מכל אלה.

 

          החבר ממשיל את היחס שבין עם ישראל לשאר האומות כיחס שבין הלב לשאר האיברים שבגוף: הלב הוא האבר הכי רגיש בגוף למחלות. דווקא בגלל שהלב הוא שמעביר דם ועל ידי כך נותן כוח חיים לשאר האיברים, הוא גם הרגיש ביותר לכל מחלה שתתקוף אותו. גם עניינים הקשורים לרגש משפיעים מאוד על תפקודו של הלב,[1] ואילו שאר האיברים אינם מושפעים מרגשות. ממשיך החבר בהסבר הייחודיות של הלב משאר האיברים:

 

אמר הכוזרי:

ביארת לי אפוא, כי הלב רב חולאים מכל האברים. אולם במה הוא גם רב בריאות מכולם?

אמר החבר:

הייתכן כי תתעכב בלב לחה רעה אשר תגרם לו דלקת או סרטן או דלדול או חבורה או שיתוק או ריפיון כאשר תתעכב פעמים בשאר האברים?

אמר הכוזרי:

דבר כזה לא ייתכן, כי גם בפחות מזה יבוא המוות. ואף גם זאת הלב לפי זך הרגשתו הבאה בסיבת צלילות דמו וריבוי האוויר שבו מרגיש בדבר הקל ביותר שיפגע בו ודוחהו מעליו כל זמן שנשארת בו היכולת לכך. וכל אבר אחר, אין הרגשתו כהרגשת הלב, ולכן תתעכב בו הלחה עד התהוות החולאים.

אמר החבר:

אם כן הרגשת הלב ותחושתו הן הגורמות לו את רב חולאיו והן הן הסיבה להידחותם מעליו בתחילת חדירתם לפני התעכבם.

אמר הכוזרי:

אמנם כן.

 

בדברים אלה מסיים החבר את הסבר רגישות הלב למחלות. הלב רגיש יותר למחלות מאשר שאר האברים שבגוף, וממילא הוא דוחה כל התחלה של מחלה. אולם, כאשר מחלה כבר מצליחה להיכנס לתוך הלב, היא תוקפת את האדם בעוצמה גבוהה יותר מתקיפה באחד מהאיברים האחרים. נחזור אל הנמשל: "ישראל באומות הם בבחינת הלב באיברים" ונראה כיצד ריה"ל משווה את היחס שבין ישראל לעמים ליחס שבין הלב לאיברים:

 

אמר החבר: העניין האלוהי אצלנו הוא בבחינת הנפש ביחסה אל הלב. ולכן אמר האלוה "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקד עליכם את כל עונותיכם". זה אשר לחולאים. ואשר לבריאות, הלא אמרו חכמינו: "מוחל לעוונות עמו מעביר ראשון ראשון". זאת אומרת אין האלוה נותן את עוונותינו, כי יצטרפו כולם יחד ויביאונו לאבדן גמור, כאשר עשה לאמורי שנאמר בו "כי לא שלם עוון האמרי עד הנה", אשר על כן הניחם עד שגבר עליהם חלי עוונותיהם והמיתם.

 

          כמו שהלב, בגלל רגישותו, נהיה חולה יותר משאר האיברים שבגוף, כך החטא משפיע על עם ישראל יותר ממה שהוא משפיע על שאר העמים. וכמו שהלב הוא האבר הכי בריא בגוף (שהרי לו הייתה תוקפת אותו מחלה, התוצאות היו הרות אסון), כך הקב"ה מוחל לבני ישראל על חטאיהם ודואג שהם יהיו ללא חטא –על ידי שהוא מעניש אותם על חטאיהם ואינו מניח לחטאים להצטבר, או על ידי שהוא מוחל להם על חטאיהם. ממשיך ריה"ל בהסברו:

 

וכמו שהלב זך ושווה מזג הוא מצד שורשו ועצמיותו, אשר על כן הנפש המדברת דבקה בו, כן גם ישראל מצד שורשם ועצמם. אך כמו שהלב נפגע על ידי חולאים החלים בשאר האברים, כגון: מתאוות הכבד, והקיבה, ומחמת רע מזג האשכים, כך גם ישראל יחולו בהם החולאים מחמת חקותם את האומות, כמה שנאמר: "ויתערבו בגויים וילמדו מעשיהם".

אל יהיה אפוא רחוק בעיניך מה שהגויים אומרים על ישראל אכן חולינו הוא נשא ומכאובינו סבלם. אמנם כן, אנחנו נתונים בצרה עת העולם כולו במנוחה ורווחה. אבל המכאובים הבאים עלינו משמשים יסוד לחיזוק אמונתנו, להזדככות הטהורים בתוכנו, ולדחיית הסיגים מקרבנו, ועל ידי זיכוכנו אנו ידבק העניין האלוהי בעולם. כי היסודות כמו שאתה יודע לא נתהוו כי אם למען יתהוו מהם המחצבים, ואחריהם הצמחים, ואחריהם בעלי החיים, ואחריהם האדם, ואחריו סגולת אדם, הכל נתהווה אפוא בעבור הסגולה ההיא, למען ידבק בה העניין האלוהי. והסגולה ההיא באה בעבור סגולת הסגולה, והם הנביאים והחסידים ...

 

          מסביר ריה"ל שהלב יכול לחלות ממחלות שמקורם שאר איברי הגוף. הרב דוד כהן, המכונה הרב הנזיר, מסביר בשיעוריו לספר הכוזרי (כרך א, עמ' ריט), שכוונתו של ריה"ל אינה שעם ישראל סובל בשביל שאר העולם, אלא שכך טבע הסגולה: ככל שהאבר חיוני יותר לחיות, הוא סובל יותר, וכך תהיה מציאות שרק הלב יהיה חולה בעוד ששאר הגוף יהיה בריא. כך הדבר גם בעניין עם ישראל. המחלות, העונשים, מתנקזים לעם ישראל משום שעם ישראל חיוני לחיות העולם כולו (כשם שהלב חיוני לחיות הגוף), ומטבע הדברים עם ישראל "רגיש" יותר לחטאים מאשר שאר האומות, וסובל יותר מהעונשים שבאים בעקבות החטא.

          מדבריו של ריה"ל אנו רואים הגדרה התחלתית לתפקיד עם ישראל בעולם – הלב שבאיברים. החיות לשאר העמים מגיעה מעם ישראל. נשתדל להסביר את הדברים בשורות הבאות.

 

"בני בכורי ישראל"

          כאשר הקב"ה שלח את משה לגאול את עם ישראל, הוא אמר למשה שיאמר לפרעה לשלוח את בני ישראל. הקב"ה הגדיר את עם ישראל כבן בכור, וכך לשון הפסוק (שמות ד,כב):

 

וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְקֹוָק בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל.

 

מדוע מכל התארים, בחר ה' להגדיר את בני ישראל דווקא בבכורה? כדי לענות על כך, נביא מספר פסוקים, המתארים את הבן הבכור כראשית צאצאיו של האדם. לאחר מכן נשתדל להגדיר ראשית זו.

תחילה נעבור לפרשת כי תצא, שם כתוב שכאשר לאדם יש שתי נשים, אחת מהן אהובה עליו ואחת מהן שנואה עליו, אסור לאדם לתת את הנחלה של הבכור לבן של האישה האהובה באם הבן של האישה השנואה הוא הבכור. התורה מנמקת את האיסור במילים הבאות (דברים כא,יז):

 

כִּי אֶת הַבְּכֹר בֶּן הַשְּׂנוּאָה יַכִּיר לָתֶת לוֹ פִּי שְׁנַיִם בְּכֹל אֲשֶׁר יִמָּצֵא לוֹ, כִּי הוּא רֵאשִׁית אֹנוֹ, לוֹ מִשְׁפַּט הַבְּכֹרָה.

 

          רבים מהמפרשים מסבירים את המילה "אונו" בהקשר של נכסים. אולם, יש הופעה נוספת בתורה הדומה למילים "ראשית אונו", וכך כתוב בפסוק (בראשית מט,ג): 

 

רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז.

 

         בפסוק זה כבר רואים את הקשר הישיר וההקבלה בין המילה "בכור" (ראובן בכורי אתה) לבין עניין הראשית ("וראשית אוני"). הגדרת הבכורה תעזור לנו להגדיר גם את עניין הראשית, ולאחר מכן נוכל להבין טוב יותר את תפקיד עם ישראל באומות. נתחיל עם הסבר עניין הבכור. כך הסביר המהר"ל את הגדרת בני ישראל כבן הבכור של ה' (גור אריה, שמות, ד,כב):

 

ואני אומר כי רבותינו ז"ל מפרשים "בכור" כמשמעו, לפי שהם ראשונים לכל הנבראים, ורק אותם ידע ה', ומפני זה נקראו "בכורי" כי השם יתברך ידע את ישראל בראשונה, ואחר כך כל האומות. וזהו הבכורה שלהם. וזהו הטעם עצמו שלקח גם כן יעקב הבכורה מעשו, בעבור שראוי ליעקב הבכורה מצד עצמו, לפי שהוא מציאות ראשון לעשו, רק שעשו יצא ראשונה, ובשביל שיעקב מציאותו ראשונה וראוי לו הבכורה – לקח הבכורה מעשו.

 

          עם ישראל הוא הנברא הראשון. לא היה דבר אחד שקדם לבריאת עם ישראל. נכון שעד שעם ישראל יצא מהכח אל הפועל ונוצר כעם מוחשי, היה צריך ששאר האומות יהיו קיימים,[2] אך מבחינת הבריאה, הקב"ה ברא את עם ישראל ראשונים "ורק אותם ידע ה'". את עניין החשיבות הגדולה שבבריאת עם ישראל כבריאה הראשונה, אנו רואים בתנא דבי אליהו (פרשה טו):

 

אמר לי: רבי! שני דברים יש לי בלבבי, ואני אוהבן אהבה גדולה, תורה וישראל. אבל איני יודע אי זה מהן קודם. אמרתי לו: דרכן של בני אדם שאומרים, תורה קדומה לכל, שנאמר: "ה' קנני ראשית דרכו", אבל הייתי אומר, ישראל קדושים קודמין, שנאמר: "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". משל למלך בשר ודם, שהיו לו אישה ובנים בתוך ביתו, וכתב את האיגרת. אילמלי אישתו ובניו של מלך שעושין לו רצונו בתוך ביתו לא חזרה האיגרת ביד שליח?

 

          מדבריו של אליהו הנביא, אנו רואים שהבריאה הראשונה שהקב"ה ברא בעולם הוא עם ישראל. בריאת עם ישראל קדמה לבריאת כל דבר אחר בעולם.[3]

         

בראשית – בשביל ישראל שנקראו ראשית

          לעיל ראינו  שישנה הקבלה והתאמה בין הבכורה ל"ראשית". בשורות הבאות ננסה להסביר את עניין הראשית ועל ידי כך להסביר את תקפיד עם ישראל בעולם. תחילה נעבור לדברי רש"י בפירושו על הפסוק הראשון בתורה (בראשית א,א):

 

בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ.

 

          כתב רש"י על פסוק זה:

 

אין המקרא הזה אומר אלא דרשני, כמו שדרשוהו רבותינו ז"ל בשביל התורה שנקראת "ראשית דרכו", ובשביל ישראל שנקראו "ראשית תבואתו".

 

          הן התורה והן עם ישראל נקראו "ראשית". מסביר רש"י שפירוש הפסוק הוא שהעולם נברא בשביל הראשית שכולל הן את התורה והן את עם ישראל. מה המכנה המשותף בין עם ישראל, התורה וראשית? ננסה לענות על כך על פי המהר"ל (נצח ישראל פרק ג):

 

וכבר הסכימו על זה איזה חוקרים בחכמתם כי מן דבר שהוא אחד, לא יבוא רק אחד. כי הריבוי, אשר יש בו דברים מחולקים, איך יושפע זה, מדבר שהוא אחד, דברים שהם מתחלפים. כמו שאי אפשר שיושפע מן האש דבר שהוא חילופו, רק האש פועל חמימות, והמים פועלים קרירות, ולא תמצא שיהיה דבר אחד פועל שני דברים מתחלפים, כך אי אפשר שיבואו דברים מתחלפים מן אשר הוא אחד. ולפיכך גזרו בדעתם שההתחלות הם רבות, וכפי ריבוי ההתחלות יבואו ריבוי הנמצאים בעולם.

 

          תחילה מביא המהר"ל את שיטת החוקרים הטוענים שלא ייתכן לומר שהיה בורא אחד שברא את כל העולם. טענתם מבוססת על ההנחה שכל כוח יחיד בעולם, יכול להצמיח רק דבר אחד. לא תיתכן מציאות שבה כוח אחד יצמיח דברים רבים, ובוודאי שלא תיתכן מציאות שבה כוח אחד יברא דברים מנוגדים (כמו המים והאש). הלכך, לא ייתכן שיש בורא אחד לעולם, משום שבעולם יש נבראים רבים. תיאוריה זו הביאה את הפילוסופים למסקנה שהיו בוראים רבים – כל בורא ברא דבר אחד. המהר"ל דחה שיטה זו וטוען שהיא מהווה בסיס לעבודה זרה:

 

ואומר אני כי הנמשך אחר זה הוא חטא גדול מאוד מאוד, כי שולל מאיתו יתברך בריאת כל העולם, ויאמר שהעולם הזה נברא על ידי אמצעיים. חס ושלום לומר כך או להרהר כך, שאם כך שברא העולם על ידי אמצעיים, אם כן כבודו מסולקת מן העולם הזה חס ושלום, ונתן אותו לאמצעיים. כי איך אפשר לומר כי ברא אותו על ידי אמצעיים, ויהיה מנהיג אותו הוא יתברך בעצמו. דבר זה לא יקבל השכל, ואין לך דימיון עבודה זרה יותר מזה. חי ה' אשר עשה לנו הנפש, כי המדבר והפונה אל דברים אלו הוא מתחייב בנפשו, וראוי לאבד ולסלק דעתו מן העולם.

 

          כאשר אנחנו מקבלים את הנחת החוקרים בדבר בוראים רבים (ואין זה משנה אם היה בורא אחד עיקרי שהיו לו משמשים רבים ש"עזרו" לו או שמדובר בבוראים רבים במעמד שווה), אנחנו בעצם פותחים פתח לעבוד עבודה זרה. אם יש בוראים רבים, אזי צריך לעבוד את כולם, וממילא המסקנה המתבקשת מובילה לעבודה הזרה. ממשיך המהר"ל בדבריו:

 

אך אנחנו המאמינים בתורת משה, אנו אומרים כי הוא יתברך ברא הכל. והקושיא איך יבוא הריבוי מן האחד הפשוט, אנו אומרים כי מן השם יתברך אשר הוא אחד, נשפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה. ואחר כך הושפע עוד על הראשית.

וחילוק גדול יש. כי כאשר הראשית כבר נמצא, אז יושפע על זה עוד. שאילו הושפע מאיתו שני דברים כל אחד בפני עצמו, היה קשה איך יושפע מן האחד שני דברים מחולקים. אבל יושפע ממנו דבר אחד, והוא ראשית הבריאה, ואחר כך הושפע על הראשית. והרי חלוף וריבוי הנמצאים הם מצד המקבל. כי אף כי מן האחד לא יושפע רק אחד, מכל מקום כאשר נמצא האחד אשר הוא אחד, אז מצד המקבל אשר הוא נמצא עתה שייך תוספת, כאשר המקבל ראוי אל מה שיתווסף עליו, ולכך הכל הוא מצד המקבל.

 

          נקודת ההנחה של החוקרים אינה משוללת יסוד לגמרי. כאשר יש בורא אחד, הבורא יתברך אכן בורא רק דבר אחד. לכן, כאשר הקב"ה ברא את העולם, הוא ברא רק את הראשית, את הנקודה הראשונה שממנה נבראו שאר הכוחות שבעולם. האחדות האלוקית באמת מחייבת בריאה של ראשית, הכוללת את כל הכוחות.

          כדי להבין את דבריו, נביא דוגמה מעולם הצבעים. בתוכנות מעבדי התמלילים והגרפיקה, יש סולם של צבעים, שניתן לתאם איתו את הצבע הרצוי. אדם שרוצה צהוב, יבחר בצבע צהוב ואדם שירצה בצבע הקרוב לצהוב, נניח זהב, יעשה מספר תיאומים ויגיע לצבע זהב. אולם, באותו סולם צבעים, עם מעט יותר תיאומים, ניתן להגיע גם לצבעים שונים לגמרי מצבע צהוב. ניתן אפילו להגיע לצבע שחור.

          מצד משתמש התוכנה, יש צבעים רבים, שונים ומגוונים, ועליו רק לבחור מבין כל הצבעים את הצבע הרצוי. אולם, ניתן לומר שיש צבע אחד בסיסי, שיש לו הופעות שונות, וכל הופעה שונה מייצגת צבע אחר. השקפה זו יוצאת מתוך נקודת הנחה שיש מעין "תרכיז" של צבעים, והתמהילים השונים והמגוונים מאפשרים לנו לקבל מדרג גדול של צבעים שונים (וזו גם האמת. כריכת הספר כוללת צבעים רבים, אך רק ארבעה לוחות – כל לוח נתן צבע אחד – שימשו להדפסתו).

          להבדיל, כך העניין בבריאת העולם. הקב"ה אחד ושמו אחד, ברא רק את ה"ראשית", רק את התמצית של העולם. תמצית זו כוללת בתוכה את כל מה שעתיד להופיע בעולם, אך במהותה היא מהווה יחידה אחת שנבראה על ידי בורא אחד. לאחר הבריאה, החלו הופעות שונות של תמצית זו להתגלות, וכך אנו עומדים בפני מבחר גדול של ברואים.

          מהו אותו "ראשית" עליו מדבר המהר"ל? ראינו לעיל בדברי רש"י על הפסוק הראשון בתורה שהן התורה והן עם ישראל נקראו "ראשית". אולם, בדברי התנא דבי אליהו שראינו לעיל, ראינו שאליהו הנביא אמר שעם ישראל נברא עוד לפני התורה, משמע שעם ישראל הוא הראשית שבראשית. כדי להבין את הדברים מעט יותר, נדלג מספר פרקים בדבריו של המהר"ל (נצח ישראל פרק י):

 

וזה כי מן הדברים אשר נתבארו לך בפרקים הקודמים (כוונתו לדברים שהבאנו לעיל ממה שכתב בפרק ג) מסדר השתלשלות הריבוי מן האחד, וביארנו לך במופת ברור כי אי אפשר רק שיש בבריאה דבר שהוא ראשית, שהוא קודם וראשית אל הריבוי אשר הוא אחריו, וכמו שהתבאר למעלה. ואם לא כן, היה קשה איך יבוא הריבוי מן השם יתברך אשר הוא אחד, וכמו שנתבאר למעלה.

לכך אי אפשר רק שתהיה אומה אחת יחידה, והיא ראשית הריבוי מן האומות בעולם. ואם לא כן, היה הספק הזה עומד במקומו, מאיזה צד יבוא הריבוי מן הסיבה הראשונה, שהסיבה הראשונה היא אחת. אבל האומה הזאת היחידה הם ישראל, שהם אומה אחת יחידה נקראת "ראשית", וכדכתיב "קודש ישראל לה' ראשית תבואתו". ואמר הכתוב כי האומה הזאת קודש, שהיא אל השם יתברך מפני שהיא ראשית לכל האומות, והדבר שהוא ראשית הוא אל השם יתברך. והראשית הזה הוא אחד, כמו שהתבאר למעלה. ולפיכך הם קודש לה', והם ראשית תבואתו. ושאר האומות הם תוספת, ומזה הצד הוא הריבוי.

 

          הוי אומר: עם ישראל בהיותו ה"ראשית", הוא העם העיקרי שממנו נולדו כל האומות. "שאר האומות הם תוספת" – הן נוצרו רק בתור תוספת לעם ישראל ואינם מהווים חלק מאותה "סיבה ראשונה". רק עם ישראל נחשב "ראשית" שמהווה את ההתחלה של שאר האומות.[4] ממשיך המהר"ל בדבריו:

 

ומפני כי ישראל הם ראשית המציאות, לכך הם עיקר המציאות. והאומות שאינם ראשית אין להם דבר זה. לכך אינם רק תוספת, והדבר שהוא תוספת אינו עצם ועיקר המציאות, ודבר זה מבואר. ואיך יהיה דבר זה בטל, שיהיו האומות עיקר וישראל יהיו טפלים אצלם, והם משועבדים להם. דבר כמו זה אי אפשר, מאחר שכבר בארנו למעלה מעניין השתלשלות הריבוי, והוכחנו בראיות מופתיות שמחייב המופת שיהיה כאן אומה אחת יחידה, והיא ראשית לבריאה, ובשביל זאת הבריאה נברא הכל, כדכתיב: "בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ", ופירשו במדרש: "בשביל ראשית ברא שמים וארץ, והם ישראל, כדכתיב: 'קודש ישראל ראשית תבואתו'". כי בשביל ראשית התבואה אדם זורע כל התבואה, כך ישראל הם ראשית תבואתו, ובשבילם ברא את הכל. כי שאר אומות הם תוספת על זה.

 

         העם המהווה את ראשית הבריאה – הוא עיקר המציאות. שאר האומות הינם רק בגדר תוספת על האומה העיקרית, ואינם עצם המציאות הממשית. זה ההסבר לעניין שיעבוד מלכויות. המציאות הטהורה והאידיאלית אינה מאפשרת שיעבוד של ישראל על ידי האומות משום שעם ישראל הוא עיקר המציאות בעולם, ולא ייתכן שעיקר המציאות יהיה משועבד לעמים אחרים שהם טפלים לעם ישראל. ממשיך המהר"ל בדבריו:

 

ואיך לא יהיה דבר זה, כי השם יתברך שהוא יחיד בעולם, איך לא יהיה לו בעולם אומה השייכת לו, ויש לה התייחסות אליו, שהיא גם כן אומה יחידה בעולם הזה, כמו שהוא יתברך יחיד. והם ישראל, שעליהם נאמר "ומי כעמך ישראל גוי אחד", שיש להם התורה, ובשביל זה הם עם אחד. ולא כמו שאר אומות, אין להם תורה מן השמים שהיא תורה אחת, רק יש לאומות דת נימוסית, ודת נימוסית אפשר שיהיה בפנים הרבה. רק התורה כתיב בה "תורה אחת תהיה לכם", ועל ידי התורה גם כן ישראל עם אחד. אומה כמו זאת, היא שייכת אל השם יתברך, שהוא יתברך אחד. ואם כן, איך נאמר כי מעלת ישראל בטילה מהם ואינם אל השם יתברך, והרי מוכרח שיהיה נמצא אומה יחידה בעולם שהיא אל השם יתברך.

 

          כשם שהקב"ה יחיד בעולמו, כך מחויב הדבר שיהיה עם אחד שיהיה עם ה'. אחד הקריטריונים המרכזיים לבירור מי ראוי שיהיה עם ה' הוא העם שקיבל את התורה. התורה היא אחת (כפי שראינו, גם התורה נקראת ראשית) והיא ניתנה לעם שהוא אחד, מאת הבורא היחיד. המסקנה המתבקשת היא שעם ישראל הוא העם השייך לה' יתברך והוא העם העיקרי. עתה נעבור ונראה את משמעות היות עם ישראל "ראשית" לשאר העמים.

 

שבעים אומות – שבעים כוחות

          בספר ירושלים של זהב כתבנו על אודות המספר שבעים והמשמעות שלירושלים יש שבעים שמות. עתה נסביר כיצד עיקרון המספר שבעים חל גם על היותם שבעים אומות בעולם ואת ההקשר להיות עם ישראל "ראשית" הבריאה.

          בשנת הארבעים לנדידדת עם ישראל במדבר, לאחר שבני ישראל התלוננו שאין להם בשר, ציווה ה' על משה לאסוף שבעים איש שישתתפו עימו בהנהגת בני ישראל במדבר. מדוע ציווה הקב"ה למנות דווקא שבעים על עם ישראל? כך הסביר רמב"ן את הדברים (רמב"ן במדבר יא,טז):

 

כבר הזכירו רבותינו, כי שבעים אומות הן בשבעים לשון, ויש לכל אחת ואחת מזל ברקיע ושר למעלה, כעניין שנאמר בדניאל "ושר מלכות פרס" וכתיב: "אצל מלכי פרס", וכן "והנה שר יון בא". והוא שנאמר: "יפקוד ה' על צבא המרום במרום". ואמרו כי פרי החג ירמזו בהם.

 

          לשבעים האומות יש שבעים לשונות, לשון אחת לכל אומה. על כל אומה משבעים האומות, יש מזל ושר (מלאך) הממונה עליו. זו גם הסיבה שבמהלך ימי חג הסוכות מקריבים בסך הכל שבעים פרים, פר אחד כנגד כל אחת מהאומות. ממשיך רמב"ן בדבריו וכותב:

 

ובפרקי רבי אליעזר: "אמר הקב"ה לשבעים מלאכים הסובבים כסא כבודו בואו ונבלבל לשונם". ולכן היה המספר ביורדי מצרים שבעים. וציווה המספר הזה בשופטי ישראל, כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכוחות, ולא ייפלא מהם כל דבר. וכן במתן תורה "ושבעים מזקני ישראל", כי ראוי במספר השלם הזה שישרה עליהם כבוד השכינה כאשר היא במחנה העליון, כי ישראל צבאות השם בארץ, כמו שנעשה ארון וכפורת ומשכן בדמות המשמשין במרום ונעשו הדגלים בדמיון המרכבה אשר ראה יחזקאל להשרות שכינה עליהם בארץ כאשר היא שכינה בשמים.

 

          בדברים האלה מסביר הרמב"ן את משמעות המספר שבעים: "כי המספר הזה יכלול כל הדעות בהיותו כולל כל הכוחות". המספר שבעים כולל את כל הכוחות שקיימים בעולם, ולכן הוא כל כך משמעותי במקומות רבים. על מנת להסביר את הדברים, ניקח לדוגמה את דבריו של הרמב"ן בעניין הסנהדרין. בגמרא במסכת סנהדרין (יז,א), מובאות תכונות שונות וכתובים תנאים שונים שצריכים להיות באדם, כדי שהוא יוכל לשמש דיין בסנהדרין:

 

אמר רבי יוחנן: אין מושיבין בסנהדרי אלא בעלי קומה, ובעלי חכמה, ובעלי מראה, ובעלי זקנה, ובעלי כשפים, ויודעים בשבעים לשון, שלא תהא סנהדרי שומעת מפי המתורגמן. אמר רב יהודה אמר רב: אין מושיבין בסנהדרין אלא מי שיודע לטהר את השרץ מן התורה.

 

          אנו מבינים היטב את התכונות שמנה ר' יוחנן כדרישה להיות ראוי לשמש דיין בסנהדרין. לא ניתן למנות דיין שאינו בעל חכמה. כמו כן, הדיינים שיושבים בדין צריכים להרשים את הציבור, ולכן הם גם צריכים להיות בעלי קומה ומראה. אולם, דבריו של רב יהודה בשם רב לכאורה אינם מובנים. מדוע צריך שהדיינים יידעו לטהר את השרץ מהתורה? מה הקשר בין כישרונו של הדיין לטהר את השרץ מהתורה לבין יכולתו לדון דין אמת לאמתו?

          התשובה פשוטה. כאשר הדיין פוסק את הדין, עליו לקחת בחשבון את מכלול השיקולים השונים – את כל האפשרויות השונות שיכולות להיות בפסק הדין. אם הדיין לא לקח בחשבון את כל האפשרויות השונות, הוא לא פסק את הדין באופן נכון, גם אם במקרה המסקנה שלו הייתה נכונה. רק כאשר הדיין שוקל כל דבר על כל צדדיו – גם הצדדים הרחוקים ביותר, הוא יוכל להגיע לפסק דין שלהם. דיין שאינו יכול לטהר את השרץ מחסיר חלק משיקול הדעת בפסק הדין, היות וחסר משהו בשיקול דעתו שהוא אינו לוקח בחשבון.

          כך גם הדבר בנוגע לשבעים הדיינים של הסנהדרין. כל אחד מדייני הסנהדרין מייצג כוח אחר, שיקול דעת אחר בפסיקת הדין, ורק כאשר נלקחים בחשבון כל שבעים הכוחות השונים, מגיעים לפסק הדין הנכון. זו הסיבה שצריך שבעים דיינים. המספר שבעים כולל את כל הכוחות כולם, וצריך שבפסק של סנהדרין ישתקפו כל שבעים הכוחות, שהם צדדי הספק של הדין. נכון שכל אחד מדייני הסנהדרין צריך להיות מסוגל גם הוא לקחת שיקולים שונים והפוכים בחשבון, אך כאשר הדבר נעשה על ידי שכל אחד מדייני הסנהדרין מייצג כח שונה ואחר לגמרי, מגיעים לאיזון גדול יותר של צדדי הספק השונים ופסק הדין של הסנהדרין אמיתי יותר. נחזור להמשך דברי הרמב"ן: 

 

והנה משה על גבי שבעים זקנים, רמז לישראל שהוא גוי אחד בארץ. וקיבלו רבותינו, כי כל סנהדרי גדולה היושבת בבית השם במקום אשר יבחר לשכנו שם כן יהיה מנינם שבעים, והנשיא על גביהם כמשה רבינו, והנה הם שבעים ואחד. וכן האותיות בשם הגדול המפורש שבעים ושתים, כנגד השרים והשם המיוחד שהוא אדון יחיד על כולם ...

 

          המופלא שבבית הדין, אב בית הדין, הוא המאחד את כל שבעים הכוחות השונים שמופיעים אצל שבעים הדיינים. לכן, בכל סנהדרין שיושב בבית המקדש, צריך שיהיו שבעים ואחד דיינים: שבעים דיינים המייצגים את שבעים הכוחות הקיימים בעולם, ואב בית הדין שהוא מאחד את כל הכוחות ומאזן ביניהם.

          הרמב"ן אומר שהמופלא שבבית הדין (בדבריו של הרמב"ן הכוונה היא למשה רבינו) הוא רמז לעם ישראל. הוי אומר: גם שבעים האמות שישנן בעולם, מייצגות כל אחד כח שונה. כל אומה מייצגת את אחד הכוחות שיש בעולם. כשם שתפקידו של המופלא שבבית הדין לאחד את כל הכוחות שבעולם, כך תפקידו של עם ישראל לאחד את כל שבעים האומות, לאזן בין הכוחות שלהם, ולהגיע למציאות שכל הכוחות ינותבו בצורה נכונה ובמינון הנכון.

          מרן הראי"ה קוק (אורות ישראל ה,ב) הסביר שהפיזור בין אומות העולם השונות הוא בעצם חסד מאת ה':

 

צדקה עשה הקב"ה עם עולמו, מה שלא נתן כל הכשרונות במקום אחד, לא באיש אחד ולא בעם אחד, לא בארץ אחת, לא בדור אחד ולא בעולם אחד, כי אם מפוזרים הם הכשרונות. והכרח השלמות, שהוא כח המושך היותר אידאלי, הוא הגורם להמשך אחרי האחדות המרוממה, המוכרחת לבא בעולם, "והיה ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".

 

          אין אדם, אומה או דור שיש בהם את כל הכוחות שבעולם. הקב"ה פיזר את הכוחות האלה בין הדורות, בין האומות ובין האנשים. הדבר נכון גם אצל עם ישראל. עם ישראל אינו כולל את כל הכוחות שיש בכל האומות. לכל אומה יש כח מיוחד המאפיין אותה. ממשיך מרן הרב זצ"ל בדבריו:

 

אוצר סגולת ישראל בעמים הוא גנוז. אבל כדי לאחד במובן הכללי גם כן את העולם עימם, מוכרחים צדדי כשרונות מיוחדים להיות חסרים בישראל, כדי שיושלמו על ידי העולם וכל נדיבי עמים. ובזה יש מקום לקבלה שישראל מקבל מהעולם, וממילא פנויה היא הדרך כלפי ההשפעה. אלא שהקבלה מבחוץ וההשפעה מבפנים. כלומר: פנימיות החיים שלמה היא בישראל, באין צורך להיעזר משום כח זר שבעולם, וכל שלטון משרה בישראל מקרב פנימיות החיים הוא נובע ... ולחיצוניות החיים שצריך החיים מזדמן שצריך השלמה דווקא מבחוץ: "יפיפותו של יפת באוהלי שם" ... ומשפע פנימיות החיים, כנסת ישראל היא רק משפעת ולא מקבלת: "ה' בדד ינחנו ואין עימו אל נכר".

 

          מרן הרב זצ"ל מחלק בין הופעת הכישרונות והכוחות שיש בעולם בעם ישראל באופן מעשי, לבין הופעתם במישור הסגולי. מבחינה סגולית, כל כוחות החיים, כל הכישרונות, טמונים בעם ישראל. אין כח אחד בעולם שעם ישראל אינו מכיל אותו. הגורם לכך הוא היות עם ישראל ה"ראשית". כפי שראינו לעיל בדבריו של המהר"ל, הקב"ה ברא את העולם באופן שהיה "ראשית", עם ישראל היה העם הראשון בעולם שממנו התפצלו שאר האומות. הכח הראשית והמאחד כולל בתוכו את כל הכוחות ואת כל הכישרונות שיש בכל האומות שעתידים לצאת ולהיות טפלים לעם ישראל. זה במובן הסגולי.

          אולם, בהופעת הכישרונות במעשה, רוב הכישרונות נמצאים דווקא אצל שאר אומות העולם. שבעים הכוחות שבעולם נמצאים אצל שבעים האומות. בהופעה החיצונית, עם ישראל אמור לקבל את כל שבעים הכוחות משבעים האומות, לאחד אותם ולאזן אותם.

          הקשר שבין הסגולה הישראלית, שם טמונים כל הכוחות והכישרונות שבעולם, ובין ההופעה המעשית של אותם כישרונות וכוחות, צריך בירור. אם בנקודה הפנימית של סגולת ישראל כל הכישרונות והכוחות האלה קיימים, מדוע צריך שעם ישראל יקבל גם השפעה מבחוץ של אותם כוחות? מדוע עם ישראל אינו יכול להוציא את כל כוחותיו החוצה, את כל הכישרונות והכוחות שיש בעולם שטמונים בו?

          ההסבר לכך פשוט. תפקידו של עם ישראל להיות "אור לגויים". עם ישראל מקבץ את כל הכוחות מכל העמים, וכך לכל עם ועם יש את התפקיד שלו בעבודת ה'. אחת ממטרות הגלות היא לאסוף את אותם כוחות שיש באומות העולם. כך כתוב בגמרא (פסחים פז,ב):

 

ואמר רבי אלעזר: לא הגלה הקדוש ברוך הוא את ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים.

 

         לפי דברי ר' אלעזר, המטרה לשמה הגלה הקב"ה את עם ישראל לבין אומות העולם, היא כדי שעל ידי הגלות, יתרבו גרים לעם ישראל. ישנם מספר אופנים להסביר את דברי הגמרא, ונתמקד באחד מהם (קדושת לוי על פרשת האזינו):

 

דאמרו רבותינו ז"ל "לא גלו ישראל לבין האומות אלא כדי שיתוספו עליהם גרים", דישראל מעלים הניצוצות הקדושות שבתוך האומות, ועל ידי זה נוטלים מאתם כל הניצוצות. ולהכי נקרא דברי משה שאמר בפרשת האזינו 'שירה', שרומז על שמחה, הגם שנאמר בו שישראל יהיו בגלות, אף על פי כן הגלות גופא הוא שמחה, שיעלו ישראל ניצוצות הקדושה מאתם, ואז בכלות מאיתם הקדושה ממילא יכלו. וזהו ויכתוב משה את דברי השירה הזאת, שנקרא שירה שמורה על השמחה, הגם שנאמר בו גלות, לזה אמר 'עד תומם', פירוש שהגלות גורם להאומות כליה, כי ישראל מעלין מתוכם ניצוצות הקדושה.

 

          תפקיד עם ישראל בגלות הוא ללקט את אותן ניצוצות דקדושה, את אותם כוחות קדושה שיש באומות. אומר ר' יצחק מברדיטשב שכאשר עם ישראל נמצא בגלות, הוא נוטל מהעמים את אותן כוחות קדושה. אמנם, בדבריו מובא שלאחר נטילת כוחות הקדושה, אומות העולם יתכלו, משום שלא יהיה בהם שום ניצוץ של קדושה שיותיר אותם בחיים, אך יחד עם ליקוט הניצוצות יצטרפו לעם ישראל גרים, ושאר האומות שאינן מלאות ברוע ושיוכלו לקבל עליהן עול מלכות שמים, יעבדו גם הן את ה' יתברך.    

          נותר לנו לברר, מדוע בסגולת ישראל יש את אותם כל אותם כוחות? מדוע אין זה מספיק שכל עם יתרום מכוחותיו ומכישרונותיו כדי לקרוא בשם ה'? תחילה יש לומר שעל פי דברינו שלעיל, אין שום שאלה. בעם ישראל יש את כל הכוחות משום שהוא ה"ראשית", העם הראשון והעיקרי שנברא בעולם. אולם יש מטרה נוספת להכלת כל הכוחות בצד הפנימי והסגולי שבעם ישראל. נשתדל להסביר את הדברים בבהירות על פי הגמרא הבאה (נדה ל,ב):

 

דרש רבי שמלאי: למה הוולד דומה במעי אמו – לפנקס שמקופל ומונח ... ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה, "ויורני ויאמר לי יתמך דברי לבך שמור מצותי וחיה... וכיוון שבא לאוויר העולם – בא מלאך וסטרו על פיו, ומשכחו כל התורה כולה, שנאמר "לפתח חטאת רובץ".

 

          חז"ל אומרים שכאשר הוולד נמצא במעי אימו, מלמדים אותו את כל התורה כולה, אולם כאשר הוא יוצא לאוויר העולם, הוא שוכח את כל מה שהוא למד על ידי שהמלאך סוטר על פיו. נשאלת השאלה: מדוע שהוולד ילמד את כל התורה כולה אם הוא עתיד לשכוח את כל מה שלמד? נביא דברים שנאמרו בשם הגאון הרב יוסף סולביצ'יק זצ"ל (נפש הרב עמ' עב):

 

טובה גדולה עושה המלאך עם התינוק (ולא רק שאין במעשיו משום אכזריות). שבמה שהוא משכחו את כל מה שלמד, הוא מאפשר לו להתינוק ללמוד עכשיו ביגיעה, ואילו היה זוכר מדברי התורה שלמד בהיותו עובר, לא היה שייך לו שיתייגע בעולם הזה בשעת לימודו. ועניין גדול וחשוב הוא שיהיה לכל אדם יגיעה ועמלה של תורה.

אלא דמעתה צריכים להבין, מאי טעמא מלמדים להתינוק מלכתחילה כל התורה אם יודעים מראש שתיכף בבואו לאוויר העולם יבוא מלאך להשכיחו כל מה שלמד, ואיזה רווח יש בזה שלומד ושוכח כל מה שלומד? ובוודאי מן ההכרח יש עלינו להניח, שעל כל פנים רישומו נשאר במקצת ממה שלמד, למרות מה שהשכיחוהו ...

בספר התניא ייסד שלכל אדם מישראל יש אהבה המסותרת להקב"ה, וכן הביא הרמב"ם להלכה מן הגמרא פרק חזקת הבתים בביאור העניין דכופין אותו עד שיאמר רוצה אני, דהלא נמצא שהגט ניתן בעל כורחה. והסביר הרמב"ם שה"אני" האמיתי של היהודי האמיתי רוצה באמת לקיים את המצוות, אלא שיש בו פסודו–פערזענליכקייט שאינו מניחו. וכשמכין את גופו והוא צועק "רוצה אני", דיבור זה הרי יוצא מה"אני" האמיתי שלו ומהפעזענליכקייט האמיתי. ונראה, שהרצון הפנימי הזה הטמון בליבו של כל יהודי, נובע מזה שהמלאך לימדו לכל יהודי כל התורה כולה בעודו במעי אימו, ואורייתא וקוב"ה חד, דהוא וחכמתו אחד, ונמצא כשלימדו תורה, לימדו השגת האלוקות, ואשר לפיכך כל נשמה ישראלית תמיד רוצה ושואפת להתקרב אליו יתברך.

 

          התועלת מלימוד התורה של הוולד במעי אימו, למרות שהוא עתיד לשכוח את מה שלמד, היא בכך שהרושם של לימוד התורה נותר בוולד, גם לאחר הלידה. ה"בסיס" של לימוד התורה שלמד במעי אימו, מהווה נדבך חשוב בקשר הפנימי שיש לאדם עם ה' יתברך. ללא שהוולד היה לומד את התורה כולה במעי אימו, לא היה מוטבע באדם היכולת (והרצון) להיות דבק בה' יתברך.

          נראה לומר, שכך הדבר גם בעניין הטבעת כל הכוחות והכישרונות בסגולת ישראל. ללא שהכוחות והכישרונות של כל העמים היו מוטבעים בעם ישראל, לא היה לעם ישראל שייכות לכל אותם כוחות, ועם ישראל לא היה יכול ללמוד משאר העמים. רק בזכות היות אותם כוחות טמונים בשורשם של ישראל, עם ישראל יכול למשוך אליו את כל אותם כוחות. משל למנצח תזמורת שצריך לדעת איך כל כלי יכול לנגן, אך יהיו נגנים שיידעו לנגן טוב ממנו. זו כוונת מרן הרב זצ"ל שהלימוד של עם ישראל הוא רק לימוד חיצוני. באופן טבעי הכוחות האלה טמונים בעם ישראל ורק צריך להוציאם אל החוץ. האופן שבו עם ישראל מגלה את כוחות החיים של שבעים האומות שטמונים בו, הוא על ידי לימוד אותם כוחות משאר האומות.

 

כנסת ישראל –  תמצית ההויה

          נשלים את האמור לעיל עם נקודה נוספת שתעזור לנו להגדיר טוב יותר את ריכוז הכוחות אצל עם ישראל. מרן הראי"ה קוק זצ"ל כתב את הדברים הבאים (אורות ישראל א,א):

 

כנסת ישראל היא תמצית ההויה כולה, ובעולם הזה נשפע תמצית זו באומה הישראלית ממש, בחומריותה ורוחניותה, בהולדתה ואמונתה, וההסתוריה[5] הישראלית היא תמצית האידאלי של ההסתוריה הכללית. ואין לך תנועה בעולם בכל העמים כולם, שלא תמצא דוגמתה בישראל, ואמונתה היא התמצית המסולת והמקור המשפיע את הטוב והאידאליות לאמונות כולן. וממילא הכח המבקר את כל המושגים האמוניים, עד שיביאם למדרגת שפה ברורה, לקרא כולם בשם ה'.

 

          כנסת ישראל היא תמצית ההויה. בלשון חז"ל ובלשון המהר"ל, התמצית היא ה"ראשית" שבה טמונים כל הכוחות של כל האומות. לכן, אין דבר בעולם, כולל באירועים ההיסטוריים, שאינם קשורים לעם ישראל. דבר זה בא לידי ביטוי בדברי חז"ל הבאים (יבמות סג,א):

 

אמר ר' אלעזר בר אבינא: אין פורענות באה לעולם אלא בשביל ישראל, שנאמר: "הכרתי גוים נשמו פנותם החרבתי חוצותם", וכתיב: "אמרתי אך תיראי אותי תקחי מוסר".

 

          כל מה שקורה בעולם, קשור לישראל, משום שישראל הם תמצית ההויה. אין דבר בעולם שאינו קשור לעם ישראל. עם ישראל מאחד לתוכו את כל הכוחות ואת כל האירועים שבעולם. כל האמונות מושפעות מאמונת ישראל (על כך נרחיב בעז"ה בהמשך), ומכאן קביעתו של מרן הרב זצ"ל: "כנסת ישראל היא תמצית ההויה".

 

[1] שמעתי פעם הרצאה של תלמיד חכם חשוב שטען שעניין התקפי הלב לא היה ידוע לחכמינו ז"ל בדורות הראשונים. דברי ריה"ל המובאים בספר הכוזרי ודברי הרמב"ן (בראשית מה,כו) מהווים רק שני מקורות מתוך מקורות רבים שבהם מוכח שעניין התקפי הלב היה ידוע להם.

[2] הסברנו על כך לקמן בשער המצוות.

[3] במאמרי פחדי יצחק על פסח (מאמר פב) הרחיב בהסבר שני התארים של בני ישראל: בכור ובנים. לכאורה שני התארים האלה סותרים אחד את השני. אם עם ישראל מוגדר כבכור, סימן שהאומות נחשבות גם הם לבנים רק שאינם בכורים. ואם רק אנחנו מוגדרים כבנים, סימן שאומות העולם אינן חשובות כבנים לפני המקום. הרב הוטנר הסביר שם שהתואר "בכור" מתאר את דור יוצאי מצרים, שהם בבחינת בכור לשאר הדורות שבעם ישראל, ואילו התואר "בנים" מתאר את כל הדורות בעם ישראל, אבל אומות העולם לא נקראות אף פעם בניו של מקום.

[4] המהר"ל מסביר בדבריו מדוע עמלק שנקרא גם הוא "ראשית" אינו חלק מראשית הבריאה. על עמלק נאמר שהוא "ראשית גוים", דהיינו, ראשית החילוק מישראל. כאשר האומות התחלקו מעם ישראל, עמלק היה העם הראשון והעיקרי שהתפצל מהם. זו הסיבה שעמלק הוא העם העיקרי המתנגד לישראל וזו גם הסיבה שיש מצווה על עם ישראל למחות את זכר עמלק.

[5] מרן הרב קוק זצ"ל היה מקפיד לכתוב "הסתוריה" בת' לאמור: קורות העולם הם הסתר של דבר ה'.