ישראל והדתות האחרות

ישראל והדתות האחרות

התפתחות הדתות האחרות

          המצב האידיאלי הוא שעם ישראל יישב בארץ ישראל, בית המקדש יהיה בנוי וכל העמים כולם יעבדו את ה' על ידי הכרה בשם ה' ונהירה לבית המקדש (ישעיהו ב,ב):

 

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית יְקֹוָק בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.

 

          לו היינו זוכים ועם ישראל היה עם מתוקן, כבר מזמן היו דברי הנבואה מתקיימים. לצערנו עוד לא זכינו לכך (והדבר רק מחייב אותנו להתרומם מעלה ולהגביר את עבודת ה' שלנו). כך, במהלך השנים, התפתחו דתות אחרות. יש דתות (כנצרות והאיסלאם) שהתפתחו ישירות מהיהדות. בשורות הבאות נשתדל לבאר את פשר הדברים.

 

תחילת העבודה הזרה

ראשית עלינו לחזור אל הדרך המוטעית הראשונה לעבודת ה' – עבודה זרה, וננסה להסביר את מהותה. נתחיל מהבאת דברי הרמב"ם שראינו לעיל (הלכות עבודה זרה א,א-ב):

 

בימי אנוש טעו בני האדם טעות גדול ונבערה עצת חכמי אותו הדור ואנוש עצמו מן הטועים היה, וזו הייתה טעותם, אמרו הואיל והאלוהים ברא כוכבים אלו וגלגלים להנהיג את העולם ונתנם במרום, וחלק להם כבוד והם שמשים המשמשים לפניו, ראויין הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, וזהו רצון האל ברוך הוא לגדל ולכבד מי שגדלו וכיבדו, כמו שהמלך רוצה לכבד העומדים לפניו וזהו כבודו של מלך.

כיון שעלה דבר זה על ליבם, התחילו לבנות לכוכבים היכלות ולהקריב להן קרבנות, ולשבחם ולפארם בדברים, ולהשתחוות למולם כדי להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה. וזה היה עיקר עבודת כוכבים. וכך היו אומרים עובדיה היודעים עיקרה, לא שהן אומרים שאין שם אלוה אלא כוכב זה, הוא שירמיהו אומר "מי לא ייראך מלך הגוים כי לך יאתה כי בכל חכמי הגוים ובכל מלכותם מאין כמוך ובאחת יבערו ויכסלו מוסר הבלים עץ הוא", כלומר: הכל יודעים שאתה הוא לבדך אבל טעותם וכסילותם שמדמים שזה ההבל רצונך הוא.

 

          הטעות הראשונה של עובדי העבודה הזרה הייתה שהם חשבו שהקב"ה רוצה שיעבדו את משרתיו, את הכוכבים. בשלב זה, בני האדם עבדו גם את ה' יתברך וגם את העבודה הזרה. עד שבמשך השנים, הפסיקו בני האדם לעבוד את ה' והתחילו לעבוד רק לעבודה הזרה, וכך כותב הרמב"ם בהמשך דבריו:

 

ואחר שארכו הימים עמדו בבני האדם נביאי שקר, ואמרו שהאל ציווה ואמר להם: "עבדו כוכב פלוני או כל הכוכבים", והקריבו לו, ונסכו לו כך וכך, ובנו לו היכל, ועשו צורתו כדי להשתחוות לו כל העם הנשים והקטנים ושאר עמי הארץ. ומודיע להם צורה שבדה מליבו ואומר זו היא צורת הכוכב פלוני שהודיעוהו בנבואתו, והתחילו על דרך זו לעשות צורות בהיכלות, ותחת האילנות, ובראשי ההרים, ועל הגבעות, ומתקבצין ומשתחווים להם, ואומרים לכל העם שזו הצורה מטיבה ומריעה וראוי לעובדה וליראה ממנה, וכוהניהם אומרים להם שבעבודה זו תרבו ותצליחו, ועשו כך כך ואל תעשו כך וכך, והתחילו כוזבים אחרים לעמוד ולומר שהכוכב עצמו או הגלגל או המלאך דבר עימהם ואמר להם "עיבדוני בכך וכך", והודיע להם דרך עבודתו ועשו כך ואל תעשו כך, ופשט דבר זה בכל העולם לעבוד את הצורות בעבודות משונות זו מזו ולהקריב להם ולהשתחוות.

וכיון שארכו הימים נשתכח השם הנכבד והנורא מפי כל היקום ומדעתם ולא הכירוהו, ונמצאו כל עם הארץ הנשים והקטנים אינם יודעים אלא הצורה של עץ ושל אבן וההיכל של אבנים שנתחנכו מקטנותם להשתחוות לה ולעבדה ולהישבע בשמה, והחכמים שהיו בהם כגון כוהניהם וכיוצא בהן מדמין שאין שם אלוה אלא הכוכבים והגלגלים שנעשו הצורות האלו בגללם ולדמותן. אבל צור העולמים לא היה שום אדם שהיה מכירו ולא יודעו אלא יחידים בעולם, כגון: חנוך ומתושלח נח שם ועבר, ועל דרך זה היה העולם הולך ומתגלגל עד שנולד עמודו של עולם והוא אברהם אבינו.

 

          במשך השנים, השתבשה העבודה הזרה ועובדיה התמקדו רק בעבודה הזרה ולא בעבודת ה'.[1] הרמב"ם הסביר לנו את הטעות השכלית שהובילה אנשים לעבוד עבודה זרה, אולם נותר לנו עדיין לברר את עניין יצר הרע הגורר את האדם לעבוד עבודה זרה. כדי להבין את הדברים נביא את הגמרא במסכת סנהדרין, שם כתובים הדברים הבאים (קב,ב):

 

רב אשי אוקי אשלשה מלכים. אמר: למחר נפתח בחברין (רב אשי הגיע בשיעורו עד למקום במשנה שם כתוב שיש שלשה מלכים שאין להם חלק בעולם הבא. אמר רב אשי לתלמידיו: מחר נפתח בחברינו – רב אשי קרא למלכים בשם חברים). אתא מנשה איתחזי ליה בחלמיה (בא מנשה והתגלה לרב אשי בחלום). אמר: חברך וחבירי דאבוך קרית לן? מהיכא בעית למישרא המוציא? (אמר מנשה לרב אשי: אתה קורא לנו – המלכים – חבריך וחברי אביך? מהיכן פורסים את הלחם כשמברכים המוציא? מנשה רצה להראות לרב אשי שהוא אינו יודע את הדין) אמר ליה: לא ידענא (אמר רב אשי למנשה: אני לא יודע מהיכן פורסים את הלחם). אמר ליה: מהיכא דבעית למישרא המוציא לא גמירת, וחברך קרית לן? (שאל מנשה את רב אשי: אתה לא יודע הדין מהיכן פורסים את הלחם ואתה קורא לנו חברים?) אמר ליה: אגמריה לי, ולמחר דרישנא ליה משמך בפירקא. (אמר רב אשי למנשה: תלמד אותי את הדין ולמחר אלמד בבית המדרש את ההלכה בשמך). אמר ליה: מהיכא דקרים בישולא. (ענה מנשה לרב אשי: פורסים את הלחם מהיכן שמתחיל הבצק לקרום). אמר ליה: מאחר דחכימתו כולי האי, מאי טעמא קא פלחיתו לעבודה זרה? (שאל רב אשי את מנשה: אם אתם הייתם כל כך חכמים ויודעים את הדינים – מדוע עבדתם עבודה זרה?) אמר ליה: אי הות התם – הות נקיטנא בשיפולי גלימא ורהטת אבתראי. (ענה מנשה לרב אשי: לו היית שם – בתקופתי – היית מגביה את חלוקך כדי שיהיה לך קל יותר לרוץ לעבוד עבודה זרה). למחר אמר להו לרבנן: נפתח ברבוותא. (למחרת אמר רב אשי לחכמים: הבה נפתח ברבותינו. לאחר החלום קרא רב אשי למלכים הרשעים רבותיו בדרך כבוד במקום חבריו כמו שקרא להם בתחילה).

 

          מדברי חז"ל אלה עולה שבתקופה העתיקה, היה יצר ממשי לעבוד עבודה זרה. מנשה אמר לרב אשי שאפילו הוא, אחד מגדולי ישראל שבדורו, עורך התלמוד הבבלי, היה עושה כל שביכולתו כדי לרוץ ולעבוד עבודה זרה. מהיכן נבע הרצון לעבוד עבודה זרה? המהר"ל עונה שתי תשובות לדבר, ונתחיל בראשונה (נצח ישראל פרק ב):

 

ויש לשאול, מפני מה דווקא מגרה (יצר הרע) באותו שיש לו מעלה. ופירוש דבר זה, כי מי שיש לו מעלה גדולה יותר ממה שהוא לשאר אדם, נחשב דבר זה כאילו הוא יוצא מן הסדר והשיעור, ובשביל זה דבק בהם כח אשר הוא מבטל מעלתם, אשר הוא חוץ מן שעור המוגבל.

ולכך ישראל, אשר ירשו מעלה העליונה היוצא חוץ לשיעור, דבק בהם כח הרע, הוא היצר, אשר הוא מוכן לבטל אותה מעלה עליונה, לפי שיוצא מעלתם משאר אדם. וכן תלמידי חכמים, שיש להם עוד יותר מעלה, דבק בהם כח אשר הוא מוכן לבטל המעלה אשר אינה לשאר בני אדם. ודבר זה תמצא מבואר, כי השטן, הוא היצר הרע, היה מגרה בישראל כאשר קנו ישראל המעלה העליונה, והוא כאשר הוציא השם יתברך את ישראל ממצרים ונתן להם התורה, ובזה קנו ישראל המעלה על הכל, עד שהכתוב אמר עליהם "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כלכם אכן כאדם תמותון", וזה נאמר בשעה שקיבלו ישראל התורה, שהיו ישראל במעלה היותר עליונה, והיא יוצא מן גדר שאר אדם, והיה דבק בהם הכח המוכן לבטל דבר שהוא יוצא מן הגדר. ולכך באותה שעה שקבלו התורה, שהיה מעלתם על הכל, יצא החטא אל הפעל, לא קודם ולא אחר נתינת התורה.

 

          יצר הרע נטפל דווקא לכל מי שקונה מעלה יתירה ולא לאדם במעלה רוחנית ממוצעת. כאשר אדם נמצא במדרגה גבוהה מאוד, ומעשיו עשויים להשפיע על העולם כולו, יצר הרע משקיע הרבה כדי להחטיא אדם זה. כך הדבר גם לגבי עם ישראל: דווקא בגלל מעלתם, יצר הרע עובד שעות נוספות על מנת למנוע מהם מלהוציא את כוחם אל הפועל.

          המהר"ל עונה תשובה נוספת, שלכאורה שונה מתשובתו הראשונה, אך כותב שהתשובות משלימות זו את זו. התובנה איתה נצא מהתשובה השנייה (או מההבנה העמוקה יותר בתשובה הראשונה כתוצאה מלימוד התשובה השנייה) תקדם אותנו בהבנת עניין העבודה הזרה בעולם, ובהקשר להוצאת כוחות עם ישראל אל הפועל:

 

ועוד יש לדעת ולהבין, כי הדבר שהוא שלם הוא מסולק מן החיסרון. אבל הדבר שאינו בשלמות, הנה יש בו חסרון מצד מה. וזה מפני שאין לו אותה מעלה בשלמות הגמור, ונחשב חסר, ואחר חסרון ימשך ההעדר והחיסרון לגמרי. ולפיכך אותם שיש להם המעלה העליונה כמו ישראל וכמו תלמידי חכמים, אי אפשר שיהיה להם אותה מעלה בשלמות הגמור. ודבר שאינו בשלמות, דבר זה נחשב חיסרון, ואחר זה נמשך חיסרון לגמרי, הוא היצר המביא אותו אל הרע, אחר שאין המעלה שלו הוא בשלמות.

ולפיכך כל הנבראים יש בהם השלמות, ולא שיהיה בהם השלמות שלימה, כי דבר זה אינו, רק הדבר שהוא שייך לכל בני אדם – דבר זה יש להם בשלמות, ולכך אין מגרה בהם היצר הרע כל כך. אבל ישראל יש בהם המעלה העליונה, שהם בני אלוקים יותר מכל האומות, ומעלה עליונה זאת אין להם בשלמות הגמור. שאילו היה להם אותה מעלה עליונה בשלמות היו מלאכים לגמרי, וכמו שאמר הכתוב:  "אמרתי בני אלקים אתם ובני עליון כולכם אכן כאדם תמותון וכאחד השרים תפולו". וכל זה כי אין להם אותה המעלה בשלמות, לפי שכל כך גדולה המעלה, ולכך יש בהם החיסרון, ומצד הזה דבק בהם הרע, והוא היצר הרע, ביותר מכל. ויש להבין זה גם כן.

ושני דברים אשר אמרנו, הכל עניין אחד כאשר תבין.

 

          בכל דבר שלם אין שום חיסרון. אולם, בעולם הזה, אין דבר שלם חוץ מה' יתברך. לפיכך, גם עם ישראל אינו שלם ויש בו חיסרון מסוים. בהשוואה לעמים אחרים, החיסרון בולט יותר אצל עם ישראל. כדי להבין את הדברים נביא דוגמה מעולם האומנות. כאשר ילד מצייר ציור, יהיו בציור פגמים מסוימים, אבל אנחנו עדיין נחשוב שהציור יפה משום שנמדוד את הציור לפי כישוריו של הילד. כאשר צייר מקצועי יצייר ציור, השיפוט יהיה שונה. כל פגם שיתגלה לעינינו, יפגע בהערכה שלנו כלפי הציור. כאשר הצייר המקצועי מצייר ציור כלשהו, אנחנו מצפים שהציור ייצא מושלם לגמרי, ללא פגמים, וכך כל פגם מהווה מבחינתנו כבר חיסרון גדול יותר.

          עמים רבים עבדו עבודה זרה, אך אין לנו ציפיות מהם. לעומתם, עם ישראל עבד עבודה זרה דווקא בגלל היותו קרוב לשלמות. יצר הרע הצליח לגרות את עם ישראל לעבוד עבודה זרה דווקא משום המעלה הגבוהה של עם ישראל. לו היה עם ישראל עם מושלם לגמרי, יצר הרע לא היה מוצא פתח כלשהו כדי לנסות ולהכשיל את עם ישראל. אולם, בגלל מצב הביניים: מצד אחד עם ישראל קרוב לשלמות ומצד שני אינו שלם לגמרי, הצליח יצר הרע לפתות את עם ישראל לעבוד עבודה זרה.

 

הכשל בעבודה הזרה

כשנבין כיצד הצליח יצר הרע במשימתו, נבין טוב יותר את עניין העבודה הזרה. כך כותב מרן הראי"ה קוק (אורות ישראל ה,ד):

 

כל דעת כוזבת, המהרסת את העולם, נובעת על פי רוב ממקור החפץ להתעלות בלא גבול ובלא הכנות הנאותות, שזה גורם לנפילה והשתברות.

 

         תחילה פתח מרן הרב זצ"ל את הפסקה באומרו שכמעט לכל דעה ההורסת את העולם, יש בסיס אמיתי וכנה הרוצה לעלות ולהתעלות רוחנית. מדוע אם כן דעות אלו מביאות הרס לעולם? משום שבהשתלשלות הדברים, אותה דעה עיוותה את הדרך הנכונה להשיג התעלות זו, עד שהיא אפילו יכולה לגרום לריסוק ההתעלות הרצויה: "שזה גורם לנפילה והשתברות". הרב זצ"ל מסביר תחילה את טעות עובדי העבודה הזרה:

 

עבודה זרה חפצה להתקרב אל האלוהות בחושים, וירדה לשפלותה, כי רצתה לעלות למקום שאי אפשר לעלות, ולא קנתה ההכנות הדרושות שהן דרכי הדעה וההרגשה, המבשרת את האדם להיות מבקר ה'.

 

          עובדי העבודה הזרה, רצו להגשים את האלוהות. אחת הדרכים שהדבר בא לידי ביטוי היא בכך שהם עבדו לפסלים, חפצים דוממים וגשמיים, אותם החשיבו לאלילים שלהם. בתנ"ך אנחנו מוצאים פסוקים רבים המלגלגים על תפיסה זו: "אזנים להם ולא ישמעו אף להם ולא יריחון" (תהילים קטו,ו). אולם הרצון של עובדי העבודה הזרה היה למצוא אלוקות בכל דבר. כדי להבין את הדברים טוב יותר, נביא דברים שכתב הרב זאב סולטנוביץ' בביאורו לפסקה זו (אורות ישראל עם ביאורים, עמ' 29 והלאה):

 

יסודה של עבודה זרה נעוץ בחוויה החושית שהטבעית שאדם חווה במציאות. ואז, כאשר הוא נותן את דעתו לא רק על המציאות המוחשית הגשמית שמסביבו, אלא גם על שורשה העליון יותר – האלוהות, הוא רוצה לעלות הלאה עד אליה. הוא שואף לחוש את האלוהות באותה מידה של חוויה עוצמתית חושית בה הוא חש את עצמו ואת הטבע. הנטייה הזאת, שהיא כמובן בלתי אפשרית למימוש, הינה חזקה ביותר. היא אינה נובעת ממקום רע, שכן רצון האדם הוא לחוות את חווית האלוהות הוא רצון חיובי, הוא פשוט אינו יודע כיצד. הוא יודע רק כיצד חווים חוויות אחרות – אכילה, שתיה, עונג רב, מגע עם גוף, עץ, אבן, רוח או ים. אלה חוויות חזקות מאוד, והוא מנסה להשליך מן העולם החוויתי והחושי המלא הזה, אל הכרת האלוהות, ועל כן הוא אומר שהאלוהות היא כאן. אם היא מקור הכל, אז כשאני נוגע בים, ברוח, בחול או בעץ, כאשר אני מריח, חש או טועם, אני חווה אלוהות ...

 

          אדם רוצה להרגיש את האלוקות כפי שהוא מרגיש כל דבר אחר בחיים. אלא שהאלוקים איננו נתפס בכלים של אדם גשמי, ומכאן קצרה הדרך להגשמת האלוקות. כך צריך להסביר גם את עבודת פעור. בזמן שבני ישראל יצאו ממצרים, הייתה עבודה זרה שנקראה "פעור". היו עובדים עבודה זרה זו על ידי שהיו עושים את הצרכים מולה. במשקפיים של היום, עבודה זרה זו נראית מגוחכת מאוד – כיצד עובדים את האל על ידי עשיית צרכים לכיוון פסל? אולם, עובדי פעור חשבו שיש להרגיש אלוהות גם בעשיית הצרכים, כשם שצריך להרגיש את האלוהות בכל דבר אחר בעולם. להבדיל, השולחן ערוך כותב גם הוא הלכות לגבי האופן שבו אדם צריך לעשות את צרכיו, וזאת משום שהתורה הקדושה מדריכה אותנו בכל דבר ועניין. הטעות של עובדי העבודה הזרה הייתה שהם רצו להגשים את האלוהות ועבדו עבודה זרה. ממשיך הרב סולטנוביץ' בדבריו:

 

האלילות נכשלה כי רצתה לעלות למקום שאי אפשר לעלות. כמובן שכשהאדם מנסה לחוש את האלוהות, הוא לא משיג אותה באמת, אלא נשאר בחוג המצומצם של החושים שלו. לו היה תופש את האלוהות באמת, היה מבין עד כמה פתטית (מעוררת רחמים) היא המחשבה שבטווח המצומצם של ראייה, שמיעה וחישה, ניתן להכיל את האלוהות, לנגוע בה ולחוות אותה, ועד כמה המאמץ לעשות זאת מעליב את האלוקות ...

עם זאת חשוב לציין שהאמירה שניסיונה של האלילות הינו ילדותי ומנוגד לשכל, אין פירושה שהוא לא רציני. החושים של הילדים אינם פחות חזקים מאלה של המבוגרים, ולפעמים אפילו חזקים יותר. הבעיה אינה שהילד אינו חש נכון. תחושותיו אמיתיות, אבל הוא אינו מסוגל להבדיל בין מציאות לדמיון. התחושה שהעולם מלא חיוניות הנובעת ממקומות נסתרים היא נכונה. המסקנות שנבעו מן התחושות האלה, והניסיונות לעבד אותם למושגים, כללים, חוקים דתיים – פולחניים ותמונות, הן הבעיה. הרצון להזדהות ולהתמזג עם האלוהות הוא רצון גדול, אך התוצאות הן נוראות – נפילה אל תהומות השקר, ומכאן ההפקרות. שכן הריבוי בשקר שהאלוהות נמצאת בחוויות החומר, גורם לחיטוט יתר בגשמיות שמסבך את האדם יותר ויותר.

 

          אדם אינו יכול למדוד את האלוקות בכלים שלו. הוא אינו יכול לצפות להרגשת האלוקות במעשיו או בחושיו הגשמיים. האלוקות נמצאת מעל האדם, מעל לחושיו, מעל לכל מה שהאדם יכול לתאר. כאשר אדם יבין שהוא יכול להיות רק "מבקר ה'" (כלשונו של מרן הרב זצ"ל בפסקה שהבאנו), כאשר הוא ירכוש לעצמו דעות והרגשות נכונות, אז הוא יוכל להיות עובד ה' אמיתי.

         

ביטול היצר לעבודה זרה – ביטול הנבואה

עתה נעבור לראות את הקשר הישיר בין ביטול יצר לעבוד עבודה זרה לביטול הנבואה. ראשית נביא את הגמרא במסכת יומא (סט,ב) המתארת את ביטול העבודה הזרה על ידי אנשי כנסת הגדולה:

 

"ויצעקו אל ה' אלהים בקול גדול". מאי אמור? אמר רב ואיתימא רבי יוחנן: בייא, בייא! היינו האי דאחרביה למקדשא, וקליה להיכליה, וקטלינהו לכולהו צדיקי, ואגלינהו לישראל מארעהון, ועדיין מרקד בינן (אותו יצר הרע לעבודה זרה שבגללו נחרב בית המקדש, נהרגו כל הצדיקים ועם ישראל גלה – עדיין מרקד בינינו – יצר הרע עדיין קיים?). כלום יהבתיה לן אלא לקבולי ביה אגרא לא איהו בעינן ולא אגריה בעינן. (כלום נתת לנו את יצר הרע כדי לקבל שכר אם נתגבר עליו – אנו לא רוצים ביצר הרע ולא בשכר) נפל להו פיתקא מרקיעא, דהוה כתב בה אמת. (נפל להם פתק מהשמים שהיה כתוב בו "אמת"). אמר רב חנינא, שמע מינה: חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת. אותיבו בתעניתא תלתא יומין ותלתא לילואתא, מסרוהו ניהליהו. (ישבו בתענית שלשה ימים ושלשה לילות ומסרו אותו להם). נפק אתא כי גוריא דנורא מבית קדשי הקדשים. (יצאה להבת אש מבית קודשי הקדשים) אמר להו נביא לישראל: היינו יצרא דעבודה זרה, שנאמר "ויאמר זאת הרשעה". (אמר להם הנביא לישראל שזהו היצר של העבודה הזרה).

 

          אנשי כנסת הגדולה ביטלו את העבודה הזרה, אך יחד עם ביטולה, בטלה גם הנבואה. נביא את דבריו של ר' צדוק הכהן מלובלין (בסוף שיחת מלאכי השרת) שמסביר את הקשר בין ביטול שני הדברים:

 

והנה מזה נצמח טעות אנוש ודורו כמו שכתב הרמב"ם, שחשב שמאחר שהשם יתברך מסר העולם לכוחות, חשבו שראוי לעבוד לכוחות ההם שהשם יתברך מסר ההנהגה והשגחת הברואים להם לבדם, ולהם ראוי לעבוד ולבקש רצונם ולמנוע מקצפם. וזהו כל ענייני העולם הזה שהיו אז שלא כפרו בעצם השם יתברך וכמו שאמרו "דקרו ליה אלקא דאלקא". היינו שגם הכוחות ההם מושלים ולהם שליטה בפני עצמם תחת שליטת השם יתברך.

וזה גם כן עניין להעלם שמות המלאכים וכמו שכתב הרמב"ן, דרצה לומר שאין היכולת באלו, ואם תקראני לא אענך עיין שם. ועל דרך זה כתב רבינו בחיי שם שלא רצה ליטול העטרה לעצמו. ובספר העיקרים כתב שלא יטעה לחשוב שהוא בעל הכח ולו ראוי העבודה עיין שם. והיינו כי ידיעת השמות הוא כדי לקרוא לו בשם זה, וזה מורה לטעות ולחשוב שהוא בעצמו בעל הכח ולו ראוי לקרוא.

 

          ר' צדוק מבאר את עניין העבודה הזרה באותו אופן שבו הסביר הרמב"ם את הטעות של עובדי העבודה הזרה. בני האדם חשבו שראוי לעבוד את הכוכבים או כל דבר אחר היות ולמלאכים או לכוכבים יש כוחות. אמנם הם האמינו בה' יתברך, אך הם חשבו שגם לכוכבים ולמלאכים יש כוחות שנותנים להם שליטה תחת ה' יתברך. זו גם הסיבה ששמות המלאכים היו נעלמים (כעניין יעקב במאבקו עם שרו של עשיו וכעניין התגלות המלאך אל הוריו של שמשון). שם המלאך היה נעלם מבני האדם כדי שהם לא יבואו לעבוד אותו. שם המלאך נגזר מתפקידו, ולו היו בני האדם יודעים את שמות המלאכים, הם היו מייחסים את הכוחות שיש למלאך, למלאך עצמו, ולא לה' יתברך. ממשיך ר' צדוק וכותב:

 

וזהו עיין שמות המלאכים עלו מבבל. כמו שאמרו ז"ל שביטלו אז יצרא דעבודה זרה. פירוש מחשבת הלב לטעות אחר כוחות העליונים לחשוב שהם אלוקות, רק ידעו שאין להם שום כח מעצמם. ולכך עלו עימהם שמות המלאכים, רצה לומר, עניין כל הכוחות העליונים בשמם המורה על כח המיוחד להם, ולא נעלם מהם כאשר בתחילה, כי לא היה מאז והלאה מקום לטעות. ומן הזמן ההוא והלאה נסתלקה הנבואה מישראל והתחילו החכמים שחגי זכריה מלאכי היו מכלל אנשי כנסת הגדולה והם סופן של נביאים. ושמעון הצדיק משיירי אנשי כנסת הגדולה ראש לחכמי המשנה והם חכמי תורה שבעל פה מה שאין כן הנביאים דבריהם ניתנו לכתוב.

 

          חז"ל אמרו ששמות המלאכים עלו עם שבי הגולה לארץ ישראל. הסיבה פשוטה. המניעה מידיעת שמות המלאכים נובעת מהחשש שיעבדו אותם עבודה זרה. אולם, לאחר שבטל יצר העבודה הזרה, בטל גם חשש זה. ממשיך ר' צדוק בדבריו:

 

וביאור זה כי כלל התעוות היצר הם שתים: יצרא דעבודה זרה ויצרא דעריות, כמו שאמרו שם ביומא ... ורצה לומר ההשתקעות בכל חמודות העולם השפל והשכחה לגמרי מהשם יתברך ועניינים העליונים, והוא כח השפלות והדיבוק בענייני החומריים שבאדם. ומצד כח הנפשיי וההדבק בעליונים שבאדם הוא יצרא דעבודה זרה שנדבק בכוחות עליונים זרים אשר לא לרצון ה' המה ... וכן אלה שתי הכוחות הם באדם שיוכל לשמש בהם לטוב, וכן להיפך שבכח שמיימי ידבק לכל צבא השמים לעבדם ובכח ארציי ידבק לכל תענוגי הארץ ושאר היצרים הם טפלים להם ומצבאם.

ונגד אלו שתים אמרו ז"ל שתים "אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענו". "אנכי" הוא האזהרה מיצרא דעבירה, המשכיח זיכרון השם יתברך מן הלב. ו"לא יהיה" אזהרת יצרא דעבודה זרה. ושתים אלו הכוללים הכל שמענו מפי הגבורה כמו שאמרו ז"ל "איזהו גיבור הכובש את יצרו", שמצד שצריך להם גבורה שמענום מפי גבורת השם יתברך שהיא הגבורה הראויה לכבישתם.

 

          מסביר ר' צדוק שיש שני כוחות עיקריים של עבירה: יצר עריות ויצר עבודה זרה. שני היצרים האלה מהווים את המקור לכל הגורמים לאדם לחטוא. עם ישראל שמע בהר סיני את שתי הדברות הראשונות ישירות מה' יתברך: "אנכי" הוא כנגד יצר העריות, שמשכיח את ה' יתברך מליבו של האדם, ו"לא יהיה לך" הוא כנגד יצר העבודה הזרה (לא נאריך כאן בביאור הדברים האלה). ממשיך ר' צדוק בדבריו:

 

וכנגדם הם שני המעלות שבישראל שהם חכם ונביא. ובדברי חז"ל מצינו שהחכם נקרא מלאך והנביא נקרא מלאך. והיינו כי מלאך הוא נעדר היצר כמו שאמרו בשבת. וכן אלו הנביא הוא העדר יצרא דעבודה זרה שהוא דבק בהשגת השם יתברך וכבודו האמיתי. והחכמה הוא היפך התאוות כולם שנקראים שטות כמו שאמרו "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות", וכמו שכתב הרמב"ם שיפנה לבו לדברי חכמה והם המצילים מן התאוות העולמיות שתורה אילת אהבים ויעלת חן עיין שם.

וחכם עדיף מנביא כמו שאמרו בבבא בתרא, וכמו שקדם בדברות "אנכי" ל"לא יהיה לך". והיינו כי הנביא הוא הרואה ומשיג השגות עליונות, ובאה אליו האזהרה "לא יהיה" שמשם המקום לטעות כמו שטעה אחר (אלישע בן אבויה) וכיוצא. והחכם הוא המתעסק בתורה, ובאה אליו אזהרת "אנכי" שהוא צריך לאזהרה "אנכי" לזכור זה כמו שאמרו "חבל וכו' העוסקים בתורה ואין להם יראת שמים". והיינו שמתוך ההשתקעות בתורה יוכלו גם כן לבוא לידי שכחת השם יתברך. וזהו הנרמז "על שלא בירכו בתורה תחילה", רצה לומר שלא ידעו שיש נותן התורה. וזהו הברכה מקודם רצה לומר ההכרה שאנכי ה' וממנו הכל ומידו נתן לך התורה והחכמה.

 

          מסביר ר' צדוק שבעם ישראל ישנן שתי מדרגות: חכם ונביא (בהמשך בשער המצוות הסברנו את הדברים באופן שונה על פי מאמרו של מרן הראי"ה קוק זצ"ל). הנביא מייצג את האדם שהתגבר על יצר הרע של עבודה זרה, והחכם הוא המתגבר על יצר הרע של העריות. בשניהם, גם בחכם וגם בנביא, טמונים הכוחות המובילות את האדם ליצר החטא (החכם – ליצר העריות והנביא – ליצר העבודה הזרה), ושניהם מצליחים להתגבר עליו. בהמשך הדברים יתבארו בעז"ה יותר, אך תחילה נמשיך בהבאת המשך דבריו של ר' צדוק:

 

וזהו שרמזו במה שאמרו "כל הגדול מחברו יצרו גדול ממנו". והיינו כי למה שהנביא הוא הגדול במניעות יצרא דעבודה זרה, ואצלו הוא מקום ההטעיה היתירה. וכן החכם הוא הגדול במניעת יצר התאוות והשכחה מן השם יתברך, ואצלו הוא מקום היצר בזה עצמו ביותר, שמשכיחו הזכרת השם יתברך על ידי התורה ... ולכן אמרו בבבא בתרא שם שהנבואה מן החכמים לא ניטלה, שגם לחכמים יש מדרגת נבואה שהם נעדרים מיצרא דעבודה זרה ממילא על ידי שהם דבוקים בה' שהוא מצות "אנכי ה'", והוא על ידי דביקותם בתורה וחכמת ה' כאשר הם יודעים שהיא חכמת ה', אז על ידו דיבוקם בהשם יתברך והעדר יצרא דעבודה זרה גם כן ממילא.

 

          כדי להבין את האופן שבו מסביר ר' צדוק את מאמר חז"ל "כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו", ניקח את הדוגמה שלשמה הבאנו את דבריו, את הנביא. אומר ר' צדוק שהנביא התגבר על היצר הרע שלו לעבוד עבודה זרה. הכח שמניע את יצר הרע עדיין נמצא בו, אבל הנביא הצליח להתגבר על היצר הרע הזה והגיע למדרגה שבמקום שהכח שמניע את האדם לעבוד עבודה זרה, הוא יזכה לנבואה (בהמשך נשתדל שהדברים יהיו מבוארים יותר).

          באופן זה מסביר ר' צדוק גם את מאמר חז"ל שהנבואה לא ניטלה מהחכמים. הכח שמניע את יצר הרע של החכמים הוא יצר התאווה ולא יצר העבודה הזרה, ומשום כך שייך בהם כח הנבואה. אלא שהנביא התגבר על יצר העבודה הזרה שהוא אותו כח של הנבואה, והוציא אותו באופן שלם וראוי, בעוד שעובד העבודה הזרה נכנע לאותו כח, וכך נכשל בעבודה זרה. ממשיך ר' צדוק בדבריו:

 

והנה אנשי כנסת הגדולה ביטלו יצרא דעבודה זרה ולא יצרא דעבירה כמו שמפורש ביומא שם. ולכך ניטלה מעלת הנבואה מן הנביאים, רצה לומר מצד כפיית היצרא דעבודה זרה, וזה כבר ניטל. ומאחר שאין כאן כפיית היצר, אי אפשר שוב להשיג המעלה על ידו, כמו שאמרו: "לפום צערא אגרא". והתחילה מעלת החכמה שהוא כפיית יצרא דעריות ותאוות, וכאשר מתוכה, ישיגו ממילא גם כן הנבואה, הנה דבר זה בא אצלם לפום צערא.

ולכך מן החכמים רצה לומר ממי שבא אליה על ידי מדריגת החכמה וכפיית יצרא דשטות ותאוות ממנו לא ניטלה. ולכך הייתה התחלתם משיירי אנשי כנסת הגדולה, שמתחילה היה עיקר עבודת האדם בכפיית יצרא דעבודה זרה, כמו שנאמר: "סור מרע ועשה טוב" ... ואז שביטלו אותו יצר התחילה החכמה שהיא העבודה בביטול יצרא דעבירה.

 

          אנשי כנסת הגדולה ביטלו רק את היצר לעבודה הזרה ולא את היצר של התאווה. לכן, אין כבר אפשרות להתנבא יותר, משום שהיכולת להתנבא תלויה בכך שהאדם יתגבר על הכח המניע את יצר העבודה הזרה ויעלה אותו לשימושו הנכון והמתאים – לנבואה. כל עוד שאין יצר הרע לעבוד עבודה זרה, אין גם אפשרות להתנבא, אלא אם אדם יגיע לנבואה מהצד של החכמה – מהצד של התגברות על תאוותיו.

          זה ביאור דברי המהר"ל שהיצר הרע שהיה בעם ישראל נובע דווקא ממעלתם, אלא שהיה בהם חיסרון מסוים. דווקא הרצון להתעלות לאלוקות על ידי דברים גשמיים, לבטא את האלוקות גם בדברים גשמיים, הוא הגורם לעם ישראל לעבוד עבודה זרה. מאידך, זה אותו רצון שנותן לעם ישראל את היכולת להתנבא. אנו רואים שתי קצוות של אותו מקל: או שמגיעים לנבואה, או שמגיעים לעבודה זרה.

          כדי להסביר טוב יותר את הדברים, ניעזר בדבריו של הרב אליהו דסלר בספרו מכתב לאליהו (חלק ג, עמ' 277):

 

הנה עניין זה עמוק הוא מאוד, ואין כאן מקומו לבארו במלואו. הניתן להסביר הוא שראו אנשי כנסת הגדולה צורך להשתדל בכל כוחותיהם הרוחניים לבטל מישראל את יצר הרע של עבודה זרה, שבו ראו סיבת החורבן. והיו מוכנים לוותר תמורת זה על השכר הגדול הכרוך במציאות יצר הרע הזה וכיבושו. ומצינו בדברי ר' צדוק הכהן זצ"ל, שכל עוד שהיה קיים יצר הרע של עבודה זרה, הייתה כנגדו הנבואה, והיו ניסים גלויים בישראל.

כי "זה לעומת זה עשה האלקים", שכן לעולם יש שיווי משקל בין כוחות הקדושה והטומאה, וכל זמן שהייתה נבואה בעולם שעל ידה משיגים אמונה חושית, היו לעומתה גם כוחות טומאה מוחשיים שפעלו לצד העבודה הזרה, כגון רוח שקר  של נביאי הבעל, כישוף, קסם וכו'. וזה כדי שתישאר בחירה חופשית.

וכן רואים אנו שבתחילת ימי בית השני בטל יצרא דעבודה זרה, ולעומתו פסקה גם הנבואה מישראל. והנה, אף שהצורך לביטול היצר של עבודה זרה היה ברור להם כל כך עד שהיו מוכנים לוותר על מדרגות רמות כאלה, מכל מקום לא התענו עד שנפלה להם פיתקא מרקיעא דהוה כתיב בה "אמת". ההסבר הוא שלולא זה לא היו בטוחים ששאיפתם לבטל יצר הרע של עבודה זרה הינה טהורה ואמיתית לגמרי. אילו נשארה בפנימיותם נקודה דקה אחת של התקרבות לעבודה זרה, או אילו מקור רצונם היה הנוחיות – להקל מעליהם את קושי מלחמת היצר, יודעים היו שלא תהא תועלת בתפילתם, כי רק תפילה אמיתית מתקבלת. אך כאשר הודיעו להם מן השמים ששאיפתם "אמת" הייתה, רק אז היו יכולים להתחזק בתפילה ובתענית.

 

          הנבואה והעבודה זרה הם שני קצוות של אותו מקל. בשניהם, האדם חווה את האלוקות על ידי חושיו. אולם, המרחק ביניהם גדול מאוד. בעוד שאצל הנביא, האדם מבטל את רצונותיו ושאיפותיו לגמרי אל ה' יתברך, ועל ידי זה הוא זוכה לחוויית הנבואה, לחוש בחושיו באופן מוגבל את האלוקות, עובד העבודה זרה מנסה להוריד את האלוקות אליו. הנביא עולה אל האלוקות ומתבטל אליו, ולעומתו עובד העבודה הזרה מוריד את האלוקות אליו ומבטל את האלוקות בני עצמו.[2] ללא שהאדם יכניע את רצונותיו ושאיפותיו, את יצר הרע להוריד את האלוקות אליו ולעבוד עבודה זרה, הוא גם אינו יכול לעלות ולהתעלות ולזכות לנבואה. "זה לעומת זה עשה אלוקים". כאשר השאיפה להגשמת האלוקות אינה קיימת, מתבטלת גם היכולת לראות את האלוקות על ידי חושים, על ידי הנבואה.

          ממילא מובן שהמצב האידיאלי הוא שיצר הרע לעבודה זרה יהיה קיים עדיין, וכך האפשרות להתנבא תהיה עדיין קיימת. כאשר אנשי כנסת הגדולה ביטלו את היצר לעבוד עבודה זרה, הם גם ביטלו כוחות חיים חיוניים הנצרכים לאומה הישראלית. אמנם בשמים הסכימו עם אנשי כנסת הגדולה, והצורך לבטל את היצר לעבוד עבודה זרה היה אמיתי וטהור, אך עדיין ביטול היצר לעבוד עבודה זרה היה כרוך במחיר מסוים של כריתת כוחות חיוניים אחרים של האומה הישראלית. בשמים הסכימו שהמחיר שבביטול יצר הרע לעבודה הזרה היה שווה, בעוד שהמחיר לביטול יצר התאווה איננו שווה ולכן אין לבטלו.

 

ביטול היצר לעבודה זרה והשתלשלות הדתות

עתה נראה כיצד ביטול היצר לעבוד עבודה זרה השפיע על יצירת הדתות. כך כותב מרן הראי"ה קוק זצ"ל (אדר היקר עמ' ל):

 

השלילה והכפירה היא רק שאיפה רפה של בטלנים ואנשים חולים, בעלי מומים בגוף או בנפש, וברב בשניהם יחד, שחפץ החיים והבריאות עצמה מתעבת אותה ובורחת מפניה, כמפני כל מחלה מאוסה. על כן לא תמצא מקלט בחיים מסודרים וקבועים של כל אומה ולשון.

 

          הכפירה ושלילת האלוקות נובעות ממחלות (רוחניות ופיזיות) הפוקדות את האדם. משום כך אין מציאות של דת שחורטת על דגלה את עניין הכפירה הגמורה. כל הדתות אומרות שיש לעבוד את האל באופן שבו הם מוצאים לנכון, באופן אקטיבי, ואין דת שמייצגת את הכפירה. ממשיך מרן הרב זצ"ל בדבריו:

 

אבל כדי לפתח את האהבה האלוקית בתכלית שלמותה, ולהכניסה כולה באוצר החיים האנושיים, בחיי הציבור והיחיד, בחיי החברה והלאומיות, כדי שתחיה את חיי האהבה במלואם בעולם, זאת תוכל עשות רק כנסת ישראל כשתשוב אל טבעה ואל רעננותה ... אז תשים נשמה חיה ומאירה ברגש הדת הנרדם, אשר מאז שבטל יצרא דעבודה זרה, נסתלק כח החיים הרענן של יסוד האהבה האלוקית מן העולם ...

 

          הכח הרענן של יסוד האהבה האלוקית של עם ישראל היטשטש לאחר ביטול יצר הרע לעבוד עבודה זרה (כפי שראינו לעיל). לכן, כל עוד מצב זה נמשך, לא ניתן לפתח את האהבה האלוקית בשלמותה. רק כאשר קיים גם היצר לעבוד עבודה זרה, ניתן להגיע אל האהבה האלוקית בשלמותה, על ידי התגברות על אותו יצר הרע. כאשר מתפתחת האהבה האלוקית העליונה בשלמותה, היא משפיעה גם על חיי החברה והלאומיות של העולם כולו. ממשיך מרן הרב זצ"ל בדבריו:

 

ומתוך כשלון כח המוסרי, שלא היה אפשר לישראל לקבל רוב טובה של החיים הבריאים והטובים ... היה הכרח למעט צביון החיים מיסודו, הפראי הטבעי, לבטל יצרא דעבודה זרה, שאמנם היה "כגוריא דנורא בבית קדשי הקדשים". הכח הרענן של האהבה הכללית להאלוקות, שעמד על טבעו החזק, ממנו לוקח היסוד לעבודת הקודש, בהעלותו עד מקומו ושורשו ועד תעודתו במציאות החיים הכלליים ...

 

          ההכרח לבטל את היצר לעבוד עבודה זרה נבע מכך שעם ישראל לא היה יכול להכיל את כל הטוב והמעלות של החיים הרוחניים. הסיבה היא שהיה בעם ישראל כשל מוסרי שלא היה יכול להביא את החיים הבריאים ואהבת ה' לידי ביטוי במלואם, וממילא התחילה התדרדרות לכיוון העבודה הזרה. ממשיך מרן הרב זצ"ל בדבריו:

 

לו הייתה ההשפעה הדתית של ישראל באה בעולם בזמן שהייתה האומה חיה בטבעה המלא חיים בתוכה פנימה, אז לא קיבלה עליה התכונה הדתית של אותן אומות העולם, שרוב עמנו שרוי ביניהם, את אותה הצורה החשיכה והעצובה, המצמקת את החיים ומקצרת את הנפש, ולא השפיעה ממילא פעולה חוזרת גם כן על תכונת ישראל בעת הגלות והפיזור בין העמים, ולא גררה אחריה כל אותן המידות הרעות הנגררות מקדרות הנפש ועיצבון הרוח, בפרט כשהוא מתעטף בלבוש של קדושה ואלהות, ולא יכלה להסב עליה את כל ההתקוממות הכללית, על כללות רגשי הדת וכח האמונה הדתית, שהוא ביסודו כח החיים המוסריים לחיי הרוח הבריאים, מצד השפעתו מהאהבה האלוהית הרעננה והטהורה, ולא חזרה פעולה רעה זו גם כן על ישראל, מצד החיקוי לאומות העולם.

 

          לו הייתה מציאות שבה עם ישראל היה משפיע על אומות העולם כשכל כוחות החיים שלה היו בריאים, לא היינו מגיעים למציאות שבה האומות היו משפיעות לרעה על ישראל. ההשפעה הרעה של אומות העולם על ישראל (בעיקר בגלות) נובעת מכך שחסרים בעם ישראל כוחות חיים שבטלו עם ביטול היצר לעבוד עבודה זרה. מאז שכוחות החיים של עם ישראל נתדלדלו, נוצר מעין וואקום, ובמקום שעם ישראל יקרין החוצה כלפי אומות העולם, אומות העולם התחילו להשפיע על עם ישראל.

          ראינו לעיל שתפקידו של עם ישראל הוא לאזן את כל שבעים הכוחות שנמצאים בשבעים האומות. אולם כאשר ניטל מעם ישראל היכולת להיות המשפיע על אחרים ואינו יכול לאחד בין הכוחות של שבעים האומות, הוא דווקא נגרר אחרי אומות העולם, ועל ידי כך צצות דתות שלוקחות רק כח אחד מתוך שבעים הכוחות של האומות. דתות אלה מעצימות את הכח, את התכונה, שהם אימצו. נחזור להמשך פסקה שכבר ראינו מדבריו של מרן הרב זצ"ל (אורות ישראל, שם):

      

הנטיה מקו המקורי, ממקורם של ישראל, יש לה תמיד מעין עבודה זרה, דהיינו: חפץ ופועל לצייר את האלוהות בהכרה מוחלטת חיובית. רק גילוי האלוהות שעל ידי מידת הענווה הגדולה של משה רבינו עליו השלום למד לו, "כי לא יראני האדם וחי" ו"לא תוכל לראות את פני". זאת היא תכלית ההתעלות של הצורך האנושי אל דעת האלהים, שידע את חלק הידיעה ואת אי אפשרותה במילואה, שעל ידי כן תהיה תמיד ההתעלות שבה, על ידי החלקים המתגלים בהכשרת האדם, הכח הדוחף את התרבות היותר נשגבה.

 

          דברים אלה של מרן הרב זצ"ל מהווים מעין הקדמה להבנת עניין טעות עובדי העבודה הזרה, ואת הטעות העומדת בבסיס דתות הנצרות והאיסלאם. עובדי העבודה הזרה, הנוצרים והמוסלמים, לקחו כל אחד נקודה מסוימת מביטויי האלוקות, נקודה קטנה, כח אחד, והניפו אותו כדגל. כפי שראינו, העבודה זרה לקחה את נושא הגשמת האלוה. מיד נראה בעז"ה את הכח המייחד את הנצרות והאיסלאם. אולם, כדי שתהיה יכולת לגלות את האלוקות, יש צורך להיות בעלי ענווה, לראות שהאלוקות אינה נתפסת במושגים שלנו. האלוקות היא למעלה מהשגת האדם, וממילא יש לכלול כוחות רבים יותר ממה שכוללים הדתות האחרות. יש צורך להתעלות למדרגות גבוהות של איחוד כוחות רבים ועדיין לדעת שאדם אינו יכול להשיג לגמרי את האלוקות. ממשיך מרן הרב זצ"ל בהסבר טעות הנצרות:

 

הנצרות חשבה שהיא יודעת את האלהים. היא מדדה את הבלתי נמדד באמת המוסר האנושי, על פי אותה המידה שהייתה יכולה להשתער בימי התגלותה. ומן הדמיון שיש לה ידיעה, במה שאין לה ולכל נוצר כל מושג, והרגשה במה שאי אפשר להרגיש, התקרבה בטבעה לאלילות, ונסתבכה במושגים אליליים כל כך, עד שלא תוכל להינקות מהם, כי אם על ידי שברון גמור בעצמותה, שיגרום ביטול צורתה והשבת חלקיה הטובים למקור שמשם לוקחו, שהוא אוצר התורה ותורת ישראל.

 

          הנצרות מודדת את כל העולם על ידי המוסר האנושי ולא על ידי המוסר האלוקי. מכאן, שיש נקודת השקה בין הנצרות לאלילות. בשניהם, האדם אינו מתרומם להשגות האלוקיות, אלא הוא מוריד את ההשגות שהוא חושב לאלוהיות למושגים אנושיים. כשם שהאלילות מורידה את האלוהות אל דברים גשמיים, כך גם הנצרות מורידה את האלוהות להגדרות מוסריות אנושיות.

          אחד המאפיינים של המוסר הוא החסד. במאמר העוסק בהשתלשלות של האבות הקדושים, הסברנו שיש מציאות שבה החסד ייצא מכלל שליטה ולהזיק. גילוי עריות הוא תוצאה של חסד במינון לא נכון – האדם רוצה לתת מעצמו בצורה לא מבוקרת. כך גם הנצרות לקחה את עניין החסד ועיוותה אותו, העצימה אותו מעל ומעבר למקומה הראוי באיזון שבין שבעים הכוחות, ובכך הקימה דת חדשה. לו היה עם ישראל קיים במלוא כוחו, הוא היה משפיע על כל האומות באופן שאף אומה לא הייתה חושבת בכלל על העצמת כח החסד או המוסר האנושי מעבר למקומם הראוי, ולא הייתה קמה הנצרות. באופן דומה מסביר מרן הרב זצ"ל לגבי האיסלאם:

 

מה שהיא הנצרות ביחס אל החסד והמוסר, שהיא חשבה שהיא מבינה בהם את האלוהות ומרגישתה, כן היא המושלמניות ביחס אל החכמה והגבורה, שהיא חושבת שהכירה בהם את העצמיות של האלהות ועל זה בנתה את יסודה ... ואין בינה לבין האלילות חיץ הגיוני. כי האלוהות המובנת והניכרת, על פי מידה נבראה, כחכמה וגבורה וכל מיני מעלות כאלה, ממה שהפה והלב של האדם המוגבל יכול לדבר ולחשוב, היא בעצמה תכונה של אליליות.

 

          האיסלאם לקח לעצמו את שתי הנקודות של החכמה והגבורה. בקטע הציטוט שדילגנו עליו, מרן הרב זצ"ל כותב שהחכמה והגבורה הן שתי תכונות שיכולות להעמיד את הדת בצורה טובה יותר מהחסד והמוסר האנושי. אולם, בכל ייחוס של הגבלה לאלוהות, יש יותר משביב של עבודה זרה עד ש"אין בינה (האיסלאם) לבין האלילות חיץ הגיוני". כשם שהאלילות מגבילה את האלוהות לדבר גשמי, לפסל או כל דבר אחר, כך האיסלאם מגביל את האלוהות לחכמה וגבורה.

          נכון, האלוהות מורכבת גם מחכמה וגבורה, אך היא מורכבת מעוד דברים רבים נעלים מעבר ליכולת השגתו של אדם. לכן, רק עם ישראל המלא בענווה יכול להוביל את העולם כולו להכרה באלוהות, כפי שסיים מרן הרב זצ"ל את הפסקה:

 

על כן יסוד דעת אלהים העומדת לעד היא האלהות המתעלה על כל התבונה וההרגשה, והחתומה בתוך התבונה וההרגשה בחותם של הענווה, ושל אי אפשריות ההשגה. ודווקא מצד זה היא גדולה בפעולתה על החיים. היא מישרת אותם, מעלה אותם תמיד עדי עד, וכל החיים כולם, וכל התנועות החופשיות שבעולם הרוחני והחומרי, בעולם הפרטי והכללי, מוצאים דווקא בה את תפקידם.

אמנם כדי להיות אומה שלמה יכולה להתפרנס במזון רוחני דק ונאצל כזה, בפנימיות נשמתה, צריך לזה הכשר גדול מאוד, הכשר גזעי והכשר מוסרי והכשר הסתורי, וכל אלה נשלמו רק בכנסת ישראל.

 

          דווקא על ידי שאדם יודע שהוא אינו יכול להשיג את האלוהות, הוא יכול ליישר את כל הכוחות, להביא כל אחד מהם לידי ביטוי בצורה הנכונה ובמינון הנכון. כאשר אין את הענווה להבין שהאלוהות נמצאת למעלה מהשגתנו, האדם מפעיל את הכוחות כפי שנראה לו ולא כפי שציווה אלוקיו. לכן יש צורך בעם סגולה, בעם שיש לו את הענווה להבין שמוטל עליו תפקיד לאזן בין כל הכוחות.

          בימים כתיקונם, כשכוחות החיים של האומה הישראלית עומדים בשיא כוחם (דבר שיכול לקרות רק כאשר אין יצר הרע של העבודה הזרה מבוטל) ואין כישלונות מוסריים (מהסוג שהכריחו את אנשי כנסת הגדולה לבטל את העבודה הזרה), העולם כולו שואף שעם ישראל ינהיג את העולם, עולם שבו יאוזנו כל שבעים האומות. במציאות זו, לא יווצרו דתות חדשות, שכן כל כח בכל אומה מקבל את מקומו בעבודת ה' האוניברסאלית. רק כאשר עם ישראל אינו נמצא בשיא כוחו, נוצר מעין ואקום שבו יכולות לצמוח דתות אחרות. יהי רצון שנזכה לביאת משיח צדקנו ואז ינהרו כל הגויים להר ה' בירושלים.

 

[1] הר"ן בדרשותיו משלים את דברי הרמב"ם בהגדרת עניין העבודה הזרה, וכותב שעניין העבודה הזרה נוצרה מטעות שכלית. כך כתב בדרוש התשיעי: "מצורף, שאחשוב שהאומות הקדומות היו רואין שעניין עבודה זרה ראוי ומחוייב ושגוף העיון היה מביא אליו. ואף על פי שהרמב"ם ז"ל כתב בפרק ראשון מהלכות עבודה זרה שעיקר טעות עבודה זרה מתחלה היה מפני שהיו אומרים, שהנה ה' יתברך ברא כוכבים וגלגלים, וחלק להם כבוד, והם שמשים שמשמשים לפניו במרום, ראויים הם לשבחם ולפארם ולחלוק להם כבוד, כמו שהמלך רוצה לכבד את עבדיו, ולפיכך היו עובדים עבודה זרה להשיג רצון הבורא בדעתם הרעה, זהו מה שכתב הרמב"ם ז"ל. ואפשר שהביאו לומר כן, מפני שמצא עניין זה באחד מן המדרשות או באותן ספרי עבודה זרה הקדומים שבאו לידי הרמב"ם ז"ל.

אבל לפי הסברא אני חושב שגוף העיון היה מביאם אל זה, והוא שהם היו מדעות הפילוסופים שחושבים שאין לשי"ת חפץ והשגחה בבריאה, אבל כל המציאות נמשך על צד החיוב. וכל מי שיאמין זה הדעת הרעה, אם יעלה על דעתו הפכו, יחשוב שהוא מרי גמור וחיסרון בחוק ה' יתברך, מפני שהם חושבים שהוא נעלה ומרומם מכל זה מאוד. וכיוון שהיו חושבים כך בדעתם הרעה, ויודעים באמת וברור שהכוכבים והגלגלים פועלים ומשפיעים בעולם השפל, עד שנתייחד לאומה פלונית כוכב פלוני, כמו שאמר הכתוב: "פן תשא עיניך השמימה וגו' אשר חלק ה' אלהיך אותם לכל העמים תחת כל השמים". והיו חושבים מצד התחכמותם הרע שבעבודות ההם ישיגו שפע והצלחה מצד הכוכבים, והיו נשקעים אל זה הדעת הרעה, עד שהנשים הארורות אמרו: "ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים חסרנו כל". נמצא על פי דעות הללו שהיה משתבש בהם העיון, אם לא שהאירה אותנו התורה כמו שאמר הכתוב: "נר לרגלי דברך". שאין ספק שכל מי שהיה בעל הדעות ההם, לא היה רואה למרי ועניין רע מי שהיה עובד עבודה זרה, אבל קרוב הוא שהיו חושבים יותר ממרה מי שהיה עובד ה' יתברך ממה שנחשוב אנחנו היום על פי הדעת האמיתי מי שהוא עובד עבודה זרה. ולא מפני שהיו כופרים במציאותו, שהרי כל האומות היו מודים לו בכך, כמו שאמר הכתוב: "מי לא יראך מלך הגוים כי לך יאתה". אמרו בסוף מנחות דקרו ליה אלהא די אלהיא, כלומר, שהיו מודים שהוא עילת העלות שהכל נמשך ממנו, אמנם על צד החיוב לא על צד הרצון, ונמשך מזה שכל מי שעובד אותו וחושב שה' יתברך ירצהו או יגונן עליו, שהוא מיחס הליאות אליו, ראוי אם כן לעבוד הכוכבים והגלגלים כדי להשיג מהם השפע הנמשך מהם והמנוסה אצלם על דעתם הרע, ואין ספק שגוף העיון היה מביא האדם לחשוב זה אם לא שהאירה לנו התורה. ולפיכך אחר שהעיון נותן כל ויחשב שזה רוממות בחוק ה' יתברך, וההפך חסרון, הוצרכה התורה להזהיר ולכפול ולומר בכמה מקומות שאין העניין כן, שאין עובד עבודה זרה מרומם ה' יתברך אבל מקציפו".

מדבריו של הר"ן אנו רואים שללא ציווי התורה שלא לעבוד עבודה זרה, נקודת ההנחה הבסיסית של האדם הייתה מחייבת אותו לעבוד עבודה זרה לשם שמים.

[2] באופן זה הסביר גם הרב וולבה זצ"ל בספרו "המצוות השקולות" שתיתכן עבודה זרה גם בימינו. בכל מצב שבו האדם אינו מכניע את עצמו כלפי ה', יש בכך משום עבודה זרה.