הזכות להתגלות - לפרשת וירא

ב"ה

הזכות להתגלות

            כמה פעמים היינו רוצים לזכות בהתגלות ה' אלינו? והנה, בתחילת פרשת וירא, אנחנו רואים שה' מתגלה אל אברהם, אבל לאחר ציון ההתגלות, לא מובא שם תוכן של ההתגלות. הפרשנים השונים כתבו מטרות שונות להתגלות זו לאברהם. אחד מהם הוא הרמב"ן שסובר שבאמת לא היה שום תוכן בהתגלות של ה'. ה' התגלה אל אברהם למטרה אחת. לתת לו שכר על המילה. עצם ההתגלות של ה' לאברהם היא כבר בבחינה מטרה העומדת בפני עצמה.

            לעומתו סובר רש"י אחרת. בתחילת פרשת לך לך כתב רש"י שהסיבה שה' לאאמר לאברהם מיד ללכת לארץ כנען היא לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור, ובאופן דומה כתב שם לגבי הציווי לאברהם להעלות את בנו לעולה בלי לומר לו מיד שהכוונה היא ליצחק, כדי לתת לו שכר על כל דיבור ודיבור. מכאן אנחנו רואים שרש"י סובר שהדיבור עצמו איננו השכר, אלא הגורם לשכר. מסיבה זו רש"י נתן טעמים אחרים להתגלות ה' לאברהם.

            מחלוקת זו בין רש"י לרמב"ן מקפלת בתוכה תכנים עמוקים מאוד. לפי רש"י, על אף שאדם היה אולי מאוד רוצה לזכות להתגלות של ה', אין בכל מטרה עצמית, אלא אמצעי למטרה נעלה יותר של קיום הציווי של ה'. לפי הרמב"ן, ההתגלות עצמה מהווה מטרה ואיננה רק אמצעי.

            הרמח"ל כותב בפתח ספר מסילת ישרים:

וְהִנֵּה, מַה שֶּׁהוֹרוּנוּ חֲכָמֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה הוּא, שֶׁהָאָדָם לֹא נִבְרָא אֶלָּא לְהִתְעַנֵּג עַל ה' וְלֵהָנוֹת מִזִּיו שְׁכִינָתוֹ, שֶׁזֶּהוּ הַתַּעֲנוּג הָאֲמִתִּי וְהָעִדּוּן הַגָּדוֹל מִכָּל הָעִדּוּנִים שֶׁיְּכוֹלִים לְהִמָּצֵא. וּמְקוֹם הָעִדּוּן הַזֶּה בֶּאֱמֶת הוּא הָעוֹלָם הַבָּא, כִּי הוּא הַנִּבְרָא בַּהֲכָנָה הַמִּצְטָרֶכֶת לַדָּבָר הַזֶּה, אַךְ הַדֶּרֶךְ כְּדֵי לְהַגִּיעַ אֶל מְחוֹז חֶפְצֵנוּ זֶה הוּא זֶה הָעוֹלָם. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (אבות ד, ו), "הָעוֹלָם הַזֶּה דוֹמֶה לִפְרוֹזְדוֹר בִּפְנֵי הָעוֹלָם הַבָּא". וְהָאֶמְצָעִים הַמַּגִּיעִים אֶת הָאָדָם לַתַּכְלִית הַזֶּה, הֵם הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר צִוָּנוּ עֲלֵיהֶן הָאֵל יִתְבָּרֵךְ שְׁמוֹ. וּמְקוֹם עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת הוּא רַק הָעוֹלָם הַזֶּה. עַל כֵּן הוּשַׂם הָאָדָם בְּזֶה הָעוֹלָם בַּתְּחִלָּה, כְּדֵי שֶׁעַל יְדֵי הָאֶמְצָעִים הָאֵלֶּה הַמִּזְדַּמְּנִים לוֹ כָּאן יוּכַל לְהַגִּיעַ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הוּכַן לוֹ, שֶׁהוּא הָעוֹלָם הַבָּא, לִרְווֹת שָׁם בַּטּוֹב אֲשֶׁר קָנָה לוֹ עַל יְדֵי הָאֶמְצָעִים הָאֵלֶּה. וְהוּא מַה שֶּׁאָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ערובין כב, א), "הַיּוֹם לַעֲשׂוֹתָם וּמָחָר לְקַבֵּל שְׂכָרָם".

            לכאורה, דברי הרמח"ל היו יכולים לענות בקנה אחד עם דברי הרמב"ן. כאשר אדם מתענג על ה', הוא מקיים את המטרה שלשמה הוא נברא, ואם כן לא מובן מדוע רש"י לא יכול לומר שהתגלות ה' לאברהם מהווה כשכר העומד בפני עצמו.

            נראה, שמחלוקת זו בין רש"י לרמב"ן נגרם מהבדלי השקפות ביחס לשכר שיש בעולם הזה. רש"י כתב על יעקב אבינו (בראשית לז,ב):

ועוד נדרש בו וישב ביקש יעקב לישב בשלוה, קפץ עליו רוגזו של יוסף. צדיקים מבקשים לישב בשלוה אומר הקדוש ברוך הוא לא דיין לצדיקים מה שמתוקן להם לעולם הבא, אלא שמבקשים לישב בשלוה בעולם הזה.

            לפי רש"י לא יתכן שהצדיקים יבקשו שלווה בעולם הזה. השלווה שמורה לצדיקים לעולם הבא. ממילא, דברי הרמח"ל שהאדם נברא כדי להתענג על ה' יכולים להתקיים רק בעולם הבא ואין שום אפשרות ממשית לקיים זאת בעולם הזה. ישנה הפרדה מוחלטת בין העולם הזה לבין העולם הבא. לכן גם אמר הרמח"ל בדבריו שניתן למקום הדבקות בה' הוא רק בעולם הבא. לכן רש"י חייב לומר שעצם ההתגלות של ה' לאברהם איננו שכר, אלא נועד להביא לו שכר גדול יותר. על ידי שאברהם יקיים יותר ציוויים של ה', הוא יזכה לזכר גדול יותר השמור לו לעולם הבא.

            לעומתו, סובר הרמב"ן שיש מקום ל"מעין עולם הבא" גם בעולם הזה. כאשר הרמב"ן מסביר את הסיבה לכך שהתורה לא הזכירה את עניין עולם הבא, הוא כותב:

וענין הכתוב, כי נראה לאבות בשם הזה שהוא מנצח מערכות שמים ולעשות עמם נסים גדולים שלא נתבטל מהם מנהג העולם, ברעב פדה אותם ממות ובמלחמה מידי חרב, ולתת להם עושר וכבוד וכל טובה, והם ככל היעודים שבתורה בברכות ובקללות, כי לא תבא על אדם טובה בשכר מצוה או רעה בעונש עבירה רק במעשה הנס, ואם יונח האדם לטבעו או למזלו לא יוסיפו בו מעשיו דבר ולא יגרעו ממנו. אבל שכר כל התורה וענשה בעולם הזה הכל נסים והם נסתרים, יחשב בהם לרואים שהוא מנהגו של עולם, והם באדם עונש ושכר באמת. ומפני זה תאריך התורה ביעודים שבעולם הזה, ולא תבאר יעודי הנפש בעולם הנשמות, כי אלה מופתים שכנגד התולדה, וקיום הנפש ודבקה באלהים הוא דבר ראוי בתולדתה שהיא תשוב אל האלהים אשר נתנה.

            הרמב"ן מסביר שכל ענין השכר והעונש בעולם הזה הוא בגדר חידוש. לפי שיטתו, ברור לכל בר דעת, שיש שכר בעולם הבא, כיוון שההידבקות בה' הוא דבר ברור ומובן מאליו שיקרה למי שמקיים מצוות בעולם הזה. החידוש של התורה בברכות ובקללות הוא שגם בעולם הזה ניתן להגיע למצב המזכיר במקצת את העולם הבא, על ידי שיתקיימו הייעודים של הטוב כבר בעולם הזה. המסקנה העולה מדבריו של הרמב"ן היא שצדיקים אכן יכולים לבקש לישב בשלווה בעולם הזה, ואם ניתן לישב בשלווה בעולם הזה, אזי גם ניתן להגיע ל"מעין עולם הבא" גם בהידבקות בה', ולכן הרמב"ן יכול לומר שעצם ההתגלות של ה' שהיא מעין ההידבקות בה' בעולם הבא, יכולה לשמש לשכר וכמטרה בפני עצמה, ולא רק לאמצעי לקיום מצוות.

            ביום כתיבת הדברים נודע שהגאון הרב ליב מינצבטרג זצ"ל עלה לישיבה של מעלה, ומאחר ורציתי ללמוד לעילוי נשמתו, ראיתי שהוא ביאר בשיטת רש"י דבר היכול לסייע לדברינו. הרב זצ"ל שאל (בן מלך, בראשית, עמ' קמ"ט) כיצד ייתכן לומר כדברי הגמרא שגדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה, הרי מטרת כל המצוות היא לזכות לדבקות בה'? כך כתב שם:

ונראה בזה, שעיקר תפקידו של האדם הוא לקיים המצוות בשלמות. ואמנם הדבקות בה' היא דבר גדול ונשגב ביותר, ואשרי הזוכים לזה שהם עולים במדרגות נעלות ורמות, אבל מטרת ביאת האדם לעולם הזה הוא לשמוע בקול ה' לקיים מצוותיו וללכת בדרכיו, ואילו הדבקות וקבלת פני השכינה עיקרו הוא לעתיד לבא ... ואמנם הדבקות הוא דבר נשגב, אבל אינו דוחה קיום מצוות מעשיות, כיוון שבעולם הזה מטרת האדם לעסוק בתורה ובמצוות ... ונראה פשוט דמה שנקטו הכנסת אורחים הוא לאו דווקא, אלא הוא באמת בכל המצוות המעשיות.

            לפי דבריו, אין צורך לומר שלא ניתן להגיע לרמת דבקות בה' שהיא מעין עולם הבא, אלא שלמרות שניתן להגיע למדרגה זו, כל עוד האדם נמצא בעולם הזה, קיום המצוות עדיפה על פני הדבקות בה'. ממילא כל אחד מהפרשנים ביאר לפי מה שחשוב יותר בעיניו. רש"י פירש שהדבר החשוב הוא שאברהם אבינו יקיים עוד מצווה, עוד ציווי של ה', ואילו הרמב"ן פירש שהתכלית היא עצמה הדבקות בה', גם בעולם הזה.