הערבות של יהודה

הערבות של יהודה

דברי יהודה אל יוסף

בדברי יהודה אל יוסף בפתח הפרשה, יוסף אומר "אל יחר בעיני אדוני". רש"י מסביר שיהודה אמר כלפי יוסף דברים קשים.

אולם הדברים הקשים של יהודה, קשים בעצמם. מה ההצדקה לדברים קשים כלפי יוסף? הרי האחים הסכימו לעונש הרבה יותר קשה: מי שהגביע נמצא בידו מת, ושאר האחים יהיו עבדים של יוסף. גם לאחר שהגביע נמצא באמתחת בנימין, אמרו האחים שכולם יישארו עבדים של יוסף – כולל בנימין. אם כן, מדוע יהודה פתאום הופך את עורו ומדבר דברים קשים כלפי יוסף? בסך הכל יוסף המתיק את העונש של הגנב – גם ביחס לעונש שהאחים עצמם הסכימו לו?

ניתן להסביר את דברי יהודה באופנים רבים, אך נשאל שאלה נוספת: כאשר יעקב אמר לבניו לרדת למצרים בפעם השנייה, והרי יוסף דרש שהם יביאו איתם את בנימין, ראובן אומר "את שני בני תמית". רש"י שם כותב שיעקב חשב שהצעתו של ראובן טיפשית – הרי בניו של ראובן הם גם בניו שלו. אולם, בנוגע להצעתו של יהודה "אם לא הביאותיו לפניך וחטאתי לך כל הימים" כתב רש"י שיהודה אמר שיהודה אמר ליעקב שהוא ייענש על כך בעולם הבא. מדוע אם כן מסכים יעקב להצעתו של יהודה שייענש בעולם הבא? האם יהודה הוא לא בנו של יעקב? מה ההבדל בין הצעתו של ראובן שימיתו את שני בניו, להצעתו של יהודה שהוא ייענש בעולם הבא? הרי לכאורה בשני המקרים מדובר על עונש ליעקב עצמו?

גם לשאלה זו ניתן להביא מספר תשובות[1], אולם נשתדל להביא יסוד שיסביר את שתי השאלות ששאלנו לאחר שנענה על שאלה שלישית. הגמרא במסכת מכות (יא,א) אומרת שנידוי חכם אפילו על חינם היא באה, ולומדת זאת מיהודה:

אמר רב יהודה אמר רב: נידוי על תנאי צריך הפרה. מנלן? מיהודה, דכתיב: אם לא הביאותיו אליך וגו', וא"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, מאי דכתיב: יחי ראובן ואל ימות וגו' וזאת ליהודה? כל אותן מ' שנה שהיו ישראל במדבר, עצמותיו של יהודה היו מגולגלין בארון, עד שעמד משה ובקש עליו רחמים, אמר לפניו: רבונו של עולם, מי גרם לראובן שיודה? יהודה, וזאת ליהודה? שמע ה' קול יהודה! עאל איבריה לשפא; לא הוה קא מעיילי ליה למתיבתא דרקיע, ואל עמו תביאנו, לא הוה קא ידע למישקל ומיטרח בשמעתא בהדי רבנן ידיו רב לו; לא הוה ידע לפרוקי קושיא, ועזר מצריו תהיה.

         יש הרבה מקום לדום בגמרא הזו, ואנחנו נתמקד בדבר אחד ממנו: מה הכוונה "מי גרם לראובן שיודה"? לא ניתן לומר שהכוונה שראובן חזר בתשובה בעקבות הודאתו של יהודה במעשה תמר, שהרי כאשר רש"י מסביר מדוע ראובן לא היה עם האחים בשעה שהם מכרו את יוסף, הוא כתב (בראשית לז, כט):

דבר אחר עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו.

          אם כן צריך להסביר שההודאה המוזכרת בגמרא היא משהו אחר. אכן רש"י מפרש בגמרא במסכת בבא קמא:

מדרש אגדה הוא בתנחומא מכיוון שהודה יהודה ואמר צדקה ממני עמד ראובן ואמר אני בלבלתי יצועי אבי.

          אם כן, ההודאה של ראובן איננה החזרה בתשובה, אלא הודאה ברבים: "עמד ראובן ואמר אני בלבלתי את יצועי אבי", ויש משמעות מיוחדת להודאה זו.

מהי הודאה

          הרב הוטנר, בספרו פחד יצחק על חנוכה (מאמר ב) מסביר שלמילה הודאה יש שתי משמעויות: אמירת תודה והסכמה, והוא מסביר זאת כך:

כי בתכונת נפשו של אדם טמונה היא השאיפה להיות סמוכה על שולחן עצמה, מבלי להיזקק לעזרתו של הזולת. ובשעה שאדם מביע את הכרת טובתו לחברו ונותן לו תודה, באותה שעה יש כאן הודאת בעל דין, כי בפעם הזאת אמנם לא עלתה בידו, והיה עליו להשתמש בטובתו של חברו, באופן שהשורש הנפשי העמוק של כל הבעת תודה הוא מעשה הודאה.

          הן ההודאה מלשון תודה והן ההודאה מלשון הסכמה, מראים על נחיתות מסוימת, על שיעבוד מסוים לשני. אדם צריך להתגבר על העצמיות שלו, על הגאווה, ולכופף את עצמו בפני השני, אם בדרך של אמירת תודה או בדרך של הסכמה לדבריו. כאשר יהודה הודה במעשה תמר ברבים, הוא בעצם הכניע את עצמו לגמרי לתמר, והראה לראובן שיש מדרגה גבוהה יותר בחזרה בתשובה, לא רק חרטה וקבלה לעתיד, אלא ההודאה וההנמכה שלך כלפי חברך.

ערבות יהודה

          היכולת של יהודה לכופף את עצמו, להנמיך את עצמו, היא שנתנה לו את היכולת להיות ערב, והיא גם היוותה את הבסיס של יעקב להסכמתו שיהודה ייקח עמו את בנימין. "אנכי אערבנו מידי תבקשנו". ערב הוא אדם שמשעבד את עצמו לטובת השני. שיעבוד יכול להיווצר רק כאשר אדם מכופף את עצמו ומנמיך את עצמו ביחס לשני, כפי שיהודה עשה בהודאתו לתמר.

          החיבור שבין יהודה לבנימין, הוא חיבור תמידי. גם בבית המקדש, הייתה רצועה קצרה שיצאה מחלקו של יהודה ונכנסה לחלקו של בנימין, וגם בפיצול של ממלכת ישראל, שבט בנימין נשאר צמוד לשבט יהודה. כך, לאורך השנים, החיבור שבין יהודה לבנימין שנוצרה על ידי אותה ערבות ואותו שיעבוד, המשיך ללוות את עם ישראל לאורך הדורות.

התשובות לשאלות ששאלנו

          על פי זה יתבררו השאלות ששאלנו.

• מדוע יהודה לא הסכים שבנימין יישאר לבדו בניגוד להסכמת האחים שכולם יישארו במצרים? כל עוד היה מדובר על חיבור של בנימין עם שאר האחים, ושכולם יישארו יחד במצרים, היה ניתן להסביר שגם בנימין נשאר בתור אחד מהאחים. אבל להגיע למצב שבו בנימין יישאר לבדו – דבר זה לא ניתן בשום פנים ואופן, ובפרט כשהאחים הבינו שכל מה שקרה במצרים נובע ממה שעשו ליוסף, ובנימין לא היה קשור למכירת יוסף. יהודה הציע שהוא יישאר במצרים במקום בנימין מכיוון שהוא שיעבד את עצמו והנמיך את עצמו ביחס לבנימין.
• מדוע יעקב הסכים לשלוח את בנימין עם יהודה ולא עם ראובן? משום שיהודה לקח אחריות וערבות, ושיעבד את עצמו לבנימין.

יהודה כערב לבנימין לדורות

         נקודה נוספת לעניין הערבות של יהודה מוסברת על ידי הרב חרל"פ (מי מרום, ח, עמ' רצד). בדבריו הסביר הרב חרל"פ שיש תלות בין שבט בנימין לשבט יהודה לדורות. ראשית הוא מסביר שלשבט בנימין יש תכונה שמאפיינת אותו, הדומה במהותו לתכונה המאפיינת את עם ישראל כולו.

תעודתו של בנימין הוא שיהיה מזבח בנוי בחלקו ... שהרי יחיד הוא מבין השבטים אשר נולד בארץ ישראל ... מכאן, שכאשר חסר שבט בנימין את מעלתו זו, הריהו ככל ישראל שכשעולים עולים עד לרקיע וכשיורדים יורדים עד לעפר, השבטים כולם נולדו בחוץ לארץ כדי להבטיח שלא תהא נפילתם גדולה ...

בזה באור מה שאיתא בזבחים שרצועה היתה יוצאה מחלקו של יהודה ונכנסת לחלקו של בנימין ובה היה מזבח בנוי והיה בנימין הצדיק מצטער עליה לבולעה עיין שם. לפי שכל מהותו של בנימין אינה קיימת אלא כשתהיה הרצועה בנויה בחלקו ויביא ריח ניחוח לד'.

          בנימין היה היחיד מבין השבטים שנולדו בארץ ישראל, ודווקא משום כך הוא עלול להגיע לנפילה גדולה יותר מאשר שאר השבטים. ההשגחה האלוקית גרמה לכך שכל השבטים האחרים ייוולדו בחוץ לארץ, כדי שאם הם חלילה ייפלו, הנפילה לא תהיה גדולה. רק בנימין נולד בארץ ישראל, ומשום כך הוא יכול להגיע למעלה גבוהה יותר מהמעלות שאליהן שאר השבטים מסוגלים להגיע, ומצד שני הנפילות שלו עשויות להיות גדולות יותר. מכאן שבנימין תלוי במעלה הרוחנית הגבוהה של בנין המזבח בחלקו.

          ממשיך הרב חרל"פ בדבריו:

אף גם זאת שקללתו של יעקב לאמר "עם אשר תמצא את אלהיך לא יחיה", לא פגמה ברחל בלבד כי אם בכל פרצופה, יוסף ובנימין יוצאי חלציה. לכן נסבב כך שדנוהו השבטים ליוסף למיתה, וישמע ד' לקול רחל ויפתח את רחמה ונתקבלה תפילתה כי יוסף לה ד' בן אחר. יעקב חרד לגורלו של בנימין כי חזה ברוחו אשר יקרה באחרית ימיו, ואכן במעשה הפילגש בגבעה כמעט היה עלול שבטו של בנימין להיכחד חלילה, ויצאו כל ישראל נגדו למלחמה, ידע יעקב שלולא ידבק בנימין ביעקב אבינו שלא מת, כי אז כאשר אינו מביא ריח הניחוח, יכחד חלילה מפני התועבה אשר יעשה.

          יעקב קילל את מי שגנב את התרפים מלבן, וקללה זו הייתה אמורה לחול גם על הצאצאים של אותו אדם. לכן, יוסף ובנימין היו שניהם אמורים למות: יוסף כשאחיו מכרו אותו, ובנימין בפילגש בגבעה. רק הדבקות של בנימין ביעקב אבינו מנעה את השמדת השבט כולו. מכאן עובר הרב חרל"פ להסבר הערבות של יהודה:

והנה כאשר שאלו באלקים מי יעלה בתחילה למלחמה עם בני בנימין ויאמר ד' כי יהודה יעלה בתחילה. לכן לא קיבל יהודה כל ערבות לגורל בנימין מלבד ערבותו של יהודה, כי ייתן לבנימין את הרצועה המוכרחת לו לתפקידו. גם יוסף דאג לבנימין אחיו ונתן לו חלק במקדש שילה שהיה בחלקו של יוסף כמבואר בזבחים שם, חשב יוסף שבזה יציל את בנימין מכיליון. אבל טען לעומתו יהודה: "בי אדוני, ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני", לפי שכל ערכו של משכן שילה, כמו יתר המשכנים, הוא מן הקדושה העתידה להתגלות בבית העולמים שבחלקו של יהודה. לכן טוען יהודה כי הכל תלוי בערבותו שלו לבנימין שיתן הוא לבנימין רצועה היוצאה בחלקו בבית עולמים.

          הערבות של יהודה לבנימין ממשיכה גם לדורות הבאים. יהודה אחראי ששבט בנימין יקיים את תפקידו בעולם, ולכן ה' בחר דווקא בו כדי להילחם נגד שבט בנימין בימי פילגש בגבעה. הערבות קיימת גם בתפקידו של יהודה לתת חלק מבית המקדש לנחלת שבט בנימין, ולפי הרב חרל"פ, הדברים הקשים של יהודה כלפי יוסף בתחילת הפרשה קשורים לצורך שדווקא הוא, יהודה, יהיה הערב לשבט בנימין על ידי בית המקדש, ולא יוסף על ידי המשכן.

[1] רש"י עצמו כתב שיהודה בכוונה חיכה שייגמר האוכל בבית כדי להציע את הצעתו, כך שליעקב כבר לא הייתה ברירה.