מעשה ה' - מעשה אדם

ב"ה

מעשה ה' – מעשה אדם

יוסף מתעלה מחלום אל חלום

פרשות וישב ומקץ, מביאים בפנינו שלושה חלומות כפולים. החלום הכפול הראשון הוא של יוסף עצמו, כאשר האלומות והכוכבים משתחווים לו. החלום השני הוא של שר הטבחים ושר האופים (שכל אחד מהם חלם את הפתרון של חברו), והחלום השלישי הוא של פרעה. כל החלומות מגיעים אל יוסף, אך תגובתו שונה בכל אחד מהם.

            את חלומותיו שלו, יוסף מספר לאחיו ולמשפחתו. יעקב אבינו גוער ביוסף על סיפור החלומות. הפרשנים נחלקו בפשר גערתו של יעקב, אם מפני שהוא מעורר על עצמו את שנאת אחיו (כדברי רש"י) או מפני שמקור החלום בגאווה (כדברי הרמב"ן), אך ברור מתגובתו של יעקב שאופן סיפור החלומות לא מצא חן בעיניו.

            בחלומות של שר הטבחים ושר האופים, תגובתו של יוסף שונה. "הלא לאלקים פתרונים – ספרו נא לי". בחלומות אלו שמו של ה' יתברך כבר מופיע על לשונו של יוסף. יוסף מראה שהוא מבין שה' הוא מקור החלום ופתרונו, ושהוא מהווה רק שליח על מנת לפתור את החלומות. אולם, אצל פרעה אנחנו רואים תגובה נעלה אף יותר: "בלעדי – אלוקים יענה את שלום פרעה". כאן יוסף מוציא את עצמו מהתמונה, ומבין שתפקידו בפתרון החלום אפסי. "בלעדי". אני לא חלק מהתמונה. רק ה' הוא שיענה את שלום פרעה.

            ההבנה שהכל מאת ה' היא תוצאה של כל מה שעבר על יוסף לאורך השנים שבהם סבל. במקום לקחת את הסבל למקומות של מרירות וטענות, כלפי ההשגחה העליונה וכלפי משפחתו, הוא נבנה והבין שהכל מאת ה'. כך גם כאשר אחיו דאגו שמא לאחר מותו של יעקב הוא יתנקם בהם, אומר להם יוסף "כי למחיה שלחני אלקים לפניכם". מעשה האדם איננו חשוב בפני עצמו. הכל מאת ה'. רק הבנה זו יכולה להביא את יוסף לשלטון עם הגישה הנכונה, שלא יתגאה ולא יחפש את טובתו האישית.

            רעיון זה מסביר את החזרה על שורש א.פ.ק שמופיע בפרשות מקץ - ויגש. "ויתאפק יאמר שימו לחם". יוסף מצד עצמו היה רוצה להתנהג אל אחיו אחרת, הוא לא רצה בכלל להעציב את אחיו ואת אביו. אבל הוא הבין את הצורך בגישה עוינת כלפי אחיו. הפרשנים נתנו לכך מספר הסברים: אם בגלל שהוא רצה לבחון את יחס האחים אל בנימין, אם בגלל שהוא רצה שהחלומות יתקיימו בשלמות. אולם, מלשון הפסוקים ברור שיוסף מתאפק על מנת להשלים את תוכניתו, למרות שהדבר קשה לו. רק כאשר הוא כבר איננו מסוגל יותר להתאפק (וכנראה שההגעה לשלב זה מסמל את הרצון האלוקי לסיים את התנכרותו), הוא מתגלה אל אחיו ומשנה את גישתו.

חנוכה

            פרשת מקץ יוצאת בדרך כלל בחג החנוכה. ישנה מחלוקת בהגדרה ההלכתית של מעשה שנעשה בתחילתו על ידי אדם ונגמר על ידי נס: האם להחשיבו כמעשה אדם או כמעשה נס. מחלוקת זו הובאה בספר הנפלא "נר איש וביתו" של הרב שלזינגר שליט"א, במהדורה החדשה בעמוד י"ט. המשנת אברהם (רבי אברהם אהרן פריז) כתב ששמע בשם באדמו"ר מסוכטשוב שפעולה שנעשית על ידי אדם ונגמרה בנס איננה מתייחסת לאדם:

וכמו כן שמעתי בשם מרן הקדוש זצ"ל מסכטשאוו ראיה לדבר הבא בדרך ניסי שאינו מתייחס אל העושה אותו, מהא שכתב רש"י על התורה פרשת תרומה ""מקשה תעשה המנורה" – מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקב"ה השלך את הכיכר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה" עד כאן לשונו. הרי דהגם דמשה השליך את הכיכר לאור, והוא היה הפועל בזה, לכל זאת אים הפעולה מתייחסת אליו כיוון שהמנורה נעשית על ידי נס, ולא כפי הטבע, דמדרך הטבע באם משליכים זהב לתוך אש, אין שום כלי יוצא משם.

מדברי רש"י שכתב שגמר עשיית המנורה הייתה על ידי נס, על ידי השלכת מקשת הזהב אל האש, ובכל זאת מעשה עשיית המנורה לא נקרא על שמו של משה (אלא כתוב שהיא נעשתה מאליה), סימן שמעשה אדם שנגמר על ידי נס נקרא על שם הנס ולא על שם האדם. תמה על כך כתב בספר עקבי חיים (עמ' ק"מ):

אמנם לעניות דעתי דבריו תמוהים מאד, ולא אאמין שיתאו דברים אלו מפי הגאון הקדוש הנזכר (האדמו"ר מסוכטשוב), דנראה לעניות דעתי יש להוכיח מכאן ממש להיפך, דשפיר מתיחס אל האדם העושה אותו, דאי נימא דאין מתיחס אל העושה אותו, אם כן היאך נפרש תחילת המקרא "ועשית מנורת זהב טהור", והרי גלוי וידוע לפני הקב"ה שמשה לא יכול לעשות המנורה, והאיך יצוה לו לאמר "ועשית"? אלא ודאי הוא דשפיר מתיחס אל העושה אותו, ומשום הכי אמר לו הקב"ה למשה "ועשית", אף שמקשה תיעשה המנורה ובעצם תיעשה מאליה על ידי נס, מכל מקום על ידי מה שאתה תשליך את הכיכר לאור, מעלה אני עליך כאילו עשית, וזה ברור לעניות דעתי.

            לפי העקבי חיים, יש להוכיח הפוך ממה שהוכיח המשנת אברהם ממעשה המנורה. התורה מייחסת את עשיית המנואה אל משה רבינו בכל שהיא מצווה "ועשית" למרות שגמר מעשה המנורה היה בידי שמים (יש לציין שהמשנת אברהם הביא סימוכין נוספים לשיטתו).

            נראה לענ"ד שיש לומר שהדבר תלוי בפירושי רש"י לפרשת עשיית המנורה המופיעה בפרשת בהעלותך. כתוב שם (במדבר ח,ד):

וְזֶה מַעֲשֵׂה הַמְּנֹרָה מִקְשָׁה זָהָב עַד יְרֵכָהּ עַד פִּרְחָהּ מִקְשָׁה הִוא כַּמַּרְאֶה אֲשֶׁר הֶרְאָה יְקֹוָק אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשָׂה אֶת הַמְּנֹרָה.

            מי עשה את המנורה? כתב רש"י:

מי שעשאה. ומדרש אגדה על ידי הקדוש ברוך הוא נעשית מאליה.

            בקריאה ראשונית מובן מדברי רש"י שיש מחלוקת מי עשה את המנורה: האם כפי פשט הפסוקים האומן (בצלאל וחכמי הלב) או שמא נאמר כפי מדרש האגדה שה' הוא שעשה את המנורה. אולם, רש"י בפירושו לשמות כה,לא כתב:

מאליה, לפי שהיה משה מתקשה בה, אמר לו הקדוש ברוך הוא השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה, לכך לא נכתב תעשה.

            רש"י כתב כאן רק לפי אחת השיטות שהוא הביא בפרשת בהעלותך, וכתב שה' הוא שעשה את המנורה. כך הוא פירש את המילה "תיעשה" הכתובה בפסוק במקום המילה "תעשה" – לא היה אדם שהיה מסוגל לבנות את המנורה.[1] מדברי רש"י אלו אנו רואים בבירור שני דברים:

• רש"י סובר שה' הוא שעשה את המנורה ושהמנורה נעשתה מאליה.
• למרות שכתוב "ועשית" בתחילת הציווי המנורה, הרי שהמנורה נעשתה מאליה.

יתכן לומר שרש"י בפרשת בהעלותך התכוון לומר שיש שתי דרכים להבין את עשיית המנורה, היות והיא נעשתה בדרך נס. לפי השיטה הראשונה שרש"י הביא בדבריו, מעשה המנורה נקרא על שם אדם, למרות שגמר העשיה היה על ידי נס. לפי השיטה השניה שהובאה ברש"י, מעשה המנורה נקרא על שם ה' משום שהקובע לעניין הגדרת המעשה הוא הסוף.       

[1] עיין על כך באוצר מפרשי התנ"ך לספר שמות, שם הרחבנו בדבר. כמו כן יש להעיר מכאן על דבריו של הרב ישראל אריאל שליט"א בספר מנורת זהב טהור עמ' ____, שם כתב שמשמע מדברי רש"י בפרשת בהעלותך שמשה הוא שעשה את המנורה, ועל פי דברינו אין שום מקום לומר שמשה הוא שעשה א