עלי קללתך בני - לפרשת תולדות

ב"ה

עלי קללתך בני

ברכת עשיו    

הפסוקים העוסקים בברכתם של עשיו ויעקב מעלים מספר תמיהות. התמיהה הגדולה ביותר היא כיצד ביקש יצחק אבינו לברך דווקא את עשיו הרשע? אמנם יש פרשנים שמקטינים את האבסורד בבחירת עשיו על ידי יצחק (כמו הספורנו שכתב על הפסוק "ויאהב יצחק את עשיו – גם את עשיו"), וכך גם היו שאמרו שיצחק לא התכוון לברך את עשיו בברכת אברהם, אך חלק מהפרשנים לא כתוב כן.

            כמו כן ישנו מדרש תמוה. כאשר יעקב מביע בפני רבקה את חששו, שמא יצחק יזהה אותו ויקלל אותו על שניסה לקחת לעצמו את ברכת עשיו, אומרת רבקה: "עלי קללתך בני". במדרש כתוב (מדרש רבה,סה):

"ותאמר לו אמו עלי קללתך בני". רבי אבא בר כהנא אמר אדם שחטא לא אמו נתקללה, שנאמר "ארורה האדמה בעבורך", אף אתה עלי קללתך בני.

            לכאורה המדרש איננו מובן. מדוע רבקה משכנעת את יעקב כך שהקללה עוברת אל האם? האם ליעקב לא היה אכפת מקללה שתבוא על אמו? אם כן, מדוע השתמשה רבקה בטיעון זה כדי לשכנע את יעקב לקחת לעצמו את הברכות? ועוד יש לשאול: האם אדם יכול לקחת לעצמו קללה שאמורה לחול על מישהו אחר? כיצד חשבה רבקה שאם יצחק יקלל את יעקב, שהיא תוכל לקחת ממנו את הקללה?

לרחק או לקרב

            כאשר מתבוננים לאורך הפרשות של ספר בראשית, אנחנו רואים שהאבות והאמהות הקדושים חלוקים ביניהם לגבי המשך דרכם. האבות, רוצים להכיל גם את הבנים שאינם הולכים בדרכם. כאשר שרה אומרת לאברהם שהיא רוצה לגרש את ישמעאל, אברהם מתנגד לכך (בראשית כא,יא):

וַיֵּרַע הַדָּבָר מְאֹד בְּעֵינֵי אַבְרָהָם עַל אוֹדֹת בְּנוֹ.

            ופירש רש"י שם:

ופשוטו על שאמרה לו לשלחו.

            אמנם נאמר לאברהם שעליו לשמוע לקול שרה, ובאותו הזמן ישמעאל גורש. בסוף ימיו, החזיר אברהם את הגר ואת ישמעאל וחז"ל אומרים שישמעאל עשה תשובה.

            גם יצחק ורבקה היו חלוקים בדעותיהם לגבי היחס לעשיו. רבקה, בהיותה בהריון, כאשר היא רואה שהבנים מתרוצצים בקרבה ואחד רוצה לצאת כשהיא עוברת על פתחי בתי מדרש ואילו השני רוצה לצאת כאשר היא עוברת על פתחי עבודה זרה אומרת (בראשית כה,כב):

אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי.

          רבקה איננה יכולה לשאת את המחשבה שהיא תלד תומים ולא תאומים, היא איננה יכולה להשלים עם המציאות שבה שני הבנים שנמצאים בתוכה אינם ממשיכים את דרכה. תשובת ה' אליה "ולאם מלאם יאמץ" אומרת שהיא חיבת להשלים עם הולדת הניגודים, יעקב ועשיו. רבקה אמנם כבר לא הצטערה יותר על צער העיבור לאחר תשובתו של ה', אך היא עדיין עושה ככל שהיא יכולה כדי לבכר את יעקב על פניו עשיו, בעוד שיצחק רוצה לברך את עשיו על מנת לקרבו, כשם שאברהם לא רצה לגרש את ישמעאל. רבקה, נמאנת לשיטת שיעקב צריך להיות הממשיך הבלעדי ושעשיו צריך להידחות מפני יעקב, אומרת ליעקב להתחכם ולקחת את הברכות המיועדות לעשיו.

            לכן, כאשר רבקה אומרת ליעקב "עלי קללתך בני", היא איננה מתכוונת שהקללה שיצחק עלול לקלל אותו יחול עליה במקומו, אלא היא אומרת שאם בסופו של דבר יצחק יקלל את יעקב, יהא זה סימן משמים שיצחק צודק בדרכו, ולכן היא מרימה ידיים.

הכרעה על פי רוח הקודש

            הן אצל שרה והן אצל רבקה, אנחנו רואים שהתורה אומרת שריחוק הבנים נאמר ברוח הקודש. כאשר ה' אומר לאברהם לשמוע בקול שרה, רש"י כותב:

למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות

ואילו אצל רבקה כותב אונקלוס:

עלי אתאמר בנבואה דלא ייתון לוטיא עלך.

            אם כן, בשני המקרים התורה כותבת לנו שהאמהות צדקו בדרכן, ושהיה צורך לקרב את יצחק ואת יעקב ולהרחיק את ישמעאל ואת עשיו. אולם, בסוף התהליך, האבות הם שצדקו, וישמעאל ועשיו לא נדחו לגמרי. ישמעאל זכה לחזור בתשובה, ואילו ראשו של עשו קבור במערת המכפלה כפי שכתוב בתרגום יונתן (בראשית נ,יג).