צדקותו של אברהם

ב"ה

ההתגלות הראשונה אל אברהם[1]

העלמת מעשיו הטובים של אברהם אבינו      

פרשת נח מסתיימת בסיפור שבו תרח לקח את משפחתו, הכוללת את אברהם, ויצא לכיוון ארץ ישראל. בעוד המשפחה המורחבת נמצאת בדרכה הארוכה לארץ ישראל, תרח מת. התורה איננה מספרת דבר על מעשיהם של בני משפחתו של תרח, לכאורה כולם היו פסיביים ונשארו במקום פטירתו של תרח. פרשת לך לך, פותחת בהתגלות ה' אל אברהם, בו מצווה אברהם ללכת אל ארץ כנען, בתוספת הבטחות שונות שניתנו לאברהם כשכר על הליכתו לארץ ישראל: "ואגדלה שמך", "והיה ברכה" ועוד. התורה איננה מסבירה מדוע צווה אברהם על ההליכה לארץ ישראל ומדוע דווקא לו ניתן שכר כל כך גדול.

            מצאנו בדברי רבותינו שני מהלכים מרכזיים המסבירים את ההתגלות אל אברהם. הרמב"ן (יב,ב) מסביר באופן הבא:

אבל הטעם, מפני שעשו אנשי אור כשדים עמו רעות רבות על אמונתו בהקב"ה, והוא ברח מהם ללכת ארצה כנען ונתעכב בחרן, אמר לו לעזוב גם אלו ולעשות כאשר חשב מתחלה, שתהיה עבודתו לו וקריאת בני האדם לשם ה' בארץ הנבחרת, ושם יגדל שמו ויתברכו בו הגוים ההם, לא כאשר עשו עמו באור כשדים שהיו מבזין ומקללים אותו, ושמו אותו בבור או בכבשן האש. ואמר לו שיברך מברכיו ואם יחיד מקללו יואר, וזה טעם הפרשה. אבל התורה לא תרצה להאריך בדעות עובדי עבודה זרה ולפרש הענין שהיה בינו ובין הכשדים באמונה, כאשר קצרה בענין דור אנוש וסברתם בעבודה זרה שחדשו.

לפי הרמב"ן, אברהם ברח לארץ ישראל מפני אנשי אור כשדים. בעודו באור כשדים, התנכלו אנשי המקום לאברהם על אמונתו בה'. ה' ציווה את אברהם להמשיך במסעו לארץ ישראל. אם כן, מדוע לא פתחה התורה בסיפור צדקותו של אברהם? משום שהיא לא רצתה להאריך בהסבר דעות עובדי העבודה הזרה. מדבריו של הרמב"ן עולה, שהוא צווה ללכת לארץ ישראל משום צדקותו.

המהר"ל (נצח ישראל פרק יא) מסביר את הדברים באופן אחר:.  

ולהורות לך כי לא היה התחלת הדביקות מצד הפרט, רק הדביקות הזה דביקות כללי, לא דביקות פרטי, לכך כאשר בחר השם יתברך מתחלה באברהם והוציאו מאור כשדים לתת לו הארץ, כתיב (בראשית יב, א) "ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך". והקשה הר"ם ז"ל, שתימה הוא שלא זכר הכתוב קודם זה שהיה אברהם צדיק, ולכך נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך וממולדתך וגו'", כי בלא זה לא נגלה עליו השכינה ואמר לו "לך מארצך", לכך ראוי היה לכתוב קודם צדקת אברהם. וכמו שתמצא בנח (בראשית ו, ח) "ונח מצא חן בעיני ה'", ואחר כך כתיב (שם שם ט) "אלה תולדות נח וגו'", הזכיר קודם צדקת נח קודם שהזכיר שדבר השם יתברך עמו:

אבל לפי הדברים אשר אמרנו לך לא יקשה כלל, כי אצל נח לא היה רק בחירה פרטי, והבחירה הפרטית הוא לפי מה שהוא, והכל הוא לפי מעשה צדקות שלו. אבל באברהם לא היה בחירה פרטית, רק באומה הישראלית, שהם זרעו. שהרי כתיב באותה בחירה (בראשית יב, ב) "ואעשה אותך לגוי גדול", וזה בחירה כללית, ובחירה כמו זאת אין תולה במעשה כלל, ולא בחטא, כי המעשה הוא לפרט. אף כי בודאי זכות אבות מועיל, מכל מקום עיקר הבחירה - בחירה כללית בו ובזרעו. ואל יקשה לך מה שכתוב (ר' דברים ט ה) "לא בצדקתך אתה בא לרשת וגו' ולמען הקים את הדבר אשר נשבע לאבותיך", בודאי דבר זה מה שהביא אותו הדור אל הארץ היה תולה בזכות אבות, וגם דבר זה פרטי. אבל עיקר הבחירה שבחר השם יתברך באברהם לא היה בחירה פרטית, רק שבחר בו ובזרעו אחריו בחירה כללית, ולא היה בחירה פרטית. שהבחירה הפרטית הוא לפי המקבל, ואם נשתנה המקבל - ישתנה הדבר. ולכך יתורץ השאלה, שלא הזכיר הכתוב צדקת אברהם קודם שנגלה עליו השכינה ואמר לו "לך לך מארצך וממולדתך וגו'" (בראשית יב, א), שאם כך היה משמע שלכך נגלה עליו הקב"ה ואמר לו "לך לך מארצך" בשביל זכותו שהזכיר, ואם כן היה זאת האהבה תלויה בדבר, וכל אהבה התלויה בדבר - בטל דבר בטל האהבה (אבות פ"ה מט"ז).

            הבחירה באברהם אבינו שונה מהבחירה בנח. ה' בחר בנח, הציל אותו מהמבול, ובנה ממנו את העולם מחדש, משום צדקותו הפרטית. לו נח לא היה צדיק בדורו, לא היה ה' מציל אותו. אבל הבחירה באברהם שונה. ה' בחר באברהם באופן כללי, באומה שתצא ממנו. בחירה זו איננה תלויה במעשים הטובים של אברהם או צאצאיו, אלא היא בחירה בגדר "אהבה שאיננה תלויה בדבר". לכן, הורה העלימה את מעשיו הטובים של אברהם (שגם לפי המהר"ל היו מעשים כאלה) כדי להורות לנו שהבחירה באברהם לא נבעה מאותם מעשים טובים, וגם אם חלילה צאצאיו לא ילכו בדרכו ולא יקיימו מצוות, הבחירה בהם לא תשתנה.

ההדרגתיות בעבודתו של אברהם

            אלא שצריך להבין שלא ניתן לקפוץ מדרגות גבוהות ולהיות נציג הכלל, לפני שאדם בנה את מדרגותיו הפרטיות. בקפיצה מעין זו יש סכנה גדולה, בבחינת סולם שראשו בשמים, אך רגליו אינם על הארץ, ולכן הוא עלול להתמוטט. כך אנו רואים גם אצל אברהם אבינו. בתחילת הפרשה מסופר על שני מזבחות שבנה אברהם, אולם יש שונה ביניהם. כך כתוב בשם מרן הראי"ה קוק זצ"ל (שמועות הראי"ה על פרשת לך לך):

אברהם, המצווה ללכת ארצה כנען ומקיים את הציווי, בונה סמוך לבואו מזבח: "ויבן שם מזבח לה' הנראה אליו". היה זה מזבח תודה על מעלתו האישית, הטרומית, מידת הצדק הבסיסית שיסודה בתקופת ארם של אברהם. "מי העיר ממזח צדק", "לה' הנראה אליו" – אליו, אל הכהן בעולמו הרוחני, הפרטי, הוא המתנבא "להרחיב לבו ולהוסיף דעתו". כיוון שנצטווה ועשה ועבר בארץ – "ויבן שם מזבח לה' ויקא בשם ה'". "היו העם מתקבצים אליו ושואלים אותו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו". בניית המזבח השני יש בה מיסודי הנבואה השליחית, היא הקריאה בשם ה'.

            לכאורה אברהם אבינו היה יכול לקרוא בשם ה' כבר בשעה שהוא בנה את המזבח הראשון. אבל היא הנונת, ההשפעה על הכלל, היכולת להיות עמודו של עולם, צריכה לעבור דרך השלב של העבודה הפרטית של האדם. החכמה היא ללכת מעלה מעלה: להשתדל לבנות באופן המושלם ביותר את העבודה הפרטית, ולאחר מכן לעלות מעלה ולהגיע לדרגה של ההשפעה על הכלל.

[1] הערה הקשורה לכלל המאמר: במדרשים, בפרשני התורה ובראשונים על הש"ס, מופיעות שיטות שסדר הכתובים איננו כפי המסופר במקרא. רש"י בסוף פרשת נח מציין שתרח לא מת לפני שאברהם הגיע לארץ ישראל. תוספות במסכת ברכות ז,ב מציינים שאברהם הגיע לארץ ישראל לפני הציווי שה ציווה אותו, והוא חזר לחרן. במאמר זה התעלמנו משיטות אלו, משום שהן אינן משנות את היסודות האמוניים העולים מדברינו.