משבחה של ארץ ישראל

ב"ה

(מ) שבחה של ארץ ישראל

ארץ חיטה ושעורה

          בגמרא בברכות (מא,א) מופיעה מחלוקת לגבי מה לומדים מהפסוקים "ארץ חיטה ושעורה וכו'" (דברים ח,ח-ט):

דאמר רב יוסף ואיתימא רבי יצחק: כל המוקדם בפסוק זה מוקדם לברכה, שנאמר: ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש. ופליגא דרבי חנן, דאמר רבי חנן: כל הפסוק כולו לשיעורין נאמר. חטה - דתנן: הנכנס לבית המנוגע וכליו על כתפיו וסנדליו וטבעותיו בידיו - הוא והן טמאין מיד; היה לבוש כליו, וסנדליו ברגליו, וטבעותיו באצבעותיו - הוא טמא מיד, והן טהורין עד שישהא בכדי אכילת פרס, פת חטין ולא פת שעורין, מיסב ואוכלן בלפתן. שעורה - דתנן: עצם כשעורה מטמא במגע ובמשא, ואינו מטמא באהל. גפן - כדי רביעית יין לנזיר. תאנה - כגרוגרת להוצאת שבת. רמון - כדתנן: כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים. ארץ זית שמן - אמר רבי יוסי ברבי חנינא: ארץ שכל שיעוריה כזיתים. כל שיעוריה סלקא דעתך? והא איכא הנך דאמרן! אלא: ארץ שרוב שיעוריה כזיתים. דבש - ככותבת הגסה ביום הכפורים.

          לפי שיטת רבי יצחק, הפסוקים נאמרו על מנת ללמוד מהם את סדר קדימויות הברכות על הפירות הללו. ככל שהפרי מוקדם יותר בפסוק, כך הוא קודם לברכה. אולם, רבי חנן חולק עליו וסובר, שהפסוקים נאמרו כדי ללמד אותנו שיעורים של תורה. לדוגמא: כדי אכילת פרס נלמד מ"חיטה", וכך מכל פרי יש שיעור שנלמד ממנו.

          אלא שלכאורה קשה: פסוקים אלו נאמרו כדי ללמדנו את שבחה של ארץ ישראל. לפי רבי יצחק ניתן להסביר שככל שהפרי מוקדם בפסוק, הוא יותר משובח, ולכן צריך להקדימו בברכה. אבל על רבי חנן יש לשאול: מהו השבח שיש בהגדרת שיעורים של מצוות בפירות ארץ ישראל?

שאלות נוספות

          מהתבוננות בפסוקים עולים לנו שאלות נוספות. תחילה נביא את הפסוקים הצמודים לפסוקים של "ארץ חיטה" (דברים ח, ז-י):

(ז) כִּי יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר: (ח) אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ: (ט) אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת: (י) וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְקֹוָק אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:

          הפסוקים העוסקים בשבח ארץ ישראל מסתיימים בתיאור שהארץ היא ארץ שאבניה ברזל, ומההרים ניתן לחצוב נחושת. על כך יש להסביר:

• לכאורה, האמרה שהאבנים שבארץ ישראל הם אבני ברזל, איננה שבח, אלא גנאי.
• מדוע הציווי לברך מופיע לאחר הפסוק העוסק בעניין האבנים וההרים של ארץ ישראל? היה מתאים יותר שהציווי לברך יופיע לאחר העיסוק בפירות ובלחם שבארץ ישראל?
• בדרך כלל התורה משבחת את ארץ ישראל כארץ "זבת חלב ודבש". מדוע כאן שינתה התורה מהשבח הרגיל?

קביעת השיעורים

          לאחר חיפושים רבים, מצאתי שהחתם סופר (בפירושו לתורה[1] על פרשת עקב) שאל את השאלה ששאלנו על הגמרא במסכת ברכות, וענה באופן הבא: הפירות בארץ ישראל היו גדולים מאוד, ולכן לכאורה לא ניתן לקבוע את השיעורים על פיהם. לכן, היה צורך שתלמידי החכמים שבארץ ישראל יקבעו את השיעורים על פי הערכה של שיעורי הפירות שבחוץ לארץ. גם הארץ שאבניה ברזל, רומזת לתלמידי חכמים (כפי המובא בגמרא במסכת תענית), והשבח הוא שאותם תלמידי חכמים יכולים לשער את השיעורים הללו.

          אם נשתמש ביסוד שייסד לנו החתם סופר, אולי נוכל להבין יותר לעומק את השבח המוזכר. השבח שבארץ ישראל היא היכולת להתבונן מעבר למה שהעין רואה במבט ראשון. כשם שתלמידי החכמים שבארץ ישראל יכולים לקבוע את השיעורים על סמך הערכה של פירות שגדלים מחוץ לארץ ישראל, כך ההתבוננות שלנו על כל מה שקורה בארץ ישראל מבוסס על מימד עמוק יותר מההתגלות הראשונית. נסביר.

אבני ברזל

          בזמנים שונים, אדם היה יכול להגיע לארץ ישראל ולראות מדבר, אדמות טרשים וכו'. אבני ברזל של ממש. אולם, לאורך הדורות, עם ישראל הצליח בסייעתא דשמיא לגדל באדמות טרשים אלו פירות משובחים. חקלאי גוש קטיף הצליחו לגדל בחולות שם גידולים שהיו מיוחדים מאוד. היכולת לקחת את אותם אבני ברזל ולהפוך אותם למקור גידול מיוחדת רק לארץ ישראל ורק כאשר עם ישראל יושב עליה. כשם שהתלמיד חכם שבארץ ישראל מסוגל לשער את שיעורי התורה על פי פירות שהוא מעולם לא ראה, כך החקלאי מסוגל לראות מעבר לאבני ברזל ולגדל גידולי קרקע שקוצרים תשבחות בעולם כולו.

          אם כן, השבח שבארץ ישראל היא שלמרות שנראה הדבר שיש בה אבני ברזל, בכל זאת ניתן לגדל בה את שבעת המינים. לו היינו שואלים חקלאי רגיל, הוא אולי לא היה מגיע למסקנה זו, אבל חקלאי שמבין את ערכה של ארץ ישראל, יגדל פה גידולים מיוחדים.

          יתירה מכך. רוב שבעת המינים המוזכרים בפסוק, עוברים שינוי בהפקתם. החיטה והשעורה הופכות ללחם ומיני מאפה, הגפן ליין, זית לשמן, והתמר בכלל לא הוזכר בהופעה המקורי שלו, אלא בדבש, במיץ שיוצא ממנו. גם כאן, הפרי איננו מה שעומד לפנינו, אלא אנחנו לוקחים אותו למקום עמוק יותר, ומפיקים ממנו תוצרים משובחים יותר. בלחם וביין אנחנו אפילו מייחדים ברכה למוצר החדש שנוצר.

ברכת הארץ

          ממילא, הברכה המוזכרת בסוף, איננה ברכה על האוכל שאכלנו, אלא היא ברכה על הארץ. איננו מודים לה' על החיטה שהוא נתן לנו, למרות שגם על כך צריך לברך אותו. אנחנו מברכים את ה' על שנתן לנו את ארץ ישראל, ארץ שיכולה לגדל את אותם גידולי קרקע נפלאים שאנחנו יכולים להשביח אותם, כשם שאנחנו זוכים להשביח את הארץ. כשם שהפכנו את החיטה ללחם, כך הפכנו את אבן הברזל לקרקע פוריה.

          עניין זה עמוק. המהר"ל בכמה מקומות מסביר שדבר שהוא חומרי לא ניתן לשינוי. רק דבר רוחני ניתן לשינוי. השינוי שניתן לעשות בארץ ובפירותיה, מראה שה' נתן לנו ארץ רוחנית, ארץ שבמבט ראשון עלול להיראות לנו אבני ברזל, אבל אם הולכים בדרכם של אותם תלמידי חכמים שבארץ ישראל שמתבוננים רחוק יותר וקובעים את השיעורים על פי פירות שהם לא ראו, ניתן לראות כמה הארץ פוריה.

          הייחוד של שבח זה, של הרוחניות של ארץ ישראל, באה לידי ביטוי דווקא בשעת הכניסה לארץ ישראל. דווקא כאשר יש צורך להזכיר לעם ישראל "וזכרת את ה' אלוקיך כי הוא הנותן לך כח לעשות חיל", כאשר בני ישראל נכנסים לתוך עולם כביכול חומרי, בו אינם אוכלים יותר את המן אלא חורשים את האדמה, דווקא כאן הם צריכים להבין שעבודת הארץ איננה חומרית. עליהם להתבונן גבוה יותר, למרחק גדול יותר, ולהבין שהארץ מוציאה פירות שצריכים שינוי, האבנים צריכים שינוי, ושינוי זה מראה על הרוחניות הקשורה לארץ ישראל. זו הסיבה שהתורה מוסיפה שבח על השבח הרגיל שלה, ולא מסתפקת באמריה שארץ ישראל היא זבת חלב ודבש.

[1] יש שני פירושים לחתם סופר על התורה. האחד תורת משה, והשני נקרא חתם סופר על התורה. דבריו נכתבו בשני.