חלוקת הציווי על הקרבנות בין פרשת ויקרא לפרשת צו

חילוק הציווי בקרבנות

מערכת החוקים הכפולה של הקרבנות      

הרב צבי יהודה זצ"ל היה חוזר פעמים רבות על היסוד שהפרשות שבתורה נאמרו בזוגות, במעין כלל ופרט. פרשות בראשית ונח מספרות על הפרה היסטוריה, בעוד שפרשת לך לך ופרשת וירא מספרות שניהם על אברהם אבינו. כך גם פרשות ויקרא וצו עוסקות בדיני הקרבנות.

הסדר שבציוויים הכתובים לאורך ספר ויקרא בדרך כלל מובן מאוד. הספר פותח בדיני קרבן עולה לסוגיו, ממשיך במנחות, קרבנות שלמים וכו'. אולם, כאשר מגיעים לפרשת צו, אנחנו רואים שהתורה לכאורה סוטה מדיני הקרבנות עצמם, עוברת לדיני תרומת הדשן ומנחת חביתין, ולבסוף חוזרת לפרט מספר דינים של הקרבנות והדבר אומר דרשני.

          דומה שאפשר להסביר על פי הטעם שנתן הרמב"ן לעצם מצוות הקרבנות (ויקרא א,ט):

ויותר ראוי לשמוע הטעם שאומרים בהם, כי בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה, צוה השם כי כאשר יחטא יביא קרבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה, ויתודה בפיו כנגד הדבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאוה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלהיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקרבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו. וקרבן התמיד, בעבור שלא ינצלו הרבים מחטוא תמיד. ואלה דברים מתקבלים מושכים את הלב כדברי אגדה.

          הרמב"ן מסביר שהטעם שהתורה ציוותה להקריב קרבנות הוא ההקבלה שיש בין הפעולות שאנחנו עושים בקרבנות לבין מה שהיה ראוי לעשות לאדם שחטא. כל פעולה שאנחנו עושים עם איבר מסוים בבהמה, מהווה פעולת כפרה למעשה שאדם עשה: (למשל: הוידוי כנגד חטא שקשור לדיבור, זריקת הדם ככפרה על נפשו).

          אולם, ישנם דינים שאינם קשורים למערכת הכפרה על החטא. הרמב"ן לא כתב שהאכילה קשורה לכפרה על החטא, או שהדינים הקשורים למגע בדם הקרבן קשורים לכך (על אף שברור שיש קשר כלשהו – מערכת הדינים הראשונה הקשורה לכפרה גורמת למערכת הדינים השנייה). יוצא, שהרמב"ן בעצם הגביל את טעם הקרבנות לפעולות מסויימות המוזכרות בפרשת ויקרא. שאר דיני הקרבנות, אינם קשורים ישירות לטעם הקרבן, וממילא הם נאמרו כמערכת חוקים נפרדת, המתארת את העבודה בבית המקדש שנאמרה בפרשת צו: תרומת הדשן, מנחת חביתין ושאר דיני הקרבנות.

          מכאן שכאשר התורה פתחה בדיני קרבנות, היא בעצם כתבה את הדינים שקשורים לטעם הבאת הקרבן ובפרשת ויקרא פירטה את הפעולות הקשורות לכפרה כפי שכתב הרמב"ן. לאחר מכן, בפרשת צו, כתבה התורה את הדינים הנוספים של הקרבנות שאינם קשורים ישירות לכפרה עצמה לפי טעם הרמב"ן.

מסירות נפש בהקרבת הקרבן

          היסוד המובא לעיל בדברי הרמב"ן (וכפי שהסברנו גם בפשט הכתובים) מתבסס בדבריו של הנתיבות שלום בפתיחת פרשת ויקרא. כך כתב (עמ' ח'):

וזהו שאמר הכתוב אדם כי יקריב מכם ולא אדם מכם כי יקריב, להורות שעיקר הקרבן הוא מכם, היינו מעצמותכם, שתקריבו עצמכם לה' יתברך. אך האיך יתקיים זה בפועל, על ידי הבהמה, הבקר והצאן, המעשה שעושים בבהמה מתייחס על המחשבה והכוונה שלכם, ומשלים אותה, ועל ידי זה נשלם קרבנכם דייקא. וזה תכלית הקרבן שיהודי יביא את עצמו למדרגה זו שימסור את נפשו לה' יתברך, ויקיים אדם כי יקריב מכם קרבן לה', להקריב את עצמו לה' יתברך, על ידי שהוא בטל ומבוטל ומוסר נפשו לה' יתברך בנכונותו לכך שכל הנעשה בקרבן ייעשה בו.

          הקרבת הקרבן איננה אומרת רק שהאדם מקריב את הקרבן במקום להקריב את עצמו. על ידי הקרבת הקרבן, האדם מבין שהוא עצמו היה צריך להיות מוקרב לה' והוא אפילו מוכן לעשות זאת, כיוון שזוהי המסירות נפש של יהודי, לשעבד את עצמו, גופו ונפשו, לה' יתברך. ביום יום, זה אמור להיעשות על ידי קיום המצוות, ובהקרבת הקרבנות על מנת לחזק את ביצועי קיום המצוות. אבל במודעות, היהודי משעבד את כל כולו תחת ה' יתברך.

הקרבת קרבן פסח

          המשנה במסכת פסחים מונה הבדלים בין פסח מצרים לפסח דורות. כך כתוב במשנה (צו,ב):

מה בין פסח מצרים לפסח דורות? פסח מצרים מקחו מבעשור, וטעון הזאה באגודת אזוב, ועל המשקוף ועל שתי המזוזות, ונאכל בחיפזון בלילה אחד.

          במצרים, לא היה לעם ישראל מזבח על מנת להזות עליו את דם קרבן פסח, ולכן במקום להזות את הדם על המזבח, הזו אותו על המשקוף והמזוזות. מו"ר הגר"א שירא (הגדת היושבת בגנים עמ' צו במהדורת תשע"ט, קשר בין הקרבת קרבן הפסח במצרים לבין טעם הרמב"ן בהקרבת הקרבנות:

"ואראך מתבוססת בדמייך". בילקוט שמעוני יחזקאל רמז שנ"ד דרשו דם פסח ודם מילה. לגבי מילה מובן הביטוי "מתבוססת בדמייך", אבל לגבי קרבן פסח צריך בירור. ויש לפרש על פי דברי הרמב"ן בויקרא (א,ט) בטעם הקרבנות שיחשוב האדם בעשותו עבודת הקרבן שהיה ראוי לחוטא שישפך דמו וכו', לולי חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקרבן הזה שיהא דמו תחת דמו וכו'. וכך גם בקרבן פסח שהזו מדמו על המשקוף ועל שתי המזוזות שהם היו כדין מזבחות של דורות.

          על מנת להיגאל ממצרים, היה צורך במסירות נפש גדולה מאוד. הקרבת הקרבנות לא התחילה במשכן או במקדש, אלא בעצם הגאולה ממצרים טמונה מסירות הנפש, היכולת של יהודי להבין שהוא מקריב את כל כולו לעבודת ה', ושהכפרה על ידי הקרבן באה להחליף את מסירות גופו – נפשו של היהודי.

          בזמן בית המקדש, כאשר הכוונה בהקרבת הקרבנות החליפה את התפקיד של מסירות נפש, והפכה לפעולה שנועדה להכשיר את מסירות הנפש לה', החליט ה' יתברך שאין עוד טעם בעבודת ה' מסוג זה והחריב את היכלו. יה"ר שנזכה להשבת עבודת הקרבנות במהרה בימינו, ועל ידי כך נזכה למסור את נפשו כלפי ה'.