ישראל מקדשים את המועדות לפרשת אמר

ישראל והמועדות

השבת והמועדות       

בפתח פרשת המועדות, התורה פותחת בדיני שבת (ויקרא כג, א-ג):

וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם מוֹעֲדֵי יְקֹוָק אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֵלֶּה הֵם מוֹעֲדָי: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ שַׁבָּת הִוא לַיקֹוָק בְּכֹל מוֹשְׁבֹתֵיכֶם:

          רק לאחר כתיבת עניין השבת, עוברת התורה לפרשת המועדות עצמה (שם, פסוק ד' והלאה), כאשר היא נותנת כותרת חדשה לעניין המועדות:

אֵלֶּה מוֹעֲדֵי יְקֹוָק מִקְרָאֵי קֹדֶשׁ אֲשֶׁר תִּקְרְאוּ אֹתָם בְּמוֹעֲדָם: בַּחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבָּיִם פֶּסַח לַיקֹוָק:

          מכך שהתורה כתבה כותרת חדשה בפרשת המועדות, והיא הזכירה בכותרת זו פעם נוספת את עניינם של המועדים, רואים שגם התורה עצמה מבינה שכתיבת השבת מפסיקה מעניין המועדות, אחרת אין טעם בכותרת חדשה. ניקח לדוגמא את המשך הפסוקים שלאחר פסוקי חג הפסח. התורה לא הביאה כותרת חדשה כשהיא עברה לעסוק בחג השבועות, משום שחג השבועות, כחד הפסח, עוסקים באותו עניין – ענייני המועדים. כך גם בשאר המעברים שבין חג לחג, התורה לא כותבת כותרת חדשה. רק בעניין השבת, הפרידה התורה בין עניין השבת לעניין המועדות על ידי כותרת, ומכאן עלינו לשאול: מדוע בכלל כתבה התורה בפרשת המועדות את עניין השבת? כמו כן עלינו להבין: אם השבת איננה נכללת בכלל המועדים, אזי התורה לא הייתה אמורה לכתוב אותה אחרי כותרת של עניין המועדות.

          רש"י במקום הביא את מדרש חז"ל, שכתיבת עניין השבת נועד למד שכל מי שמשמר את המועדות, כאילו שקיים את מצוות השבת. הרמב"ן כתב שנלמד מכאן שלמרות שמותר להעביר אש בחג ולבשל אוכל נפש, כאשר החג חל בשבת, הדבר אסור. מדברי שני הפרשנים (וכך גם פרשנים נוספים), אנו רואים שכתיבת השבת בתחילת פרשיית המועדות, נועדה להדגיש את היחס שבין המועדים לשבת. לפי רש"י, אנחנו לומדים את מעלת המועדות, עד כדי כך שאדם המקיים את המועדות כאילו קיים את השבת (וברור שהקטן נתלה בגדול, כך שהשבת היא החשובה יותר מבין השניים), ולפי הרמב"ן אנחנו לומדים את הלכות המועדות ביחס לשבת.

          אולם, עדיין נשאלת השאלה: מה ראתה התורה להשוות בין השבת לבין המועדות?

תקנותיו של משה רבינו

          יש עוד רש"י מופלא שעלינו להסביר בהקשר זה. הגמרא במסכת שבת (ל,א) מתרצת סתירה בדברי שלמה המלך. מצד אחד הוא כתב שאדם חי עדיף מאדם מת. מצד שני הוא כתב שאדם מת עדיף מאדם חי. איך מתרצים את הסתירה בדבריו? נביא את אחד מהתירוצים שבגמרא:

מנהגו של עולם, שר בשר ודם גוזר גזרה ספק מקיימין אותה ספק אין מקיימין אותה, ואם תמצי לומר מקיימין אותה - בחייו מקיימין אותה, במותו - אין מקיימין אותה. ואילו משה רבינו, גזר כמה גזירות ותיקן כמה תקנות, וקיימות הם לעולם ולעולמי עולמים. ולא יפה אמר שלמה ושבח אני את המתים וגו'?

         משה רבינו תיקן תקנות, ולמרות שהוא כבר מת, אנחנו עדיין מקיימים את תקנותיו. לעומת זאת, מלך חי, יכול לתקן תקנות רבות, אך הציות אליהן יהיה נמוך יותר מהציות לתקנות של משה רבינו. לכן, שלמה משבח את משה רבינו שכבר מת ותקנותיו מתקיימות, לעומת מלך בשר ודם שעדיין חי.

          משה רבינו תיקן לא מעט תקנות. אולם, בבואו לפרש את הגמרא, הזכיר רש"י תקנה מסוימת של משה:

כי ההיא דתני במגילה (לב, א): משה תיקן להם לישראל שיהו שואלין ודורשין בעניינו של יום.

          הגמרא במגילה (שם) למדה שמש רבינו תיקן לבני ישראל שבכל חג, עליהם לדרוש בעניינו של יום. דברי רש"י מופלאים: מדוע ציין רש"י דווקא את התקנה הזו? הרי יש עוד לא מעט תקנות של משה רבינו שאולי משמעותיות יותר, כמו התקנה לקרוא בתורה. אם כן, מדוע בחר רש"י לציין דווקא את הלימוד של הלכות החג מתוך כל התקנות האחרות שהוא תיקן?

לימוד בזמן הקיום

          על מנת לענות על שאלה זו, ניעזר ביסוד חשוב שלימד אותנו הרב יצחק הוטנר, בעל הפחד יצחק. הפחד יצחק (מאמרי פחד יצחק, פסח, עמ' רכ"ט – רל"ב) מסביר שיש ללימוד תורה סגולה של פעולה על קיום המצווה עצמה. למשל: כאשר אדם לומד הלכות לשון הרע, מעבר ליכולת לקיים טוב יותר את הדינים הקשורים ללשון הרע משום שהוא מכיר אותם, יש גם פעולה סגולית שלימוד ההלכות גורם לו לקיים טוב יותר את ההלכות הללו. לאחר בירור יסוד זה, ממשיך הפחד יצחק בדבריו:

אם כן, אפשר לאדם ללמוד הלכות ציצית בכדי לקיים מצוות ציצית, שדעותיו ישפיעו על הנהגתו באופן טבעי, או שילמד אותן ההלכות כהתחלה בקיום מצוות ציצית, על דרך חלק מה"ללמוד" של מצוות ציצית. אמנם, מעולם לא שמענו שלימוד זה יהא צריך להיות דווקא בזמן שהמצווה נוהגת. שזמן חיוב ציצית הוא רק ביום, מעולם לא שמענו שלימוד הלכות ציצית (בבחינת ה"ללמוד" של המצווה) בלילה, לא ייחשב כחלק של המצווה של ציצית.

וכאן הגענו לנקודת החידוש והייחוד של תקנת משה ללמוד הלכות חג בחג. והיינו, כי הוא דווקא בזה שהלימוד של המצווה יהא בזמן קיום המצווה.[1]

          תקנתו של משה לגבי הלימוד של הלכות חג בחג, שונה בתכלית השינוי מלימוד תורה של שאר המצוות. בשאר המצוות, אין לזמן הלימוד קשר עם קיום המצווה, ולכן גם מי שלומד הלכות ציצית בלילה, או מי שלומד הלכות שבת בימות החול, זוכה שההארה המיוחדת והסגולית של לימוד הלכות אלו ישפיעו על קיום המצווה עצמה. לא כן בתקנה של משה רבינו לגבי לימוד הלכות חג בחג. כאן כבר יש עניין ללמוד את ההלכות דווקא בזמן החג, ולימוד זה מאיר את החג באופן שונה.

היחס בין שבת למועדות

         אולם, הפחד יצחק לא הסביר את היסוד שלו. מדוע שונה לימוד התורה של החגים מלימוד תורה של שאר חלקי התורה? נראה להסביר, שהיסוד הוא הכח הגדול שה' יתברך נתן לעם ישראל בעניין המועדות, עד כדי כך שהם שמקדשים את החג. "ישראל קדשינהו לזמנים". בעוד שהשבת קבועה וקיימת, ואיננה תלויה בקידושה על ידי עם ישראל, המועדים כולם מתנהלים לפי קידוש הזמנים על ידי עם ישראל. הקב"ה נתן לעם ישראל כח מיוחד של קידוש הזמנים, שמשפיע על המועדות.

          משום כך, היה חשוב לתורה להדגיש את עניין השבת לפני קידוש המועדים. על מנת שנוכל לקדש את המועדים, עלינו לזכור מי נתן לנו כח זה, ולהתחשב בכח הקדושה המיוחדת שהוא הוריד לעולם. לכן, לפי הרמב"ן, פרשת המועדות נפתחת במצוות השבת, על מנת לומר לנו שכח הקדושה של השבת שמקורו מה' יתברך, מכריע את כח קדושת המועדות שבאה מעם ישראל. לפי רש"י, הדברים באים לבטא שכאשר מכירים בכח הקידוש של המועדות, מכירים גם ביסוד של הקדושה הנובעת מקדושתו של ה', קדושת השבת.

          זו גם הסיבה שמשה רבינו תיקן לעם ישראל ללמוד את הלכות החג בחג. על מנת שעם ישראל יוכל לקדש את החג, הוא צריך להכיר בזמן הקידוש את מהות הקדושה. כשם שאי אפשר להגיע לאהבת תורה בלי לדעת מה זה תורה, ובלי לדעת מה זו אהבה, כך אי אפשר לקדש את החג בלי לדעת מהו החג, והתזכורת בזמן החג נותנת משנה תוקף לקדושתו. אולי אפשר להעיז ולומר שהדבר הוא דומה לכך שהקב"ה הסתכל בתורה וברא את העולם, כך עם ישראל צריך להסתכל בקדושת החג על מנת לקדש אותו.

          ממילא מובן מדוע רש"י הדגיש דווקא תקנה זו של משה רבינו. תקנה זו הינה תקנה יסודית הנוגעת למהות הפנימית של עם ישראל בקידוש הזמנים.

[1] ובהמשך דבריו כתב שם שגדולי ישראל לא אהבו את מי שבימים טובים היה ממשיך בלימוד הרגיל שלו, ולא היה מתעסק גם בענייני החג.