הזהב המשכן

הזהב במשכן

ריקוע חוטי הזהב      

יש אגדה של האחים גרין: איכר אומר למלך שהבת שלו יודעת לטוות זהב מקש. לא נרחיב בכל המעשיה הזו, אבל באגדות של הגויים הזהב והרכוש הוא העיקר. לא כן במשכן, שם הדברים הפוכים, כפי שנאמר (שמות לט,ב-ג):

וַיַּעַשׂ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר: וַיְרַקְּעוּ אֶת פַּחֵי הַזָּהָב וְקִצֵּץ פְּתִילִם לַעֲשׂוֹת בְּתוֹךְ הַתְּכֵלֶת וּבְתוֹךְ הָאַרְגָּמָן וּבְתוֹךְ תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי וּבְתוֹךְ הַשֵּׁשׁ מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב.

            בעשיית האפוד, וכך גם בבדים השונים שהיו במשכן, הזהב לא היה החוט העיקרי ולא עמד בפני עצמו, אלא הוא עורבב עם החוטים האחרים. יתירה מכך, התורה מדגישה את מלאכת רקיעת הפתילים, מה שלא עשתה עם אף עבודה אחרת במשכן. כתב על כך רמב"ן (שם):

לא הוסיף בכל מלאכת הקדש לפרש דרך האומנות איך נעשה, זולתי בכאן, והראוי שיאמר ויעשו את האפוד זהב תכלת וגו' מעשה חושב, כתפות עשו לו וגו', כי כן הדרך בכולם. ויתכן שספר בכאן המחשבה שחדשו בחוטי הזהב, כי היה תמה בעיניהם להיות זהב טווי ושזור כאשר יעשו בצמר ופשתים, כי לא נשמע עד היום ההוא לעשות כן.

            חידוש גדול התגלה במלאכת המשכן: טוו ושזרו חוטי זהב, מלאכה שלא נעשתה מעולם עד הקמת המשכן. זו הסיבה שהתורה מצאה לנכון להדגיש דווקא את מלאכת הריקוע, דבר שלא עשתה בשום מלאכה אחרת. על אף היכולות הגבוהות של טוויית ושזירת חוטי זהב, ועל אף הרצון הגדול של עם ישראל לתרום למלאכת המשכן עד שהיה צריך עצור אותם מהמשך התרומות, הבגדים לא היו עשויים מזהב גרידא, וחוטי הזהב שולבו בחוטים מחומרים אחרים, עד כדי כך שניתן לומר שהזהב היה בטל ברוב, והדבר דורש הסבר.

"העלמת" הזהב במשכן

בבניית המשכן, כליו ועשיית בגדי הכהונה, היה שימוש משמעותי בזהב. חלק מהכלים היו עשויים מזהב רב, על המנורה כתוב שהיא הייתה עשויה זהב טהור (לפי חלק מהפירושים), חלק מבגדי הכהונה היו עשויים מזהב ועוד. ובכך זאת, אדם שאיננו כהן שהגיע להקריב קרבן במשכן, לא ראה זהב, למעט אם ראה את הכהן הגדול בבגדיו. גם בגדי הכהונה העיקריים לא היו עשויים זהב, חלקם מהם היו שזורים עם חוטים אחרים כפי שראינו לעיל, והבגדים כמו החושן והציץ שהיו עשויים מזהב היו תלויים בפתיל תכלת על הגדים העיקריים (החושן על האפוד והציץ על המגבעת).

            בנוזף, עלינו לבאר מדרש תמוה (שמות רבה מט), המונה את החומרים שה' ציווה להביא כתרומה לבניין המשכן:

וזאת התרומה אשר תקחו מאתם, זו כנסת ישראל שהיא תרומה שנאמר (ירמיה ב) קדש ישראל לה' ראשית תבואתה, זהב וכסף זו כנסת ישראל שנא' (תהלים סח) כנפי יונה נחפה בכסף, ונחשת זו א"י שנאמר (דברים ח) ומהרריה תחצב נחשת, תכלת זו כנסת ישראל שנא' (במדבר טו) ונתנו על ציצית הכנף פתיל תכלת, וארגמן ותולעת שני, זו כנסת ישראל, שנאמר (ישעיה מא) אל תיראי תולעת יעקב, וכן כחוט השני שפתותיך, ואומר (תהלים סח) שרי יהודה רגמתם.

            מדרש זה מעורר שאלה בהשוואה שהוא הביא: מדוע השוותה כנסת ישראל לזהב? מה השייכות ביניהם? וגם מה השייכות לתכלת וארגמן? מדוע הוגדרה כנסת ישראל כחומרים, אפילו אם הם יקרים?

תכלית המשכן

על מנת לענות על השאלות, עלינו להבין את מהות המשכן. כאשר שואלים אדם מהרחוב לשם מה ציווה ה' את עשיית המשכן, בדרך כלל יענה שהמשכן נועד להקרבת קרבנות. אבל הדבר איננו נכון. לפי כל השיטות, המשכן נועד להשראת השכינה. הן לפי הרמב"ן הסובר שגם לו ישראל לא היו חוטאים בעגל, והן לפי רש"י הסובר שהמשכן נועד לכפרה והוא עדות להשראת השכינה אחרי מעשה העגל (ויש ראשונים רבים שסוברים כך). אם כן, מדוע ציווה ה' על הקרבנות במשכן? האם השכינה תלויה בהקרבת הקרבנות? התשובה היא שלא! אלא שאדם מהיישוב לא יכול להבין בענייני שכינה, ואיננו יכול להבין את המהות האמיתית של המשכן. הוא צריך לעשות מעשים כדי להתחבר למשכן. משום כך הקב"ה גם ציווה להקריב קרבנות במשכן – זו בעצם ירידה של הקב"ה לעם ישראל, לשכלו של האדם. אבל עיקר המשכן היא העדות להשראת שכינה, עניין מופשט שלא רבים מבינים אותו.

            כך צריך להסביר את מהות הזהב. אם שואלים אדם מהו הזהב, הוא יגיד שהיא מתכת יקרה, אולי יוסיף לתאר את התכשיטים או דברים אחרים שמכינים ממנו. אבל הזהב איננו רק משהו חומרי. בדברי חז"ל יש אמירות שהכסף והזהב משולים למידת הדין ומידת הרחמים, והדברים מצביעים על מהות רוחנית שיש לחומרים אלו, מהות שרוב האנשים אינם מבינים. האופן השטחי שבו מתגלה אלינו הזהב הוא על ידי שימוש חומרי בו, אבל יש בו גם מעלות רוחניות גבוהות, ולא כל אדם יכול להתרומם למעלות אלו ולהבין את העומק שבזהב.

עשיית עגל הזהב הייתה דוגמה טובה לשימוש לא נכון בזהב. בני ישראל אמנם הבינו שלזהב יש מעלה רוחנית, ועל כן הם היו יכולים לייחס לעגל הזהב מעלות אלוקיות: "אלה אלוהיך ישראל". רמב"ן (שמות לב,ב) הסביר שאהרון ביקש מבני ישראל דווקא תכשיטי זהב לעשיית העגל, משום שהזהב מסמל את מידת הדין. כאשר אדם לא מבין את המהות הרוחנית של הזהב, הוא יוצר איתו עגל, והופך דבר רוחני לדבר חומרי במקום שהחומר ייצג את הרוח.

זו הסיבה שהתורה ציוותה מצד אחד להשתמש בזהב להכנת המשכן, יש בו חלק רוחני מהותי בהשראת שכינה. מצד שני לא כל אדם זוכה להבין זאת, ועלול להשתמש בזהב באופן חומרי, ולכן התורה כביכול העלימה או צמצמה את הזהב מהמשכן.

באופן זה הקב"ה "ירד" אל בני ישראל, מצד אחד השרה את שכינתו ממעלה למטה, אבל גם נתן להם תפקיד חשוב במשכן, תפקיד אליו הם יכולים להתחבר, וכך גם השתמש בחומרים באופן שבני ישראל להשתמש בהם באופן לא ראוי.

הדיבור אל משה

            הדברים גם באים לידי ביטוי במקום הדיבור אל משה. חז"ל אומרים שיש שני כתובים המכחישים זה את זה: פסוק אחד אומר שה' דיבר על משה מהארון, מבין הכרובים, ופסוק שני אומר שמהאוהל. עד שבא הכתוב השלישי והכריע שהקול היה יורד לבין הכרובים ומשם מגיע אל משה. מדוע לא היה מספיק כתוב אחד מההתחלה? משום שיש במשכן את שני הדברים: את השראת השכינה בקודש הקדשים שנסתר מבני אדם, ומצד שני יש את הצד של אוהל מועד, המקום שבו כלל ישראל נכנס לעבודת המשכן. שניהם אמת! יש במשכן גם את זה וגם את זה! גם את השראת השכינה הנעלמת, וגם את עבודת הקרבנות הגלויה. מבין שני הדברים נוצר החיבור בין בורא עולם לבין עמו.

הפרוכת

            אם נכונים דברינו, נוכל להסביר עניין נוסף שנוגע לפרוכת. לכאורה יש סתירה בין הכתובים. במשכן יש שני וילונות: אחד בכניסה והשני חוצץ בין הקודש ובין קודש הקדשים. יש מספר הבדלים בין שני הוילונות: זו החוצצת בין הקדש ובין קדש הקדשים נקראה "פרוכת", בעוד שזו שבכניסה נקראה "מסך". כמו כן, הפרוכת נעשתה "מעשה חושב", הציורים משני צידיה היו שונים, בעוד שהמסך היה "מעשה רקם", הציורים משני צידיה היו שווים.[1]

            ההסבר בשינויים נובע לכאורה במטרה השונה של הפרוכת והמסך. רש"י (שמות כו,לא) הסביר שהמילה פרכת משמעה הבדלה, חציצה. הפרוכת מהווה גבול, ממנו והלאה אסור להיכנס, למעט במקרים מיוחדים כמו הכהן הגדול ביום הכיפורים או שאלה באורים ותומים. לעומת זאת, רש"י פירש (שם,לו) שהמסך הוא מלשון הגנה, מטרת המסך הייתה הגנה על המשכן ולא הבדלה.

            כאשר יש הבדלה בין מה שנמצא בפנים לבין מה שנמצא בחוץ, יש הבדל בין מה שמצויר על הפרוכת מבפנים לבין מה שמצויר עליהם בחוץ. אבל כאשר המסך נועד להגן, אין משמעות להבדל בין החלק החיצוני שלו לבין החלק הפנימי (בדינים של המקום עצמו ברור שיש). ממילא מובן ההבדל בין השמות והאופן שבו עשויים הפרוכת והמסך.

            המסך נועד להגן על המשכן, שהמחשבות הרוחניות שלו לא ייפגעו, שהזהב יהיה מוטמן מעיני מקריבי הקרבנות. היה צורך שהזהב יהיה מוטמן מהם כדי לשמר את החלק הרוחני שבו. שמירת המעלה הרוחנית גורמת אמנם להחלת קדושה גדולה יותר על המקום, אך העיקר במקום זה הוא הסור מרע, שהוא אסור לכניסת זרים כדי שלא יבינו באופן לא נכון את מטרת המקום. לעומת זאת, הפרוכת נועדה לתת מעלה למקום שנמצא ממנו והלאה. כאן זה כבר עשה טוב, קידוש המקום. גם כאן יש הגבלת כניסה חמורה יותר, אך היא לא נובעת מהגנה, אלא מהתקפה, מהשראת השכינה, שגם היא צריכה להיות נסתרת מעצם מהותה.

            אלא שגם השראת השכינה איננה יכולה להתקיים ללא הגבלה, ללא הגנה, משום שגם את ההתייחסות לגילוי השכינה ניתן לעוות ולקלקל. דוגמה לדבר מצאנו במתן תורה, שם כתוב (שמות כד,ט-יא):

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ.

          ופירש שם רש"י:

נסתכלו והציצו ונתחייבו מיתה, אלא שלא רצה הקדוש ברוך הוא לערבב שמחת התורה, והמתין לנדב ואביהוא עד יום חנוכת המשכן, ולזקנים עד, (במדבר יא א) ויהי העם כמתאוננים וגו' ותבער בם אש ה' ותאכל בקצה המחנה, בקצינים שבמחנה.

            לא כל אדם זוכה לגילוי שכינה, אבל גם מי שזוכה לה, עלול לקלקל. לכן, כשם שצריך הגנה כדי שלא יבינו את הזהב באופן הלא נכון, ולשם כך היה המסך שנועד להגן מפני הקלקולים האלה, יש לפרוכת תפקיד נוסף, והוא להגן שלא יהיה קלקול בגילוי השכינה. לכן, בפרשת פקודי (מ,ג) השתמשה התורה בשורש מסך לתיאור הקמת הפרוכת:

וְשַׂמְתָּ שָׁם אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת וְסַכֹּתָ עַל הָאָרֹן אֶת הַפָּרֹכֶת.

            ופירש שם רש"י:

וסכת על הארן - לשון הגנה, שהרי מחיצה היתה.

            אם כן בפרוכת היו שני מרכיבים: הבדלה והגנה. ומצאתי דברים נפלאים בספר הנפלא חבצלת השרון (שמות, פרשת פקודי, עמ' תתפד-תתפה) לגבי הפרוכת בבתי המקדש. ראשית, בבית המקדש הראשון, למרות שההבדלה בין הקדש לקדש הקדשים הייתה על ידי בנין, באמצע הקיר הייתה גם פרוכת. כל כך כתב:

מה שבבית ראשון עשו פרוכת כנגד הפתח, דאמנם מהלכות מחיצה בין הקודש לקדש הקדשים עשאוה בבנין ... אך עדיין כל זאת עשו פרוכת המסך באמצע כנגד הבדים, משום דדין פרוכת המסך להיות מיסך על הארון לא נתקיים במחיצת האבנים, אלא רק בפרוכת זו שהיא פרוכת המסך, ואילו היה כולו בבנין ודאי דלא חשיב כותל המיסך לאהל על הארון.

            הוי אומר: בבית המקדש הראשון שילבו שני אופני בנין כדי לענות על שתי המטרות של הפרוכת. ההבדלה נעשתה על ידי האבנים ואילו ההגנה נעשתה על ידי פרוכת בד. גם בבית שני, שעשו שתי פרוכות, לכל פרוכת היה תפקיד שונה:

ושמעתי מהגר"י עהרנפלד דבבית שני היה לשני הפרוכות דין פרוכת, האחת מדין מחיצה, והשניה מדין הגנה וסיכוך על הארון.

            אם כן יוצא לנו חידוש נפלא שלפרוכת היו שני תפקידים: הגנה והבדלה, בעוד שלמסך היה רק תפקיד של הגנה. יהי רצון שנזכה בבניין בית המקדש השלישי!

[1] גם בקרשים ובאדנים שהחזיקו אותם היו שינויים. המסך נתלה על חמישה קרשים שהיו מונחים באדני נחושת בעוד הפרוכת הייתה תלויה על ארבעה קרשים שהיו מונחים באדני כסף.