עבודה מאהבה ועבודה מיראה - לפרשת יתרו

ב"ה

יראה – אהבה - תורה

זכור ושמור

            ישנם הבדלים רבים בין הלוחות שבפרשת יתרו לבין הלוחות שבפרשת ואתחנן. בעוד שבלוחות שבפרשת יתרו כתוב "זכור את יום השבת לקדשו", בלוחות שבפרשת ואתחנן כתוב "שמור את יום השבת לקדשו". חז"ל אמנם אמרו שזכור ושמור בדיבור אחד נאמרו, אולם יש עדיין הבדל בין לשון "זכור", שמהווה מצוות עשה, לבין מצוות שמור שמהווה מצוות לא תעשה, וכפי שאומרת הגמרא בברכות (כ,ב):

אלא אמר רבא: אמר קרא זכור ושמור - כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי, הואיל ואיתנהו בשמירה - איתנהו בזכירה.

            מקור חיוב הנשים בקידוש של שבת הוא הקביעה שמי שמחויב ב"שמור", הכוללת את מצוות הלא תעשה של מצות שבת (ונשים חייבות במצוות לא תעשה), מחויב גם ב"זכור", במצוות העשה של שבת, וזאת למרות שבדרך כלל הכלל הוא שנשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמא. אם כן, על אף שזכור ושמור אמרו בדיבור אחד, האמירה איננה דומה: אמירה אחת הייתה של חיוב מצוות עשה, והאמירה השניה הייתה של חיוב מצוות לא תעשה.

עשה דוחה לא תעשה

            הרמב"ן (שמות כ,ח) מסביר את ההבדל בלשון שבין שתי הלוחות:

ואמר זכור את יום השבת לקדשו - ובמשנה תורה (דברים ה יב) כתוב שמור את יום השבת לקדשו. ורבותינו אמרו בזה (ר"ה כז א) זכור ושמור בדבור אחד נאמרו, ולא הקפידו בלשונות אחרים שנתחלפו להם. והכונה להם ז"ל, כי "זכור" מצות עשה, צוה שנזכור יום השבת לקדשו ולא נשכחהו, "ושמור" אצלם מצות לא תעשה, שכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה (עירובין צו א), יזהיר שנשמור אותו לקדשו שלא נחללהו, ואין ראוי למשה שיחליף דברי השם ממצות עשה למצות לא תעשה ... ואמת הוא גם כן כי מדת זכור רמזו במצות עשה, והוא היוצא ממדת האהבה והוא למדת הרחמים, כי העושה מצות אדוניו אהוב לו ואדוניו מרחם עליו, ומדת שמור במצות לא תעשה, והוא למדת הדין ויוצא ממדת היראה, כי הנשמר מעשות דבר הרע בעיני אדוניו ירא אותו, ולכן מצות עשה גדולה ממצות לא תעשה, כמו שהאהבה גדולה מהיראה, כי המקיים ועושה בגופו ובממונו רצון אדוניו הוא גדול מהנשמר מעשות הרע בעיניו, ולכך אמרו דאתי עשה ודחי לא תעשה, ומפני זה יהיה העונש במצות לא תעשה גדול ועושין בו דין כגון מלקות ומיתה, ואין עושין בו דין במצות עשה כלל אלא במורדין, כמו לולב וציצית איני עושה, סוכה איני עושה, שסנהדרין היו מכין אותו עד שיקבל עליו לעשות או עד שתצא נפשו.

            בדרך כלל אדם שמפחד נכנס לשיתוק ואיננו עושה פעולה, הוא נכנס לשיתוק ולחוסר עשייה. מצוות לא תעשה היא מניעה של פעולה, וממילא קיומה איננו נובע ממידת אהבת ה', אלא ממידת יראת ה'. לעומת זאת, כאשר אדם מקיים מצוות עשה, כאשר הוא עושה פעולה אקטיבית,  הוא מראה בכך שהוא אוהב את ה'. זו הסיבה לכלל שמצוות עשה דוחה מצות לא תעשה, מידת האהבה גדולה ממידת היראה.

            נצעד צעד נוסף בעקבות הסברו של הרמב"ן. על אף שמידת האהבה גדולה ממידת היראה, שתי המידות נאמרו גם יחד. זאת אומרת, שההפרדה ביניהן היא מלאכותית. כשם שקיום מצוות שבת כוללת בתוכה גם את מידת האהבה וגם את מידת היראה, כך עבודת ה' באופן כללי אמורה לכלול את שתי המידות האלה גם יחד. רק במקרה של סתירה מובהקת בין קיום מצוות עשה לקיום מצוות לא תעשה, כאשר שתי המידות מתנגשות חזיתית, מידת האהבה גוברת.

קרבנות יתרו

            בתחילת הפרשה כתוב שבבואו אל המדבר ולמחנה ישראל, יתרו הקריב קרבנות לה'. הרמב"ן (שמות יח,יג) מסב את תשומת ליבנו להבדל שבין הקרבת הקרבנות של יתרו לבין הקרבת הקרבנות של בני ישראל:

ואמר עולה וזבחים לאלהים, בעבור שיתרו עדיין לא ידע ה', כי משה אמר אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים וגו' ויצילם ה', אבל יתרו הקריב לאלהים. וככה לא ימצא בכל הקרבנות שבתורת כהנים, כאשר אפרש בע"ה. וכן כי יבא אלי העם לדרוש אלהים, והודעתי את חקי האלהים, דברי משה לחמיו.

            יתרו איננו מקריב קרבנות לשם הויה, אלא לשם אלוקות, בנגוד לאמור בכל הקרבנות כולם שההקרבה היא לשם הויה. מה הסיבה להבדל? מדוע יתרו לא הקריב לשם הויה? משום שהואל א הכיר את ה' בשם זה. יתרו הכיר את החלק של מידת הדין הנובעת ממידת היראה, בעוד יהודי צריך להכיר את מידת הרחמים של ה', שמיוצג על ידי שם הויה, ולעבוד את ה' מתוך מידת האהבה (כאמור גם למידת היראה יש מקום ואין כאן מקומו להאריך[1]).

            על פי זה נועל להבין מדרש חז"ל בגמרא. הגמרא (ברכות סד) אומרת שלומדים מסעודה זו שכל הנהנה מסעודה שנמצא בה תלמיד חכם, כאילו נהנה מזיו השכינה:

ואמר רבי אבין הלוי: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה כאילו נהנה מזיו שכינה, שנאמר ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חתן משה לפני האלהים. וכי לפני אלהים אכלו? והלא לפני משה אכלו! אלא לומר לך: כל הנהנה מסעודה שתלמיד חכם שרוי בתוכה - כאילו נהנה מזיו שכינה.

            לכאורה הדרשה מאוד קשה. הסעודה הייתה "לפני האלקים" בגלל שהם אכלו בשר שהוקרב לשם קרבן, ואם כן מדוע צריך לומר שלומדים מכאן שהאכילה לפני משה שהיה תלמיד חכם היא הגורם לכך שסעודתם הייתה לפני אלקים?

            לפי דברינו נוכל לומר שאכן הקרבת הקרבנות על ידי יתרו לא הייתה שלמה, כיוון שהוא לא הקריב לשם הויה, אלא לשם אלוקות. ממילא, הדבר שהביא את האכילה ההיא להיות "לפני האלקים" הוא מציאותו של תלמיד חכם שעומד שם ומשמש.

[1] בספר אוצר לדרך הרחבנו בעניין המקום של מידת היראה בעבודת ה'.