בכסה ליום חגינו

בכסה ליום חגנו

ראש השנה – חג שיש בו כיסוי 

בספר תהילים[1] כותב המשורר על מצוות התקיעה בשופר:

תִּקְעוּ בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר בַּכֵּסֶה לְיוֹם חַגֵּנוּ: כִּי חֹק לְיִשְׂרָאֵל הוּא מִשְׁפָּט לֵאלֹהֵי יַעֲקֹב:

                מפסוקים אלה לומדת הגמרא במסכת ראש השנה[2] שהעולם נידון בראש השנה על כל מה שעתיד להיות לאורך השנה כולה, וכן שיש מצווה לתקוע בראש השנה בשופר[3]. אולם, כאשר אנחנו מתבוננים בפסוקים אלה שבספר תהילים, לא מוזכר במפורש שהכוונה לראש השנה, אלא מדובר על יום שנקרא בלשון הפסוק "בכסה ליום חגנו". כך כותבת הגמרא בשני המקומות:

איזהו חג שהחדש מתכסה בו? הוי אומר זה ראש השנה.

                רש"י[4] מסביר שכוונת הפסוק היא לחג שבו החודש נעלם מעיני בני האדם. כידוע, בזמן המולד, ישנם מספר שעות (הגמרא במסכת ראש השנה אומרת שהכוונה היא לשמונה עשרה שעות) שבהן לא ניתן לראות את הלבנה. זמן זה נקרא בפי חז"ל "המולד". בשעת המולד, האדם העומד על כדור הארץ אינו יכול לראות כלל את הירח[5]. ראש השנה הוא החג היחיד החל בראש חודש, בזמן שבו הירח מכוסה, וממילא ברור הדבר שכוונת הפסוק בספר תהילים היא לראש השנה, לחג שהחודש מכוסה בו ושלא ניתן לראות בו את הלבנה.

                כאן יש לשאול: מהו עניין הכיסוי בראש השנה? מדוע דווקא בראש השנה יש עניין של כיסוי?

תשובת הבינוניים

                לפני שנענה על השאלה ששאלנו לגבי עניין הכיסוי בראש השנה, נעבור לרמב"ם שלכאורה מוקשה. כך כתב הרמב"ם[6]:

כל מי שניחם על המצות שעשה ותהה על הזכויות ואמר בליבו: "ומה הועלתי בעשייתן הלוואי לא עשיתי אותן" הרי זה איבד את כולן, ואין מזכירים לו שום זכות בעולם, שנאמר "וצדקת הצדיק לא תצילנו ביום רשעו" – אין זה אלא בתוהה על הראשונות.

וכשם ששוקלין זכויות אדם ועוונותיו בשעת מיתתו, כך בכל שנה ושנה שוקלין עוונות כל אחד ואחד מבאי העולם עם זכיותיו ביום טוב של ראש השנה. מי שנמצא צדיק נחתם לחיים, ומי שנמצא רשע נחתם למיתה והבינוני תולין אותו עד יום הכיפורים אם עשה תשובה – נחתם לחיים, ואם לאו נחתם למיתה.

                הרמב"ם כתב שבכל ראש השנה, בית דין של מעלה שוקל את הזכויות והעוונות של כל אדם. במקרה ובפסק הדין מתברר שהאדם הנידון הוא בינוני, נותנים לאדם זה עשרה ימים נוספים, את עשרת ימי תשובה, על מנת לשפר את מעשיו. אם לאורך עשרת הימים האלה הוא עושה תשובה ובכך הוא הופך מבינוני לצדיק, הוא נחתם לחיים. אולם, במקרה והאדם אינו עושה תשובה, כלומר: במקרה והוא נשאר בינוני – הוא נחתם למיתה.

דברים אלה של הרמב"ם קשים לכאורה עד מאוד. לדבריו, במציאות שבו אדם עומד במצב ביניים והוא "בינוני", דהיינו: אינו צדיק ואינו רשע, הקב"ה אמור לכאורה להכריע את דינו על פי מידת הרחמים ולהוציאו זכאי בדין. הלחם משנה במקום שואל זאת[7]:

אם עשה תשובה נחתם וכו' ואם לאו נחתם למיתה. ואם תאמר: כי לא עשה תשובה אמאי נחתם למיתה, הא מחצה על מחצה "ורב חסד" מטה כלפי חסד?

כבר תירצו בזה דהיכא דלא עשה תשובה הוי עוון אחד נוסף על העונות משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה ואם לא עשה הרי עוון אחד נוסף על העונות.

כך שואל בעל הלחם משנה: אחת ממידותיו של הקב"ה היא "ורב חסד" – כלומר, שבמקרה ויש להקב"ה שיקול להכריע באופן אחד ושיקול להכריע באופן הפוך, מידת החסד היא שתקבע את הכרעתו של הקב"ה. כך אמור להיות לכאורה גם בענייננו: כאשר האדם בינוני, וניתן להכריע את דינו לזכות או לחובה, מידת החסד של הקב"ה אמורה להכריע את הדין לכף זכות. אם כן, מדוע כתב הרמב"ם שבמקרה והבינוני לא עשה תשובה, הוא נחתם למיתה?

מסביר הלחם משנה שאי החזרה בתשובה נחשב כעוון נוסף. כאשר האדם עומד מחצה על מחצה, ומוסיף עוד חטא של אי חזרה בתשובה, הוא איננו נשאר בגדר בינוני, אלא הוא הפך להיות רשע, ויש לו רוב עוונות. כשם שאדם בינוני שהיה מחלל שבת, היה מוכרע לכף חובה על ידי חילול השבת שלו, כך אדם בינוני שלא חזר בתשובה, מוכרע לכף חובה על ידי אי חזרתו בתשובה.

יוצא לפי דברי הלחם משנה בדעת הרמב"ם, שאדם שבאמת נשאר בינוני מתחילה ועד סוף, יוכרע לכף זכות (למשל: אם לא יחזור בתשובה אך יעשה כנגדה מצווה אחרת ששקולה כנגד החטא של אי החזרה בתשובה), משום שמידתו של הקב"ה היא "ורב חסד" – שמכריע כלפי חסד.

העולם לא נברא לבינוניים  

                הריטב"א הביא את רבינו יונה (בהקשר של דיון בדברי הגמרא במסכת ראש השנה דף טז' עמוד ב') האומר כדברי הלחם משנה, שאדם בינוני שלא עשה תשובה במהלך עשרת ימי תשובה, הכריע את עצמו לכף חובה. שואל על כך הריטב"א ועונה[8]:

ויש מקשים לפי שיטה זו זמן זה שקבעו לרעתם הוא שהרי טוב היה להם שיהא האל מטה כלפי חסד לאלתר ולא ימתין עד יום הכפורים שאם זכו לא הרוויחו כלום ואם לא זכו נתחייבו, ולא קשיא שאם זכו נכתבין לחיים של צדיקים גמורים דעדיפא מההיא דרב חסד מטה כלפי חסד, ואם לא זכו נתחייבו.

                שאל הריטב"א על שיטתם של רבינו יונה והלחם משנה: אתם אומרים שלא ניתן להכריע את האדם הבינוני לחסד משום שאתם סוברים שאדם שלא עשה תשובה במהלך עשרת ימי תשובה כבר יצא מגדר אדם בינוני, הרי היה עדיף לאותו אדם שיכריעו את דינו בראש השנה כבינוני (ולא לתת לו את האפשרות לחזור בתשובה במהלך עשרת ימי תשובה) ואז הקב"ה היה מכריע את דינו לכף זכות, מכח מידת החסד?

                ענה על כך הריטב"א ביסוד חשוב: עדיף שלאדם תהיה הזדמנות להיחתם לחיים כצדיק, מאשר שייחתם רק בכח מידת החסד. עדיף לדחות את גזר דינו של האדם בראש השנה ולא להכריע את דינו לזכות כבינוני, גם אם הדבר אומר שאם האדם לא ינצל את ההזדמנות לחזור בתשובה בזמן ולא ייצא מלהיות בינוני, הוא ייחתם חלילה לכף חובה. אדם שנמצא במדרגה בינונית, הוא אדם בעל קומה רוחנית גבוהה, והקב"ה לא ברא את העולם בשביל בינוניים.

                מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל היה רגיל לצטט את דברי הספורנו[9] בהתחלת פרשת ראה, כאשר הקב"ה מציב בפני עם ישראל את שתי אפשרויות הבחירה – החיים והמוות:

הביטה וראה שלא יהיה עניינך על אופן בינוני כמו שהוא המנהג ברוב. כי אמנם אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה והם שני הקצוות כי הברכה היא הצלחה יותר מן המספיק על צד היותר טוב. והקללה היא מארה מחסרת שלא יושג המספיק ושניהם לפניכם להשיג כפי מה שתבחרו.

                אומר הספורנו, שעל דרך הרוב, אדם נמצא במדרגה בינונית. הציווי של הקב"ה לעם ישראל הוא להתעלות מעל הבינוניות. לכן, הקב"ה נתן לבני ישראל את שתי אפשרויות הקצה, הברכה, שבאה כאשר עם ישראל נמצא במעלה העליונה, והקללה, שבאה כאשר עם ישראל חוטא. אין מצב ביניים בין הברכה והקללה, אין מצב של בינוניות, היות והתורה מדריכה אותנו שלא להיות בינוניים.

הסברים נוספים לאי השימוש ב"רב חסד"

                לפני שנעבור להסבר הקושיא על דברי הרמב"ם, הסבר שיענה לנו גם על השייכות של הכיסוי לראש השנה, נביא מספר הסברים נוספים לסיבת אי השימוש במידת "רב חסד" על מנת להכריע את דינם של הבינוניים. נמשיך בדברי הריטב"א אותם הבאנו לעיל:

והנכון כמו שאומר מורי נר"ו בשם רבו ז"ל דלא זכו ממש נכתבין למיתה וליסורין כפי הראוי להם ואין כאן רב חסד מטה כלפי חסד שאין זה אלא בעולם הנשמות או ביום הדין הגדול שאין אחריו כלום, אבל בדין של ר"ה שאינו סוף הדין והוא בענייני העולם הזה, כל אדם נידון כפי הראוי לו.

                לא ניכנס כאן לעיון בדברי הריטב"א, עיון שמצדיק מאמר בפני עצמו על עניין הדין בראש השנה. נאמר רק ששיטתו של הריטב"א היא שהדין בראש השנה הוא על ענייני עולם הזה, ולא על ענייני עולם הבא. האדם יידון על ענייני העולם הבא רק לאחר שיגיע לבית דין של מעלה לאחר שסיים את תפקידו בעולם הזה.

                כל עוד אדם נמצא בעולם הזה, הוא נידון בדיוק לפי מעשיו. באם יש לו עדיין חטאים, יבואו עליו צרות וייסורים כפי המגיע לו. אם הוא נשאר בינוני, הקב"ה עדיין יביא עליו צרות וייסורים, מפני שהוא עדיין לא חזר בתשובה, ולא ביטל את חטאיו. רק כאשר האדם מגיע לבית דין של מעלה, בו אין לאדם אפשרות כלל לשנות את דרכיו, אז משתמש הקב"ה במידת החסד, ומכריע את האדם לכף זכות.

                הסבר נוסף שנביא הוא הסבר של מו"ר הגר"א שפירא, וכך מובאים דבריו בספר מורשה[10]:

והנה הגמרא אומרת שהבינוני תלוי ועומד עד יום הכיפורים: "זכו ... לא זכו". ונחלקו הראשונים באיזה אופן זוכה הבינוני להיכתב לחיים. יש אומרים שתוך עשרה ימים יכול להכריע. הרמב"ם כותב שצריך לעשות תשובה על מנת לקרוע את דינו "אם עשה תשובה נחתם לחיים". וכן כתב רבינו חננאל "זכו ועשה תשובה ... לא זכו לעשות תשובה ...". הפירוש הוא שהתשובה יכולה למחות את העוונות, ועל כן כבר אינו בינוני. והנה בהמשך הפרק כותב הרמב"ם על עבודת עשרת ימי תשובה: "ומפני עניין זה נהגו כל בית ישראל להרבות בצדקה ובמעשים טובים ולעסוק במצוות מראש השנה ועד יום הכיפורים יתר מכל ימות השנה". מדברי הרמב"ם לעיל, משמע שמעשים טובים אינם מועילים לבינוני, ורק התשובה יכולה להועיל לו. ואם כן קשה: מדוע הרמב"ם כותב שיש להרבות במעשים טובים וצדקה בימים אלו?

                ראשית שואל מרן הגר"א שפירא: מדברי הרמב"ם לכאורה עולה שמה שמוציא את האדם מדרגתו הבינונית היא רק התשובה. מעשים טובים בלבד אינם מועילים להעלות את האדם מדרגת בינוני לדרגת צדיק. אם כן, מדוע כתב הרמב"ם שבעשרת ימי תשובה, על האדם להרבות בצדקה ובמעשים טובים? לכאורה, גם אם האדם ירבה בצדקה ובמעשים טובים, הוא לא יוכל להתעלות מעל דרגתו הבינונית? עונה על כך מו"ר:

ניתן לבאר כי הרמב"ם מדבר על כך שאדם צריך שיראה עצמו כאילו הוא חציו זכאי וחציו חייב, הוא לא מוכרע. זו דרך המחשבה של אדם המעוררת אותו לחשבון הנפש ולחרדת הדין. איפה אני עומד, אני מוטל בספק ועלול ליפול לגמרי. וכך איתא בגמרא בקידושין: "תנו רבנן. לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי". מחשבה כזו מטילה על האדם עול גדול.

וממשיך הרמב"ם על פי הגמרא בקידושין שלא די לחשוב שרק הוא עצמו חציו זכאי וחציו חייב, אלא כל העולם כולו חציו חייב וחציו זכאי. כעין מה שאמרו חז"ל "על כן יאמרו המושלים בואו חשבון ... בואו ונחשב חשבונו של עולם". כשהוא עושה מצווה אחת הוא מזכה לא רק את עצמו אלא את כל העולם כולו, ואם חס ושלום להיפך ... חישובים אלו אינם סתם מחשבות, אלא הלכה: "לעולם וכו'". כך צריך אדם לחשוב.

הרמב"ם מוסיף: "עשה מצווה אחת הרי הכריע ... זה הוא שנאמר 'וצדיק יסוד עולם – זה שצידק עצמו הכריע את כל העולם כולו והצילו". אין מילים מיותרות ברמב"ם. "צדיק יסוד עולם". הרמב"ם אומר כאן יסוד, כל החישובים הם לפי ספרן של צדיקים או ספרן של רשעים. כל החשבונות הם של צדיקים או רשעים ...

ואם כן ניתן לומר שזהו הפשט בדברי הרמב"ם. הרמב"ם מסיים אדם המזכה את העולם כולו – בזה לבד הוא צדיק יסוד עולם. כשכר על כך שהוא הכריע את כל העולם, הוא כבר צדיק יסוד עולם. ואם עניין עבודת הימים האלו הוא להיות בכלל הצדיקים, נכון שהדרך להיות צדיק היא על ידי תשובה. אבל יש עוד דרך, והיא על ידי ריבוי מעשים טובים שמכריעים את העולם לכף זכות, ובכך זוכה למדרגת "צדיק יסוד עולם".

ודוק ברמב"ם, שבהכרעה לרעה כתב שהכריע את עצמו, ואילו בהכרעה לטובה כתב שהכריע את עצמו ואת העולם כולו.

                יסוד גדול אמר לנו בדבריו הגר"א שפירא. הסיבה שאדם צריך להרבות בתשובה ומעשים טובים היא משום שעל ידי שהוא מרבה בהן, הוא מזכה את העולם כולו. אדם צריך לחשוב בכל רגע נתון שהעולם כולו עומד לדין ושהעולם כולו בינוני. כך, בכל מעשה שיעשה האדם, הוא מכריע את העולם כולו. אם עושה מעשה טוב (כצדקה ומעשים טובים), הוא מזכה בכך את העולם כולו, ואם הוא חלילה חוטא, הוא מכריע בכך את העולם כולו לכף חובה.

                כאשר האדם מכריע את העולם כולו לכף זכות, הוא עשה בעצם את אחד המעשים הכי עילאיים שאדם יכול לעשות. על ידי הכרעת העולם לכף זכות, האדם יוצא ממידת הבינוניות שלו ומתעלה למעלת צדיק, היות והכרעת העולם לכף זכות היא עצמה אחת הזכויות הגדולות ביותר שאדם יכול לזכות בהן, אם לא הגדולה שבהן.

                לכן, האדם חייב לראות גם את עצמו וגם את העולם כולו כבינוני. על ידי שיראה את עצמו ואת העולם כבינוני, הוא יתאמץ יותר על מנת לזכות בדין. בכך שהקב"ה כביכול מעמיד את האדם בעמדת המתנה, בו הוא חייב לשפר את מעשיו, נועדה לעורר את האדם לחשבון נפש ועל ידי כך הוא יפעל בכל כוחו על מנת לעשות טוב. לפי דברים אלה, אם בסופו של דבר האדם חלילה יעמוד וימשיך להיות בינוני, הקב"ה יכריע אותו לזכות.

                מרן הגר"א שפירא מדייק זאת מלשונו של הרמב"ם. כאשר האדם מכריע את עצמו לכף חובה, כותב הרמב"ם שהאדם מכריע רק את עצמו. אך כאשר הוא מכריע את עצמו לכף זכות, כותב הרמב"ם שגם את העולם כולו הוא מכריע לכף זכות. הוי אומר: על ידי המעשים הטובים שהאדם עושה, הוא מציל את העולם כולו ומכריע את העולם כולו לכף זכות. לכן, האדם יעשה מעשים טובים במהלך עשרת ימי תשובה, ובכך יזכה את העולם כולו בימי הדין, ועל ידי כך יזכה גם הוא עצמו בדין.

                נפנה את תשומת לב הקורא לדבר נוסף העולה מדיוקו של הרמב"ם, והוא הגדרת "צדיק יסוד עולם". הגר"א שפירא מדייק מדברי הרמב"ם שאין הכוונה לצדיק גדול שכל מעשיו מתוקנים, אלא שהכוונה היא לאדם שייתכן אפילו שעד לפני רגע היה בינוני, ועל ידי מעשה טוב שעשה עלה למדרגת צדיק. המעשה הטוב שאותו בינוני עשה, הכריע את העולם כולו לכף זכות, ולכן הוא הנקרא "צדיק יסוד עולם". העולם כולו עומד על מעשה טוב אחד שהוא עשה.

                הסבר נוסף מובא בשיחות מוסר של הרב חיים שמואלביץ זצ"ל[11] בשם הסבא מנובהרדוק, וכך כתוב:

דהנה ידוע בשם זקני ה"סבא" מנובהרדוק זצ"ל שאמר על מה דאיתא בגמרא "בינוניים תלויים ועומדים" דהכוונה היא כמשמעו, "תלויים" כאדם שהחבל כבר נתון בצווארו, ו"עומדים" שיש כסא תחת רגליו, והתליין מזומן להדוף את הכסא. והיינו, שבעצם הוא כבר תלוי, אלא שיכול הוא לקבל חנינה מאת המלך, כיוון שעדיין הוא עומד על הכסא. כך הבינוניים "תלויים ועומדים" כל עשרת ימי תשובה.

ונראה בביאור דבריו, דמה שאמרו בינוניים תלויים ועומדים, אין הכוונה שמשפטם נדחה עד יום הכיפורים, שדבר זה אינו נראה כלל, שכן עיקרו של יום ראש השנה הוא מלכות שמים – מלכויות, ומלך במשפט יעמיד ארץ, ולא שייך מלכות בלא משפט, ואם כן איך ייתכן שיהא נדחה משפטם של הבינוניים? אלא נראה שבעצם נידונים הבינוניים למיתה, וכאותו תלוי הנתון בחבל שכבר נידון למיתה, אלא שהקב"ה רב חסד חפץ שיזכו לחנינה, ונתן להם זמן עד יום הכיפורים שאם ישובו יחון אותם. זהו ביאור כוונת ה"סבא" זצ"ל. [ומיושב בזה מה שהקשה הפני יהושע למה נפתח ספרן של הבינוניים בראש השנה מאחר שנידונים ביום הכיפורים, ולפי המבואר אף הבינוניים נידונים בראש השנה.

וביאור הדבר שהאדם נידון למיתה במחצה על מחצה, יש לומר שאין זה בתורת עונש, אלא שכדי לזכות בחיים צריך רוב זכויות, וללא רוב זכויות אין לאדם זכות קיום בעולם, וממילא נידון הוא למיתה. הבינוניים נשפטים אף הם בראש השנה כאמור, אלא שחסד עושה הקב"ה עימהם לדחות את חתימת דינם עד יום הכיפורים.

                לפי דבריו של הסבא מנובהרדוק, אדם צריך שיהיו לו רוב זכויות על מנת לזכות בדין. במציאות שבה לאדם אין רוב זכויות, הוא נחתם למיתה. אלא שכאשר האדם בינוני, ויש לו מחצה זכויות ומחצה עוונות, הקב"ה נותן לו אפשרות נוספת לחזור בתשובה ולבטל את גזר הדין. זהו החסד של הקב"ה, שלמרות שאדם כבר נחתם למיתה, כל עוד הוא בינוני, יש לו אפשרות לשנות את גזר הדין, על ידי שייטיב את מעשיו.

המלך בשדה

                עתה נעבור להסבר נוסף של הרב חיים שמואלביץ זצ"ל בעניין דברי הרמב"ם, ועל פי הסבר זה ננסה להסביר גם את עניין הכיסוי בראש השנה. הגר"ח שמואלביץ מביא הסבר זה לפני שהביא את ההסבר הקודם, וכך כתוב:

ותירץ על פי דברי חז"ל שדרשו על הפסוק "דרשו ה' בהמצאו קראוהו בהיותו קרוב – אלו עשרה ימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים", שבימים הללו הקב"ה מתקרב וממציא עצמו אל האדם על מנת שישוב בתשובה, ואם אינו עושה תשובה בשעת התקרבות זו עוונו גדול מאוד, ואפילו כמה מצוות אינן יכולים להיות שקולים כנגדו, ולכן עוון זה מכריעו לכף חובה, אלא אם כן עשה תשובה ואז הכריע את עצמו לכף זכות ונחתם לחיים.

ולמד כן מעובדא דרב, שטבח אחד פגע בכבודו, ובערב יום הכיפורים הלך רב אליו להתפייס עימו, ורב הונא כששמע שרב הולך אליו אמר הרי הוא הולך להורגו [שהבין שהטבח יעמוד על דעתו ולא ירצה להתפייס, וייענש על כך בעונש בשמים], וכך היה שרב בא אליו וסירב להתפייס עימו, ונתזה עצם מן הבהמה שעסק בה ונתקעה בגרונו ומת. הרי שדווקא  ההתקרבות של רב להמציא את עצמו לטבח, היא שגרמה לו את העונש המר, שמכיוון שהקשה את ערפו ועמד במרדו וסירב להתפייס על אף ההתקרבות, גדל עוונו מנשוא ופגעה בו מידת הדין.

                בניגוד לדברי הלחם משנה שכתב שאי החזרה בתשובה במהלך עשרת ימי תשובה היא חטא, לכאורה חטא ככל החטאים, כאן אומר הגר"ח שמואלביץ שאי החזרה בתשובה במהלך עשרת ימי תשובה הינה חטא מהותי, שלא יועיל דבר לבטלו. כאשר הקב"ה יוצא ומתקרב לברואיו במהלך עשרת הימים שבין ראש השנה ליום הכיפורים, אדם חייב לנצל את ההזדמנות כדי להתקרב לבוראו, וכאשר הוא אינו מנצל את ההזדמנות הזו, הוא מעין מורד במלכות.

                הנפקא מינה בין שני התירוצים ברורה: בעוד שלפי הלחם משנה, אדם שאינו חוזר בתשובה יכול ל"קזז" את אי החזרה בתשובה על ידי שיעשה מצווה נוספת, לפי הגר"ח שמואלביץ, אשם שאינו חוזר בתשובה במהלך עשרת ימי תשובה הוא מורד במלכות ואינו יכול ל"קזז" את אי החזרה בתשובה. לכן, בינוני שאינו חוזר בתשובה במהלך עשרת ימי תשובה, נחתם למיתה ביום הכיפורים, מכיוון שהוא לא ניצל את ההתקרבות של הקב"ה אליו והתעלם ממנו.

                הדבר דומה לסיפור אותו הביא הגר"ח שמואלביץ מהגמרא במסכת יומא, שם דווקא בגלל שרב הלך אל הטבח על מנת שיפייס אותו, והטבח סירב להתפייס עם רב, ודווקא משום כך הטבח מת. ההתקרבות של רב אל הטבח, היא שגמרה לטבח למצוא את מותו, ולהבדיל, אך על אותו רעיון, כשהקב"ה מתקרב אל האדם במהלך עשרת ימי תשובה, והאדם אינו מנצל את ההזדמנות כדי להתקרב אל ה', הוא מורד במלכות, ודווקא ההתקרבות של הקב"ה אל האדם היא שגרמה לו להיחתם למיתה.

                מה הקשר בין דברים אלה לעניין הכיסוי בראש השנה? ראשית נביא את דבריו של בעל ה"פחד יצחק", הרב יצחק הוטנר[12]:

דהנה עבודתנו בריבוי כבוד שמים בעולם מתפצלת לשני ענפים: על ידי הגילוי ועל ידי ההעלמה. ומקור הדברים הוא בחז"ל על הכתוב "ויכולו השמים והארץ – אמר ר' לוי: עד כאן כבוד אלוקים הסתר דבר, מכאן ואילך כבוד מלכים חקור דבר".

והיינו דכבוד שמים כולל שתי הבחינות: הכבוד היוצא מתוך חקירת הדברים הניתנים לחקירה, והכבוד היוצא מתוך גניזת הדברים הטעונים כיסוי באוצר הנעלם. ולא עוד, אלא שהכבוד שמים אשר ב"הסתר דבר", מעלתו עליונה על גבי הכבוד שמים אשר ב"חקור דבר", שהרי הכבוד אשר ב"הסתר" לגבי הכבוד אשר ב"חקור" הוא בערך כבוד אלוקות לגבי כבוד מלכות, שכך מפורש הוא בכתוב שה"הסתר דבר" נקרא כבוד אלוקים בעוד שה"חקור דבר" נקרא כבוד מלכים ...

כי הגבול בין שני ענפי הכבוד שמים הללו הוא קו המבדיל בין התהוות להוויה, שהרי מ"בראשית" עד "ויכולו" הוא המקור לעניין השתלשלות ההתהוות, ומכאן ואילך הוא המקור לעניין הנהגת ההוויה.

                שני סוגים של כבוד שייכים בכבדנו את בורא העולם. כבוד נגלה, כבוד מלכות, וכבוד נסתר, כבוד אלוקות. הכבוד הגדול יותר הוא הכבוד הנסתר יותר, הכבוד של האלוקות, הכבוד של הכיסוי. בתורה ישנם שני שלבים של התגלות כבוד ה': עד לסיום בריאת העולם, עד "ויכולו", הכבוד המתגלה לנו הוא הכבוד האלוקי, מפני שבפסוקים אלה הנושא הוא בריאת העולם על ידי אלוקים. לאחר שסיים הבורא יתברך לברוא את העולם, והעולם עבר ממצב של בריאה ויצירה על ידי הבורא למצב שבו עובר , עוברת התורה למצב של כבוד ה' המתגלה בהיותו מנהיג העולם, מלך העולם. כבוד זה גלוי יותר.

                המעבר בין שני סוגי הכבוד האלה, בין הכבוד של בריאת העולם והכבוד האלוקי, בא לידי ביטוי גם בלימוד התורה. על לימוד פרקי התורה (והנביא) העוסקים בעניינים הקשורים לכבוד האלוקי, הוטלו הגבלות, כפי שממשיך לכתוב בעל ה"פחד יצחק":

וההתעסקות באותם הדברי תורה השייכים להתהוותם של הנבראים קובעת מהלך לעצמה. מהלך ההתעסקות בדברי תורה הללו הוא המהלך של "הסתר דבר". וכמובן שאין האופי הזה של "הסתר דבר" אמור בהתעסקות עם הזולת דווקא, אלא שגם בנוגע להטעם שאדם טועם בדברי תורה בקרב ליבו, יש הבדל בין הטעמים של "הסתר דבר" (כאמור לעיל – מדובר על הכבוד האלוקי) ושל ה"חקור דבר" (הכבוד המלכותי).

שני כוחות הם בלשון: הלשון מדברת ומגלהל אחרים, והלשון טועמת ומרגישה לעצמה. ודברי התורה של "הסתר דבר" אשר עליהם נאמר "דבר וחלב תחת לשונך", לשני הכוחות של הלשון הם מכוונים. וכשם שבנוגע לכח הגילוי של הלשון, מקומם של דברי התורה הללו הוא בטמון, כמו כן הטעימה שאדם טועם בדברי תורה הללו, מקומה הוא בבתי גוואי, "תחת לשונך".

                על פי יסוד זה מחלק הפחד יצחק בין כל המועדים כולם, לראש השנה. בעוד המועדים כולם, מקורם באירועים ובעניינים שלאחר בריאת העולם, באירועים שהגיעו רק לאחר שכבר הסתיים השלב של גילוי האלוקות והעולם עבר מגילוי האלוקות הנסתר לגילוי המלכות שהיא נגלית יותר, ראש השנה מקורה בבריאת העולם עצמו, בגילוי הכבוד האלוקי הנסתר, כפי שממשיך בעל ה"פחד יצחק":

והנה מקור מוצאם של קדושת כל ה"מקראי קודש" הוא בעובדות ובמעשים אשר מקומם בתורה הוא מ"ויכולו" ואילך (שכאמור לעיל – לאחר "ויכולו" עבר העולם מהנהגה אלוקית להנהגת המלכות). שאני ה"מקרא קודש" של ראש השנה, אשר מקור קדושתו הוא עד "ויכולו", "היום הרת עולם", "זה היום תחילת מעשיך", בתשרי נברא העולם. אורות הקודש של יום ראש השנה – אורות בראשית הם. וכשם שחלק התורה המשתייך למעשה בראשית מיוחד הוא באופי ה"הסתר דבר" שלו, כמו כן אותם האורות אשר חלק תורה זה מזריח לתוך קדושת הזמן – מיוחדים הם באופי ה"כסה" שלהם. כל תוכן של מעשי התהוות – תוכן בראשית הוא. וכל תוכן בראשית – תכונתו כיסוי והסתר, בין בתורה בין בזמן. "כבוד אלוקים הסתר דבר", "בכסה ליום חגנו".

                מדבריו של בעל ה"פחד יצחק" אנו רואים שעניין הכיסוי בראש השנה נובע מכך שמקור המועד ראש השנה הוא בבריאת העולם, ובבריאת העולם כבוד ה' בא לידי ביטוי בכבוד האלוקי והנסתר יותר.

ייתכן שניתן להוסיף על דבריו של בעל ה"פחד יצחק" ולחברם אל דבריו של הגר"ח שמואלביץ. כפי שראינו, הגר"ח שמואלביץ כתב שאדם שאינו חוזר בתשובה במהלך עשרת ימי תשובה, ימים שהקב"ה נמצא קרוב יותר אל האדם, הרי הוא בבחינת מורד במלכות, ולכן דינו נחתם לחובה. ניתן אולי לומר, שדווקא בימים שבהם הקב"ה מתקרב אלינו יותר על מנת שנחזור בתשובה, עלינו לזכור את עניין "כבוד האלוקות", עלינו לזכור שהקרבה לאלוקים אינה סותרת גם את המרחק מאלוקים, את היותו של הקב"ה מרומם על כל בריאה (בבחינת "אבינו מלכנו"). דווקא בעשרת ימי תשובה המתחילים בראש השנה, ימים בהם הקב"ה מתקרב אלינו יותר, וכבוד המלכות הנגלה מופיע ביתר שאת, עלינו לזכור את כבוד האלוקות המכוסה.

[1] פרק פא פסוק ד.

[2] מסכת ראש השנה דף ח עמוד א ודף לד עמוד א.

[3] בתורה לא מוזכר שיש מצווה לתקוע בראש השנה דווקא בשופר,אלא כתוב שיש מצווה להריע. התורה מציינת את חובת התקיעה בשופר רק כשהיא מצווה על תקיעת היובל ביום הכיפורים. הגמרא במסכת ראש השנה (דף לד) למדה שחובת התרועה המוזכרת בתורה בראש השנה היא על ידי שופר ולא על ידי חצוצרות.

[4] בפירושו לגמרא במסכת ראש השנה דף ח עמוד ב, ד"ה "שהחדש".

[5] וזאת משום שאדם הנמצא על כדור הארץ אינו יכול לראות את החלק על הירח המקבל את קרני השמש.

[6] הלכות תשובה פרק ג הלכה ג.

[7] ד"ה אם עשה תשובה.

[8] בחידושיו למסכת ראש השנה, דף טז עמוד ב.

[9] דברים פרק יא פסוק כו.

[10] חלק ב עמוד סד.

[11] מהדורת תשס"ד עמודים תלח – תלט.

[12] פחד יצחק, ראש השנה, עמודים לח - לט.