הידור במצוות ארבעת המינים

ב"ה

זה אלי ואנוהו בארבעת המינים

מחלוקת רש"י ותוספות בהידור בארבעת המינים      

בגמרא במסכת שבת (קלג,ב) מובאת ברייתא ובה מחלוקת לגבי הדין הנלמד מהפסוק "זה אלי ואנוהו":

דתניא: זה אלי, ואנוהו - התנאה לפניו במצות; עשה לפניו סוכה נאה, ולולב נאה, ושופר נאה, ציצית נאה, ספר תורה נאה וכתוב בו לשמו בדיו נאה, בקולמוס נאה, בלבלר אומן וכורכו בשיראין נאין. אבא שאול אומר: ואנוהו - הוי דומה לו: מה הוא חנון ורחום - אף אתה היה חנון ורחום.

            תנא קמא סובר שהפסוק מלמד אותנו שיש לעשות את המצוות בצורה נאה, ומביא מספר דוגמאות לכך: סוכה נאה, לולב נאה, שופר נאה ועוד. לעומתו סובר אבא שאול שהפסוק מלמד אותנו להשתדל להיות דומים לה' יתברך במידותיו: כשם ה' רחמן, כך גם אנו צריכים להיות רחמנים ועוד. מחלוקתם נוגעת לפירוש המילה "ואנוהו", האם הכוונה ללשון נוי או שמא הכוונה ללשון "אני והוא", דהיינו, שאני צריך להיות דומה לה' יתברך (על פי התורה תמימה בפירושו על הפסוק).

            המשנה (סוכה כט,ב) פוסלת לולב יבש. רש"י שם כתב:

דבעינן מצווה מהודרת, דכתיב "ואנוהו".

            למדנו שני דברים מדבריו של רש"י. הראשון: צריך להדר במצוות ארבעת המינים. השני: חובת ההידור נלמדת מהצילה "ואנוהו", וכדעת תנא קמא בברייתא דלעיל. אולם תוספות הקשו על דברי רש"י:

ולא כמו שפירש הקונטרס משום דכתיב "זה אלי ואנוהו", דאין ואנוהו אלא לכתחלה, ולא מיפסל בהכי כדמוכח פרק קמא (לעיל יא,ב) דאמרי רבנן לולב מצוה לאוגדו משום שנא' זה אלי ואנוהו לא אגדו כשר.

            אומרים תוספות: הלימוד של "ואנוהו" הינו רק לכתחילה, אך בדיעבד, אדם שלא הקפיד על "ואנוהו" יצא ידי חובת המצווה. לעומת זאת, אם אדם לא הידר במצוות ארבעת המינים, למשל: אם הוא נטל לולב יבש, הוא לא יצא ידי חובתו. ממילא צריך לומר שהמקור להידור במצוות ארבעת המינים שונה מחובת הידור בשאר המצוות, ולכן למדו תוספות את חובת ההידור מכך שכתוב "פרי עץ הדר", ולמדו תוספות שהאתרוג ושאר המינים צריכים להיות מהודרים.

            הן רש"י והן תוספות סוברים שיש לפסוק כתנא קמא בברייתא, אלא שלכאורה המחלוקת ביניהם היא האם צריך לימוד נוסף של חובת ההידור בארבעת המינים (יש שהסבירו שאין כאן כל מחלוקת ולא נאריך עתה בשיטה זו). לכאורה יוצא שלרש"י, חובת ההידור בארבעת המינים איננה שונה מחובת ההידור בשאר המצוות, וכשם שבשאר המצוות יש חובה להדר משום שכתוב "ואנוהו", כך יש חובת הידור בארבעת המינים משום שכתוב "ואנוהו". לעומתו, סוברים תוספות שיש מצווה מיוחדת של הידור בארבעת המינים, חובה שאיננה קיימת בשאר המצוות.

שיטת הרמב"ם

            הרמב"ם פסק בהלכות דעות כשיטתו של אבא שאול, שמהמילה "ואנוהו" לומדים שצריכים ללכת בדרכי ה'. אולם, יש מקומות שבהם הוא לכאורה פסק שצריך להקפיד גם על נוי מצווה, וצריך להבין כיצד פסק הרמב"ם כשתי הדעות הסותרות המובאות בברייתא.

בברייתא מובאים מספר מצוות שצריך להקפיד שיהיו נאים: סוכה, לולב, שופר, ציצית וספר תורה. נכתבו גם מספר הלכות ספציפיות בספר תורה: צריך שהסופר יהיה מומחה, לכרוך אותו בשיראין מכובדים ועוד. הרמב"ם פסק שלולב צריך אגד ודבר זה נלמד בגמרא (יא,ב) מכך שכתוב "ואנוהו". אולם הרמב"ם לא פסק בשום מקום שצריך שיהיה שופר נאה, ואם כן קשה עליו ממה נפשך: אם הוא סובר שיש חיוב במצוות נאות מצד "ואנוהו", מדוע לא פסק כך בכל הדוגמאות שהגמרא הביאה. ואם הוא סובר שאין חיוב במצוות נאות, מדוע פסק שלולב צריך אגד?

הגרי"ז (בחידושיו לנזיר ב,ב) הרחיב בשיטת הרמב"ם. לפני שנביא את דבריו חשוב להדגיש שהרב מבריסק לא כתב את השיעורים האלה על מנת להוציאם לאור, אלא הדברים נכתבו על ידי תלמידיו. כך כתב:

והנה הרמב"ם לא הזכיר דין זה כי אם גבי לולב דהאגד הוא משום "ואנוהו" והוא מצווה מן המובחר. אם כן, אין זה סתם דין של נאה, כי אם בעצם המצווה, דהכי הוא מצווה מן המובחר דלולב שיהא עם אגד, ובגוף המצווה נאמר "ואנוהו". והראיה דציצין שאין מעכבין את המילה דוחה שבת וחוזר עליהם משום דין זה ד"אנוהו"  כמפורש בשבת, ועל כרחך דאין זה רק הידור מצווה, אלא הוא דין בעצם המצווה שעושה גוף המצווה מן המובחר. וכן גבי ספר תורה שכתב הרמב"ם בהלכות ספר תורה שבעינן כתיבה נאה, שיהא האות מוקף גויל וכו', זהו מדיני הכתיבה, ואין זה סתם שתהיה מצווה נאה.

מחדש הגרי"ז שיש שני צדדים למצוות "ואנוהו". יש חיוב אחד שמוזכר בברייתא האומר שכל מצווה צריכה להתקיים בצורה יפה. אדם צריך שהציצית שלו תהיה נאה, וכך גם בשאר המצוות. אך יש עוד צד של חיוב "ואנוהו", והוא שצריך לקיים את המצווה בצורתה המובחרת, הוי אומר: שצריך להקפיד על הלכות מסוימות, שאמנם אינן מעכבות את קיום המצווה, אך אם אדם קיים אותם, הוא קיים את המצווה באופן מובחר יותר. ממילא על פי דבריו, מובנת שיטת הרמב"ם. הרמב"ם באמת לא פסק בשום מקום כתנא קמא שצריך לקיים את המצווה בנוי. בכל מקום שבו פסק הרמב"ם שיש לקיים מצווה מסוימת מצד "ואנוהו", הוא פסק שצריך לקיים את המצווה מהצד המובחר, לצאת ידי חובת גם הדברים שאינם מעכבים את קיום המצווה. זו גם הסיבה שהוא פסק זאת רק במקומות מסוימים ולא בכל המצוות. בכל המצוות שייך לקיים את המצווה בנוי, אך לא בכל מצווה מובא בחז"ל שיש עניינים שעל ידי קיומם אדם מקיים את המצווה באופן מובחר יותר, ולכן למשל הוא לא פסק בהלכות שופר שיש דין של "ואנוהו".[1]  

לכאורה אפשר להסביר על פי הרמב"ם גם את שיטת רש"י. יש דינים שהם בחפצא של המצווה והם מחייבים. בלולב יבש, יש פגם בחפצא של המצווה. רש"י לא התכוון לומר שהלולב פחות נאה כאשר נוטלים לולב יבש. ייתכן אדם שיחשוב שלולב לבן נאה יותר מלולב ירוק. יתירה מכך: תיתכן מציאות שבה יהיה לאדם לולב יבש יפה יותר מלולב ירוק מצד צורתו, ובכל זאת הלולב היבש יהיה פסול. "ואנוהו" מלמדנו שיש דינים שצריך להקפיד עליהם מצד החפצא של המצווה ולעיתים הם יעכבו. לפעמים זה יכול להיות דבר שקשור לנוי, ולפעמים זה יכול להיות דין מסוים שאינו מעכב אבל ראוי להקפיד עליהם.

מה הוא רחום

            ניתן להסביר שדברי אבא שאול מחמירים יותר מדברי תמא קמא. לפי תנא קמא, יש גדר אחד שקשור לקיום מצוות, והוא לעשות אותם בנוי. אולם, דרישתו של אבא שאול ש"ואנוהו" אומר שאנחנו צריכים ללכת בדרכיו של ה' יתברך, מעלים אותנו דרגה בקיום המצוות. כשם ה' ברא את העולם "בצביונו", הכל היה מוכן, והעולם נבאר על הצד הטוב ביותר (ורק החטא קלקל), כך מעשה שהאדם עושה, כל שכן מצווה, צריך להיעשות על הצד הטוב ביותר. אם ניתן לקיים מצווה באופן מובחר יותר, מוטל על האדם לעשות זאת מצד "ואנוהו" גם לפי שיטתו של אבא שאול.

            יהי רצון שנזכה לקיים את המצוות מתוך שמחה, על הצד המובחר ביותר, ובנוי הגדול ביותר, ונזכה ללכת בדרכיו של ה' יתברך.  

[1] ברור שגם במצוות שופר יש צדדים לצאת ידי מצווה מן המובחר, אך בחז"ל לא הוזכרו דינים אלו מצד "ואנוהו". לפי דברי הגרי"ז, ברור שגם במקרים אלו יש להקפיד לצאת ידי חובת המצווה המובחרת, אלא שהדברים לא מפורשים בחז"ל.