שאלות בנושא השעה

שאלות בנושא חרבות ברזל

שאלה: שלום הרב אני מפחד. האם איראן תתקוף את ישראל? אנחנו נמצאים במלחמה כבר עשרה חודשים והמצב מפחיד

תשובה: החששות מובנים מאוד. על אף ש"לא ינום ולא יישן שומר ישראל", אין זה אומר שאדם יחיד או קבוצה מוגנים לגמרי. מובטח שעם ישראל תמיד ישרוד. ראינו כבר תקופות נוראיות ביותר כמו חורבן הבית (אנחנו בימים אלו בימי בין המצרים), והשואה הנוראה, שבהם יהודים רבים סבלו ונהרגו. מצד שני, מבחינה פרקטית, נראה לי שהחששות מוגזמים קצת. אני לא רואה סיבה לפחד הגדול שאני רואה ברחובות. אולי הקב"ה שם אותנו בפחד כדי שנחוש מה עבר על תושבי הדרום במשך שנים, ולא התייחסנו לזה מספיק ברצינות. אני חושב שב"ה להבדיל מתקופת השואה, הקב"ה נתן לנו היום מדינה וצבא, וגם אם יכולים לקרות דברים כמו הטבח הנושא בשמחת תורה, זה היוצא מן הכלל שאינו מעיד על הכלל.

שאלה: מדוע הקב"ה הביא עלינו את הצרה הזו?

אינני יודע ואני גם לא יודע אם יש מי שיודע. באופן כללי אנחנו צריכים לערוך חשבון נפש, גם אם זה לא קשור ישירות לאירוע, והנושא שלענ"ד אנחנו צריכים להתחזק בו הכי הרבה הוא האחדות. לצערי, גם מתוך מחנה הימין שאני נמנה איתו, וגם מהמחנה השני, אני רואה שיש אנשים שמציתים להבות של שנאה, כביכול צד אחד אשם בכל מה שרע במדינה. אחלק את דבריי לשלושה:

א. מרן הרב קוק הדריך אותנו (בין השאר באיגרת תקנה) שאדם נחשב כמחובר לכלל ישראל, כל עוד הוא דורש את טובתו. רבים במחנה הימין רואים את השמאל הקיצוני כאויב או כמסייע לאויב (כמובן שיש גם בצד השמאלי במפה שרואים בימים את מחריבי הארץ). צריך לזכור שגם אם מישהו שם טועה בדרך, הוא דורש את טובת מדינת ישראל. אני עדיין לא מצאתי מישהו שאמר שהוא נגד המדינה, שהוא נגד אזרחי ישראל או משהו כזה. כולם חושבים שסולם הערכים שלהם היא שדורשת את טובת העם. בעיניי זה מצוין! זאת אומרת, יש כאן דיון אמיתי מה העם בישראל צריך, והתפקיד שלנו הוא רק לשמור על הגבולות של השיח. אני באמת לא רואה שום סיבה שלא נצליח להסתדר כאן יחד, לאורך השנים ששירתתי בצבא, היו לי חברים בלב ובנפש שהשתייכו לצד השני של המפה הפוליטית - וזה היה הדדי, ואני לא רואה שום סיבה לכך שלא נצליח עכשיו להתאגד יחד. אגב, זו הייתה דעתי גם לפני שמחת תורה. עשיתי כל מה שיכולתי על מנת להיפגש עם אנשים שרחוקים מדעותיי ומאורח החיים שלי על מנת לבנות יחד את הקומה בעם ישראל, וגם בשיעורים שהעברתי לתלמידיי, הקפדתי להעביר להם שאנחנו עם אחד. בחג סוכות רב בית הכנסת ביקש ממני לדרוש בבית הכנסת, ואמרתי שאנחנו חייבים להיות מאוחדים גם אם יש חילוקי דעות קשים. כמעט בכל מקום שאליו הלכתי, בשני צידי המפה הפוליטית, דבריי נפלו על אוזניים קשובות.

ב. חיפוש אשמים. לצערי, בשני המחנות, מחפשים אשמים ומתנהגים באופן לא ראוי. כאן, דווקא המחנה שאני שייך אליו מצער אותי יותר. כשאני רואה קריקטורות נגד הרמטכ"ל למשל, אני מתפוצץ. יתכן שצריך להחליף את הרמטכ"ל, כך אני חושב באופן אישי מהחדר הממוזג שבו אני כותב את הדברים בעוד הוא נלחם, אבל להשפיל אותו? איפה הכרת הטוב אליו על כל השנים שהוא תרם למדינה? כמה אנשים שמוציאים את הקריקטורות, שחלק מהם חברים שלי, סיכנו את החיים הם קרוב למספר הפעמים שהוא סיכן את חייו? מאיפה החוצפה להתייחס אליו ככה? צורת השיח הזו מאוד לא בריאה. ככה גם בצד שתומך בעסקה מול החמאס טוען כביכול שמי שמתנגד לו עושה זאת מחוסר אכפתיות לחטופים. מאיפה החוצפה הזו לטעון טענות כאלה? הייתי מוכן לסכן את עצמי על מנת לשחרר כל אחד מהחטופים, קודם כל בגלל שהם אחים שלי, ושנית בגלל שזו בעיה אסטרטגית שיש חטופים שלנו אצל החמאס (וזאת מבלי לציין שיש גם חטופים ימניים). צורת השיח, וראיית השני צריכה להשתנות.

ג. פתרונות. גם לימין וגם לשמאל תמיד יש פתרונות. בסביבה הקרובה שלי תמיד אומרים שצריך ללכת יותר בכח וככה האויבים שלנו יבינו. גם אני מסכים שצריך יותר כח, אבל האם זה פיתרון כולל? תמיד מזכירים לנו את מלחמת ששת הימים שהלכנו עם כל הכח ולא וויתרנו. אמנם זכינו במלחמת ששת הימים לניסים גדולים ולשחרור חבלי מולדת, אבל צריך לזכור שזו הייתה מלחמה עקובה מדם עם הרוגים רבים וקרבות עזים, לא רק בגבעת התחמושת, אלא היו נגד המצרים קרבות של שריון רציניות. גיבור ישראל אביגדור קהלני נפצע קשה במהלך המלחמה, וכך גם רבים נוספים שחייהם השתנו לגמרי, וזאת בלי לספור את החללים. ומיד אחרי הניצחון האדיר במלחמת ששת הימים, פרצה מלחמת ההתשה. זאת אומרת, שלא תמיד הכח מספיק. צריך להיות ישרים מספיק לומר את זה. האינתיפאדה הראשונה פרצה תחת ראש ממשלה ימני ושר ביטחון ניצי שכראש ממשלה הורה לצאת למבצע באנטבה. זה לא כל כך פשוט. כל שכן שהפתרונות של נסיגה מראות שהאויב רק מתחזק מהן. כשהייתי ילד חשבתי שהפיתרון הוא רק ללכת בכח. היום אני מבין שזה לא תמיד הפיתרון, ויסלחו לי על כך חבריי.

אבל בכל מקרה, אסור תמיד להאשים את הצד השני - וזה נכון לשני הצדדים. זה עוול. גם אם זה היה נכון לגמרי, וזה לא, הכוונות של כולם טובות. בויכוח על ערכים ועל צביון המדינה צריך לצאת מתוך נקודת הנחה שכולם חשובים. 

האם אנחנו יכולים לנצח?

אינני איש צבא, המפקדים שלי יעידו עליי שלמרות שהשקעתי, הייתי חייל פחות טוב ממה שרציתי. אבל אני חושב שהשאלה איננה האם אנחנו יכולים לנצח. אני חושב שהקב"ה בוודאי יסייע לנו לנצח. השאלה היא האם אנחנו יכולים לגבש חוסן מנטלי לעמוד בפני כל האתגרים. אסביר.

בהתחלה, כולם הבינו שצריך לצאת להילחם. לאט לאט זה נשחק. הסיבה המרכזית היא שכל דבר שאורך זמן רב - קשה לנו. בחיים הפרטיים שלנו קשה להתמיד לאורך זמן בדיאטה. בחיים הציבוריים קשה לנו עם מערכה ממושכת. אנחנו צריכים לשנס מתניים, לעבוד על מידת הסבלנות, ולראות איך אנחנו מסיימים את הסיפור הזה באופן שלא תהיה סכנה למדינת ישראל בשנים הקרובות. לצערי אנחנו עוד רחוקים משם.