תרבות ישראלית

ב"ה

התרבות הישראלית

הגדרת תרבות

המילה "תרבות" מופיעה פעם אחת בתנ"ך במקרא (במדבר לב,יד), ומייחסת לאנשים שכבר גדלו:

וְהִנֵּה קַמְתֶּם תַּחַת אֲבֹתֵיכֶם תַּרְבּוּת אֲנָשִׁים חַטָּאִים לִסְפּוֹת עוֹד עַל חֲרוֹן אַף ה' אֶל יִשְׂרָאֵל[1]

לעומת זאת, במילון המקראי, מובא שבאכדית "תרבות" משמעו של תרבות הוא "חניך". יש הבדל גדול בין שתי השיטות. בעוד שבאכדית הכוונה לשלב ראשוני של הגידול, לשלב החניך, בלשון המקרא הכוונה לתוצאה הסופית, בו האדם כבר הגיע לשלב הבגרות שבו הוא כבר למד את מה שהיה אמור ללמוד. דומה, שההבדל בהגדרת התרבות, היא גם הגורמת להבדל ביחס ובצורה של התרבות. בעוד שבעיני הגוי, התרבות מהווה חלק מהבסיס לחינוכו של האדם, אצל היהודי, התרבות היא קומה שנבנית על גבי בסיס ראשוני, כפי שנראה בהמשך.

מהי תרבות ישראלית?

          מרן הרב צבי יהודה קוק, הגדיר את עניין התרבות הישראלית, במאמרו הראשון בספר לנתיבות ישראל:

בשם דרפר[2] ... התנאים החיצוניים של איזה עם או ציבור יועילו רק אז לחזק ולרומם את תקוות חייו, אם יהיו מותאמים ומכוונים לנטייתו הפנימית. הצלחת התרבות של כל עם וכל קיבוץ חברתי אף היא תלויה בהתכוונותה והתאמתה לפסיכולוגיה שלו ... דין זה הלא נוהג בכל עם ובכל קיבוץ חברתי, ועל אחת כמה וכמה בישראל, שהרי בזה הוא עיקר מהותה המיוחדת ומובדלת של תרבות ישראל עם תורת האחדות שלה, בזכירת תמיד של התכן האחד הכללי האלוקי אשר להויה כולה הממלא וכולל את כולה ...

          כל תרבות חייבת להתאים לתכונות הפנימיות של העם או לקבוצה אליה היא שייכת. הרב צבי יהודה הביא במספר שיחות שיש פסיכולוגים שהגיעו למסקנה שלכל עם יש צורת חשיבה ומאפיינים פסיכולוגיים המייחדים אותה. התרבות של כל קבוצה בעולם חייבת להתאים לפסיכולוגיה הייחודית של העם. ממשיך הרב צבי יהודה:

ההכרה כי יש תכן פנימי גדול כללי, לחיים, להויה, כי יש אל גדול ונשא על כל אלוהים ... ישנה במעמק רוחם של הגויים גם הם. אבל הם לא זכרוהו ולא דבקו בו ולא שמו את דרכי חיי האדם על פיהו. בכל משך החיים דבק האדם על פיהן רק באיזה חלק ופרט מהחיים וההויה ... התרבות הישראלית האמיתית היא תורת ד' אלוקים חיים שהיא התרבות האמיתית.

          התרבות הישראלית האמיתית חייבת להיות מבוססת על תורה. אנחנו מאמינים שהתורה היא הבסיס המתאים לעם ישראל.[3] התרבות הישראלית הייחודית חייבת להיות בנויה על גבי התורה, ולא לסתור אותה.

היחס לתרבות יוון

          מרן הראי"ה קוק, התייחס במספר מקומות ליחס בין התרבות הישראלית לבין תרבות יוון. על מנת ללמוד את השקפתו, נראה את דבריו בעין איה (שבת פרק שני, פסקה יג):

זאת ההתפשטות הרוחנית שנמשכה מתוך ההתפשטות המדינית של יון, שהטילה ארס בדיעותיהם של הרבה נכשלים מישראל, היה מקום לדון אותה כמאורע של תקופה רחוקה ומקרית. אמנם באמת אותה הפעולה הרעה חדרה ללבבות רבים, ובחן החיצוני שלה משכה לבבות רבים, עד שהמצב הרוחני של ישראל היה עלול גם כן בתמידות להיות נפגע מכח היונות, שהתפשט על דיעות רבות שהן שרשים גדולים בתורה, ומסתעפות למעשים רבים בדרכי הדת והחיים.

          היות והארס של רוח יוון חדר כל כך עמוק לתוך עם ישראל, היה חשש שהפגיעה בקדשי ישראל תהיה קבועה ועומדת לאורך כל הדורות. ההתייוונות פגעה בשורשי התורה ממש, והיה חשש לנזק קבוע מההשפעה היוונית.

אלא שאותו פך השמן החתום, שבמאורע הנס, שהוא רומז גם כן על השורש היותר פנימי שבאמונה, החזק ואמוץ בעומק נפשותיהן של ישראל, שמים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה, והוא עתיד לשלח אורו על כל הכוחות המתפשטים להחיותם, להחיות את המעשים בפועל ואת הדעות התוריות המתייחסות להם, על כן בעבור שנה, ראו שהשמירה הזאת שמיד ד' היא על ישראל, מכח האוצר הפנימי של שמן משחת קדש של יסוד האמונה, דבר זה ראוי לקבע לדורות, כי עוד לא אפסה המלחמה של התנשאות התגברות הרוח היוני, ושלעולם צריך כח השמן הפנימי, שבו אין מגע זרים שולט, להיות מגין, על כן קבעום.

          הצורך בקביעת חג החנוכה כחד שנחוג לדורות, נובע מההבנה שההתמודדות מול הכח היווני לא הסתיימה. פך השמן שנמצא בבית המקדש, ורומז על השורשים העמוקים של האמונה היהודית, נצרכת בכל שנה על מנת להתמודד עם ההשפעות של היוונים שמאתגרים את האמונה היהודית לאורך כל הדורות כולם – גם בדורנו. חג החנוכה הנחוג בימינו מראה שהניצחון על מלכות יוון לפני כאלפיים שנה, חוזרת בכל שנה באופנים אחרים, אבל מסתיימת בניצחון הרוח הישראלית על יוון.

אף גם זאת השקיפו, כי לא רק את הרע נקבל, מפגישה זו של רוח יון החודר במשכנות יעקב, עד שאין לנו כלל במה לשמח על מציאותו, כי אם כך היא מדתו של מקום ברוך הוא בהנהגת עולמו בכלל, והנהגתו עם ישראל בפרט, כי כל אותם הדברים המתנגדים ונראים רעים במציאותם, הם עצמם גורמים לפאר יותר את כח הטוב והאמת. על כן הפגישה היונית כשתגמור מהלכה להיכנע כולה מפני הדר גאון ד' שהוא מעוזם של ישראל, עוד תשמש עם כל כוחותיה להוסיף פאר ועצמה לתורת אמת ולגדל שם ד' אלוהי ישראל בעולם, יפיפותו של יפת תיקבע באהלי שם, להרחיב ולשכלל לפאר ולרומם עוזה של תורה ויראת ד' טהורה, השתולה על הרי ישראל.

          אמנם, הרוח היוונית איננה כולה שלילית. יש מקום לקחת את החלקים החיוביים שבה, כל עוד משכללים אותם ומוודאים שהם רק מעצימים את התורה ולא סותרים אותה, וכפי שכתב מרן "יפיפותו של יפת תיקבע באוהלי שם".

על כן ראויים הם הימים הללו לקבעם ימים טובים. כהלל והודאה. יש כאן שני חלקים שהם מתייחסים אל אלו הימים הטובים. הצד הטוב שיישאר לעד לישראל דווקא על ידי פגישת זה המכשול העצום, החוזק הגדול של אמיתת האמונה כשיוצאת אל הפועל דווקא במה שכל הדעות הרעות יוצאות לאור והן מתפשטות מאד, עד שרבים יבהלו משאתן וידמו שהן בולעות את אמונת ישראל. וכאשר למרות כל אלה קמנו ונתעודד, ודבר אלהינו יקום לעולם, הרי דגלם של ישראל וקרנם מתרומם, גם אותם הקניינים שהם טובים לשמש את האור האמיתי של התורה, שנלקחו מאוצר הפגישה היונית, מאותן הדיעות דקריבין לארחא דמהימנותא, שנצרפו ונטהרו באש דת של תורת אמת, להסיר מהן כל סיגיהן ובדיליהן, זאת היא טובה עליונה שמאת ד' היתה זאת להכין הכל להטיב באחרית, על זה ראו לקבע הלל. והודאה היא על ההצלה הזמנית מהחורבן שהיה צפוי על ישראל מידי רשע של היונים, לולא ד' שהיה לנו.

          הרב מחלק בים הלל להודאה. הודאה היא על ההצלה הזמנית של הנס, בדור של המכבים. אולם, ההלל תוקנה על ההשפעה לאורך הדורות כולם, על שעם ישראל התרומם למדרגה חדשה מההתנגשות עם רוח יוון. בתחילה היה נראה שהיוונים מנצחים ומוחקים את תורת ישראל, ולבסוף עם ישראל ניצח, ונבנה מההתנגשות הזו, כאשר הוא למד לקחת את הדברים הטובים מתרבות יוון שיסייעו לבנות קומה נוספת בתורה.

          כל הסביר גם תלמידו, מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל, ראש ישיבת מרכז הרב, בהתייחסות לימינו (שיח שאול מועדים, עמ' לא):  

מלחמה זו, עם השחרור מההשפעה המזיקה של התרבות היוונית, עקרה גם את הגורמים לה. היא השיבה לישראל את כבודו המחולל, השיבה לו את הכרת הערך העצמי, הקימה את מלכותו, נתנה לו את העצמאות, לקחה מתרבות יוון את ההדר החיצוני ומילאה אותו בתוכן יהודי.

והלימוד היוצא מזה הוא: א. אין תרבות אנושית לחוד ותרבות תורה לחוד, אין אדם ויהודי שני דברים נפרדים, אלא בה במידה שהאדם יונק מהיהודי תלוי גדלו. ב. למען קיומה של תורה יש צורך לקחת מהערכים החיוביים בתרבויות הנכר. ג. אולם בכל מקרה יש להעדיף את שכרה של תורה על הפסדה של תרבות זרה.

ודורות עברו. מאות ואלפים שנה של חיי גולה בתחום מושב, נפרדים ונבדלים, המשיכו את חייהם בתחומם הנפרד. בזויים ומנודים היו בעיני בעליהם, אולם לא בעיני עצמם. הם ידעו, כי אם אמנם הגוי הוא התקיף והוא בעל היכולת, כי אמנם תלויים הם בחסדו של עריץ זה או אחר, הנה עולם אחר יש להם אשר בו אין לשום עריץ שליטה עליהם. "משעת הסכנה ואילך מנחיה על שולחנו", אבל מהשולחן לא פסקה מנורת האור להאיר.

ודורות קמו. עם השינויים המדיניים התחילו רוחות מנשבות גם ברחוב היהודים, ושוב פעם נשמעו דברים על חלוקה בין תרבות אנושית לתרבות ישראלית. יתר על כן, התורה לא הוכרה כתרבות כלל וכלל ... אז נולדה הסיסמא שביטאה באופן קלאסי את ההשכלה "היה אדם בצאתך ויהודי באהלך". שוב אותה הפרדה בין דת אנושית טבעית, כדברים של מנדלסון וויזל, לבין דת ישראל. וזו, כבימי ההתנגשות עם חכמת יוון, הביאה לבסוף לידי טמיעה גמורה. לא קמו חשמונאים לנו, תחת זה קמה תרבות יוון בעצמה עלינו לפקוח את עינינו ...

ואולם במה באמת נשתנינו מכל אומה ולשון? האם לא נכיר כי רק קיומה של תורה במשך מאות ואלפים שנה. תורה כפי שהיא, ללא יפויים וללא תיקונים, תורה שאינה יודעת להבדיל בין מצווה למצווה, ואשר החלק שבין אדם לחבירו אינו אלא כהמשך עקבי של המצוות של בין אדם למקום. תורה נפרדת אין. תבוא גרמניה ההיטלריסטית ותוכיח, תבוא איטליה הפשיסטית, תבוא אנגליה הצ'מברליאנית, זו הזוכה לרוב בלתי מפוקפק בבית הנבחרים ותוכיח. נדע ונווכח שאף עקרונות היושר אשר העמים הנאורים כל כך גאים בהם אינם אלא שלנו. ואשר על כן בגאווה ובגאון נשוב אל תורתינו, שיבה שלמה, שיבהל יהדות השלמה החרדה על מצוותה ומדקדקת על כל קוץ וקוץ. באמונה שלמה ובתקווה מלאה שהשיבה המלאה אל היהדות תשיב לנו עם זה גם את מדינת היהודים (הדברים נאמרו לפני הקמת המדינה).

מבחינה מעשית לימינו

          לא ניתן להעלות על הכתב את ההשלכות המעשיות לימינו, היות ומדובר בפרטים רבים, ולא כל העתות והאנשים שווים. הסכנה בחדירת תרבות מערבית אל תוכנו קיימת, ואולי אף חזקה יותר לאור האפשרויות הרבות שהמדיה מאפשרת לנו. לכן, לא ניתן במאמר להתייחס לכל דבר ועניין. אבל מצאתי שיחה של הרב יעקב אריאל שליט"א שבה הוא מסביר את הדברים באופן כללי (יערב שיחי, עמ' 242,259):

יש להבחין בית תרבות המערב למדע המערב. תרבות המערב מכילה תכנים בעייתיים וצריך לדעת איך לסנן אותה. מדע המערב אינו מכיל תוכן שלילי. הוא מנוצל לפעמים למטרות שליליות, אך הוא עצמו אינדיפרנטי לערכים ואין בו פסול. אמנם נמצא בין גדולי התורה ששללו את שניהם. הגמרא אומרת שחכמים גזרו "ארור שילמד בנו חוכמת יוונית". ההבנה הפשוטה היא שהחוכמה היוונית, דהיינו המדע, כגון המתמטיקה, פיזיקה, ביולוגיה וכדומה, עומדת לכאורה בניגוד לתורת ישראל. אפשר למצוא גישה כזו בחסידות בעיקר בדרשות לחנוכה, בשפת אמת, בשם משמואל, אצל ר' צדוק. כל הספרות החסידית מלאה באמירות על העימות בין השכל התורני לשכל האנושי, בין תרבות ישראל לתרבות יוון. לעומת זאת, התוספות אומרים ש"חוכמת יוונית" אינה "חוכמה יוונית", אלה שני דברים שונים. מתמטיקה ופיזיקה אינן פסולות, להפך: הרמב"ם אומר שלצורך עיבור וקידוש החודש יש צורך להיעזר במדע היווני מפני שצריך לעשות חישובים מתמטיים ואסטרונומיים. וכן כדי להגיע להגיע לאמונה אמיתית, לדעתו יש צורך במדעים כמו פיזיקה. בעם ישראל המדע המתמטי והאסטרונומי היה מפותח ביותר, למשל לגבי סוד העיבור – אמנם הוא השתלשל מדור לדור מימי משה רבנו, אבל מי שרצה להשתלם בנושא זה היה צריך להיעזר בין השאר בכלים שהגיעו מבחוץ, במדעים שפותחו בכלים כלל אנושיים.

יש הבדל בין פתיחות לפריצות. בית פתוח הוא בית שיש לו דלתות וחלונות, יש לו תריסים, אפשר לסגור ואפשר לפתוח. כשיש רוח נעימה פותחים, וכשיש רוח סערה סוגרים. הבעיה היא שלרוב האנשים אין קנה מידה מתי לפתוח ומתי לסגור, ולכן הבית שלהם פרוץ, כלומר פתוח לכל רוחות בעולם. רוחות קרות, רוחות חמות, הכל נכנס הביתה.

הבית שלנו שונה מבעבר. פעם היה ביטוי "ביתי הוא מבצרי", אבל כיום ביתי כבר איננו מבצרי. לאדם יש רדיו וטלוויזיה, יש בו טלפון, ואפילו אם אין לו טלפון חכם, ברוב הבתים יש אינטרנט. היום כבר אין דואר, התקשורת שלנו היא דרך האינטרנט, אז קודם כל אינטרנט חייב להיות חסום, חד משמעית, אסורל השאיר בית בלי חסימה. מקיימים בזה את מצוות התורה לשים מעקה, "לא תיתן דמים בביתך". בית עם אינטרנט ללא מעקה חמור מגג ללא מעקה. מהגג עלולים ליפול, ובאינטרנט ודאי שיש נפילות. אבל גם כשיש מעקה – הוא מועיל רק כנגד יצר העריות, איא אפשר לחסום כל ידיעה שמגיעה מהעולם. מי שפותח עיתון, אפילו את העיתון החרדי ביותר, אינו יכול שלא לקרוא ויכוחים פוליטיים ודיונים על הלהטבי"ם. כולם נחשפים למה שקורה בעולם.

אין לתורה מה לענות על כל זה? אין לתורה איך להתייחס? תפיסתינו היא שלתורה יש מענה לכל נושא, אבל רק על ידי תלמידי חכמים. בלי תלמידי חכמים שבקיאים בתורה אין מענה.

[1] האבן עזרא שם מסביר שהכוונה שההורים שלהם גידלו בנים שאינם טובים – פירות באושים.

[2] פילוסוף – פסיכולוג אנגלי.

[3] ראה אוצר לדרך, שער עם ישראל.