גיל עבודת הלויים

גיל עבודת הלויים

יישוב הסתירה לכאורה בדבר הגיל בו מתחילים הלויים לעבוד:

לקראת סוף פרשת במדבר, מצווה ה' את משה לספור את בני קהת שהגיעו לגיל שלשים. בהמשך (בתחילת פרשת נשא) מצווה ה' את משה לספור גם את שאר הלויים הגדולים מבני שלשים. בבואו להסביר מדוע נמנו בני שבט לוי מגיל שלשים שנה מסביר רש"י[1]:

מנה מהם את הראויין לעבודת משא, והם מבן שלשים ועד בן חמשים שנה, והפחות משלשים לא נתמלא כחו. מכאן אמרו בן שלשים לכח, והיותר על בן חמשים כחו מכחיש מעתה.

לרש"י היו כנראה שני קשיים במניין זה. הקושי הראשון: מדוע התורה בכלל חוזרת למנות את בני שבט לוי שנית, הרי שבט לוי נמנה כבר?[2] הקושי השני: מדוע בני לוי נמנו עתה מגיל שלשים? הרי בכל מניין אחר המוזכר בתורה נמנו בני ישראל מגיל עשרים והלויים מגיל חודש? על כך ענה רש"י שבשונה ממטרת המניין הראשון של הלויים שהייתה כדי לפדות את הבכורות בבני ישראל, הרי שכאן המטרה הייתה לימנות את הלויים הראויים לעבודת המשכן. לכן במניין זה נמנו הלויים רק מבני שלשים ומעלה, שהרי הלויים ראויים לעבודת משא רק כאשר הם בני שלשים משום שרק בגיל זה אדם מגיע לשיא כוחו הפיזי. כמו כן מסביר רש"י שהסיבה שהלויים מפסיקים לעבוד בגיל חמישים היא משום שבגיל חמישים כוחו של אדם מתחיל להיחלש.

בפרשת בהעלותך[3] כתוב שהלויים היו מגיעים לעבוד בגיל עשרים וחמש. כך כותבת שם התורה:

זֹאת אֲשֶׁר לַלְוִיִּם מִבֶּן חָמֵשׁ וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וָמַעְלָה יָבוֹא לִצְבֹא צָבָא בַּעֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד:

רש"י על המקום מתייחס לסתירה בין שני המקומות: בפרשת במדבר משמע שהגיל בו התחילו הלויים לעבוד היה שלשים, ואילו כאן משמע שהגיל שהתחילו הלויים לעבוד בו היה עשרים וחמש. כדי להסביר את הסתירה לכאורה רש"י מביא את הגמרא במסכת חולין[4]:

ובמקום אחר אומר (במדבר ד, ג) מבן שלשים שנה, הא כיצד, מבן כ"ה בא ללמוד הלכות עבודה ולומד חמש שנים, ובן שלשים עובד, מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו בחמש שנים, ששוב אינו רואה.

הרי מיישוב המקראות יוצא שהלוי באמת היה מתחיל לעבוד בעבודת המשא בהיותו בגיל שלשים. אלא שהפסוק שבפרשת בהעלותך בא לומר שלעבודת המשא קדמו חמש שנות למידה. רק לאחר שהלוי נכנס לעבוד בגיל עשרים וחמש והתחיל ללמוד במשך חמש שנים את עבודת המשא, הוא יכול להתחיל לעבוד בפועל וזאת כשהוא בן שלשים.

לעומת רש"י, פירש א"ע את הסתירה שלכאורה עולה בין הפסוקים באופן אחר. לפירושו, הפסוקים עוסקים בשתי עבודות שונות, ולכל עבודה יש גיל התחלתי שונה: הפסוקים שבסוף פרשת במדבר ובתחילת פרשת נשא שכתוב בהם שעבודת הלויים מתחילה בגיל שלשים עוסקים בעבודת המשא שהיא עבודה פיזית ולכן יש צורך לחכות עד שיתמלא כוחו של הלוי. לעומת זאת, הפסוק שבפרשת בהעלותך ממנו עולה שעבודת הלויים מתחילה בגיל עשרים וחמש, מדבר על עבודות הקשורות לאוהל מועד שמתחילות בגיל מוקדם יותר.

הרא"ם דחה את דברי א"ע: לא ייתכן לומר שהתורה מחלקת בגיל הלויים המתחילים לעבוד בין עבודת המשא לבין שאר עבודות האוהל, שהרי התורה משתמשת בדיוק באותה הלשון בשני המקומות, משמע שהתורה התכוונה לאותן העבודות. גם רמב"ן[5] דחה באופן דומה את דברי א"ע והוסיף שמצאנו שלאחר שבנה דוד את בית המקדש, מנה את הלויים מגיל עשרים משום שהלויים לא היו צריכים יותר לשאת את הארון, אלא רק לעסוק בעבודות השמירה והשירה. לדברי א"ע היה ראוי למנות את הלויים מהיותם בני עשרים וחמש, שהרי לשיטתו זהו הגיל שבו הם יכולים להתחיל לעבוד בעבודות אלה.

הערה נוספת שהעיר רמב"ן היא בנוגע לדברי רש"י האומר שהלויים היו לומדים את עבודתם במשך חמש שנים. אומר רמב"ן שכנראה צריך לומר שלימוד חמש שנים הוא רק אסמכתא בעלמא, שהרי דין זה מובא בספרי[6] בתור דברי יחיד של ר' נתן. אולם, לכאורה קשה על דבריו שהרי בגמרא לא מוזכר שדין זה הוא רק אליבא דר' נתן, ומשמע שאינו רק אסמכתא בעלמא.

שיטת הרמב"ם:

            על פי הדברים שכתבנו, דברי הרמב"ם בעניין הגיל המינימאלי לעבודת הלויים לכאורה קשים. כך כתב הרמב"ם[7]:

אין בן לוי נכנס לעזרה לעבודתו עד שילמדוהו חמש שנים תחלה, שנאמר זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה, הא כיצד חמש ללמוד, ואינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש שנאמר איש איש על עבודתו.

נפרט את הקשיים שבדברי הרמב"ם:

• הרמב"ם כלל לא מנה את הגיל המינימאלי לעבודת הלויים. כל מה שהרמב"ם למד מהפסוקים הוא רק שמוטל על הלוי ללמוד במשך חמש שנים לפני שהוא מתחיל לעבוד.
• הרמב"ם כותב שהלוי נכנס לעבודה כשהוא "מגדיל". מפשט לשונו של הרמב"ם משמע שמשעה שהלוי נהיה "גדול" (וכנראה שיש לומר שהכוונה היא להבאת שתי שערות כמו בכל התורה כולה), עליו ללמוד במשך חמש שנים, ואז הוא יכול לעבוד במקדש.

לכאורה יש תשובה משותפת על שתי השאלות: הרמב"ם סובר שהציווי שהלוי יכול להתחיל לעבוד רק לאחר שהגיע לגיל שלשים הוא ציווי זמני לדור המדבר. לדורות, אין צריך שהלוי יהיה בן שלשים כדי שהוא יתחיל לעבוד, אלא משעה שהוא מגדיל הוא לומד במשך חמש שנים ואז הוא יכול לעבוד גם אם לא הגיע לגיל שלשים. יתירה מזאת. ניתן לומר בלשון הרמב"ם שהלוי יכול להתחיל את חמש שנות הלמידה שלו עוד לפני שהוא הגדיל, שהרי ניתן לדייק מלשון הרמב"ם ש"אינו נכנס לעבודה עד שיגדיל ויהיה איש", אך את שנות הלמידה ניתן להתחיל עוד לפני שהלוי מגדיל.

אולם, הכסף משנה לומד אחרת בדעת הרמב"ם. לפי הכסף משנה, גם הרמב"ם סובר שלוי אינו יכול להתחיל לעבוד לפני שהוא בן שלשים[8], ומטרת הבאת הפסוקים העוסקים בעניין הגיל המינימאלי לעבודת הלויים אינה רק להוכיח שיש צורך בלימוד של חמש שנים, אלא גם לומר מהו הגיל המינימלאי לגבי עבודת הלויים: שלשים.

לדברי הכסף משנה, יש צורך בהסבר לשונו של הרמב"ם בסוף ההלכה, שהרי הרמב"ם כתב שם ש"אינו נכנס לעבודה עד שיגדיל", ואילו הרמב"ם לשיטתו סובר שרק מגיל שלשים מותר ללוי לעבוד. עונה על כך הכסף משנה שמקור דברי הרמב"ם הוא מהמשנה המובאת בגמרא במסכת ערכין[9] שם כתוב:

אין הקטן נכנס לעזרה לעבודה אלא בשעה שהלוים אומרים בשיר, ולא היו אומרים בנבל ובכנור אלא בפה, כדי ליתן תבל בנעימה.

            בביאור דברי המשנה כתב רש"י שהכוונה היא שלקטן אסור להיכנס לעזרה לשום עבודה, כגון לנקות את בית המקדש וכדו'. רק בשעה שהלויים היו שרים, היה מותר לקטנים להצטרף אליהם. מכלל לאו אתה שומע הן. המשנה אוסרת רק על קטן להיכנס לעזרה ולעבוד, אך ללוי גדול מותר לעבוד. מכאן הוכחתו של הרמב"ם שמותר ללוי גדול לעבוד במקדש גם אם עדיין לא הגיע לגיל שלשים. את הסתירה לכאורה בדברי הרמב"ם שמצד אחד הוא כותב שעל הלוי להיות לפחות בגיל שלשים ומאידך הוא כותב שברגע שהלוי הגדיל הוא יכול לעבוד, מתרץ הכסף משנה בשלשה אופנים:

• יש לחלק בין סוגי העבודות השונים: כדי שללוי יהיה מותר לשיר, עליו להיות לפחות בן שלשים, שהרי חכמת המוסיקה היא חכמה מורכבת ועליו להיות בוגר מספיק כדי להבינה. אולם, בשאר עבודות המקדש, כגון להגפת הדלתות, מותר ללוי לעבוד מרגע שהוא הגדיל.
• מותר ללוי לעבוד ארעית עוד לפני שהוא נהיה בן שלשים, אך כדי לקבל עבודה קבועה, עליו להיות בן שלשים.
• בשם אחרים תירץ שהחיוב על הלוי להיות בן שלשים הוא רק בתקופת היות בני ישראל במדבר, כל עוד הלויים היו צריכים לשאת את חלקי המשכן השונים. אולם, בזמן המקדש, הלוי היה יכול להתחיל לעבוד מרגע שהגדיל.

יש לחלק את תירוצי הרמב"ם לשני סוגי תירוצים: לפי שני התירוצים הראשונים, החיוב על הלויים להיות בני שלשים הוא לדורות, אלא שיש מציאויות שבהן הלוי יכול להתחיל לעבוד מרגע שהוא מגדיל: לתירוץ א' בכל העבודות שאינן שירה ולתירוץ ב' במקרה והוא עובד בעבודה ארעית. אולם, לפי התירוץ השלישי, החיוב על הלוי להיות בן שלשים לפני שמותר לו להתחיל לעבוד אינו חיוב לדורות, מצווה זו הייתה רק בעוד שבני ישראל היו במדבר וללויים היה גם תפקיד לשאת את חלקי המשכן השונים. לא ברור לפי תירוץ זה האם גם בזמן המשכן החיוב על הלוי להיות בן שלשים היה רק בעבודת המשא ובעבודות האחרות היה הלוי יכול לעבוד גם לפני היותו בן שלשים (כדברי הא"ע) או שמרגע שהיה חיוב על הלוי להיות בן שלשים כדי לעבוד במשכן, החיוב כלל את כל העבודות האפשריות.

            לכאורה מפורש ברמב"ם בספר המצוות[10] כתירוצו השלישי של הכסף משנה שהציווי על הלוי להיות בן שלשים לפני שהוא מתחיל לעבוד הוא מצווה שנאמרה רק לדור המדבר, וכך כותב שם הרמב"ם:

וכבר טעה גם כן זולתנו[11] בשרש הזה ומנה בעבור שהצר לו היכולת ולא יבאו לראות כבלע את הקדש (ס"פ במדבר). ומנה לא יעבוד עוד (בהעלותך ח) בלוים. ואלו גם כן אינן נוהגות לדורות כי אם במדבר.

            מכאן רואים שהרמב"ם סובר שכל עניין ההגבלה בגיל הלויים היה רק בזמן המדבר, ואילו בזמן המקדש אין הלוי חייב להיות בן שלשים כדי לעבוד ואינו חייב לפרוש כשהוא בן חמישים. מקור דברי הרמב"ם נמצא בגמרא במסכת חולין, (הגמרא המקדימה בשורה או שתיים לגמרא אותה הבאנו לעיל),[12] שם כתבה הגמרא כך:

זאת אשר ללוים - מה ת"ל? לפי שנאמר: ומבן חמשים שנה ישוב, למדנו ללוים שהשנים פוסלין בהם, יכול מומין פוסלין בהם? ודין הוא, ומה כהנים שאין השנים פוסלין בהן מומין פוסלין בהן, לוים שהשנים פוסלין בהם אינו דין שיהו מומין פוסלין בהם! ת"ל: זאת אשר ללוים, זאת ללוים ואין אחרת ללוים. יכול יהו הכהנים פסולין בשנים? והלא דין הוא, ומה לוים שאין מומין פוסלין בהם שנים פוסלין בהם, כהנים שהמומין פוסלין בהם אינו דין שיהו שנים פוסלין בהם ת"ל: אשר ללוים, ולא אשר לכהנים. יכול אף בשילה ובבית עולמים כן? ת"ל: לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא, לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף.

            מדברי הגמרא עולות שתי נקודות:

• רק לויים נפסלים בשנים ואין כהנים נפסלים בשנים.
• גם לויים נפסלים בשנים רק בדור המדבר אז היה מוטל עליהם לשאת את המשכן, עבודה הכרוכה בכח פיזי. אולם, לאחר הכניסה לארץ, בזמן שהמשכן היה בנוי בשילה או בזמן בית המקדש, אין השנים פוסלות.

אם כן, דברי הגמרא לכאורה קשים על שני התירוצים הראשונים של הכסף משנה. החילוק היחיד שאנו רואים בגמרא הוא בין דור המדבר לדורות שלאחר הכניסה לארץ ישראל (כתירוץ השלישי) ואין אף חלוקה אחרת המוזכרת כאן: לא חלוקה בין סוגי העבודות השונים (כתירוץ הראשון), ולא חלוקה בין לוי שעובד בעבודה קבועה ללוי שעובד עבודה ארעית.

לכאורה ניתן לומר שיש לחלק בין שתי ההגבלות על גיל הלויים: לפי התירוץ הראשון והשני של הכסף משנה, דברי הגמרא (והרמב"ם בספר המצוות) מכוונים רק לעניין האיסור על הלוי לעבוד לאחר גיל חמישים, ואיסור זה אינו נוהג לדורות אלא רק בדור המדבר. אולם, האיסור על הלוי לעבוד לפני גיל שלשים כן קיים גם לדורות. לפי התירוץ השלישי של הכסף משנה, אין לחלק בכלל בין ההגבלות על הגילים, וכשם שלדורות הלוי יכול לעבוד לאחר גיל חמישים, כך הוא יכול לעבוד לפני גיל שלשים.

ר' דוד פדרו[13] דחה את דברי הכסף משנה כך: הרמב"ם עצמו כתב שהדבר הקובע אם לוי יפסל לעבודת המקדש או לא הוא הקול שלו, מכאן שהרמב"ם סובר שגם לעניין שירה הלוי יכול להתחיל לעבוד מרגע שהגדיל ועד שקולו מונע ממנו מלהמשיך ולשיר, ומכאן שנדחה תירוצו הראשון של הכסף משנה. את תירוצו השני של הכסף משנה דוחה ר' דוד פדרו בקובעו שמלשון הרמב"ם משמע שהלוי נכנס לעבודה קבועה מרגע שהגדיל. הלכך סובר רד"פ שכוונתו של הרמב"ם מלכתחילה בהבאת הפסוק של מבן שלשים שנה הייתה רק לשם הוכחה שעל הלוי ללמוד במשך חמש שנים קודם עבודתו. חיוב הלימוד של חמש שנים לפני שהלוי יוכל לעבוד במקדש הוא ציווי לדורות, מה שאין כן טווח הגילאים שבו מותר ללוי לעבוד, טווח זה שונה מזה שהיה בדור המדבר, ומרגע שהלוי הגדיל הוא יכול לעבוד[14].

הרב יעקב קמינצקי[15] חידש שגם לאחר תקופת המדבר, הרמב"ם אינו סובר שמותר ללוי לעבוד בבית המקדש כשהוא פחות מבן שלשים. הרמב"ם הרי כתב רק שמותר ללוי להמשיך ולעבוד כשהוא עבר את גיל חמישים, ומכך שלא התייחס וכתב שהדין כן גם במי שלא הגיע לגיל שלשים, משמע שהוא סובר שההגבלה שלוי יהיה חייב להיות בן שלשים לפני שהוא נכנס לעבוד היא הגבלה לדורות. בהסבר דבריו של הרמב"ם מדוע אמר משעה שהגדיל יכול הלוי לעבוד, הסבר הרב קמינצקי שהכוונה היא ללוי שלא הביא שתי שערות ולא נראו בו סימני סריס, שדינו כקטן עד שיגיע לגיל שלשים וחמש. הרי שהרמב"ם לא התכוון לומר שמותר ללוי לעבוד לפני גיל שלשים כל עוד שהוא הגיע לגיל בגרות, אלא הוא התכוון לומר שישנן מציאויות בהן הלוי יגיע לגיל שלשים ועדיין לא יוכל לעבוד עד שיגיע לכלל בגרות, כגון במקרה ולא הביא שתי שערות ולא נראו בו סימני סריס.

שיטת רמב"ן:

            רמב"ן[16] חולק על דברי הרמב"ם ומסכים עם "בעל הלכות גדולות" שמנה את הציווי על הגבלת גיל הלויים כמצווה לדורות, ונביא את עיקרי דבריו (דבריו מובאים להלן בדילוגים):

אין הדבר כן אבל היא מצוה נוהגת בכל הדורות כל זמן שיצטרכו הלווים לשאת משא בכתף. ומה שנתעורר ממנו הרב לעשותה מצות שעה ממה שאמרו יכול אף בשילה ובבית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף, מן המאמר הזה בעצמו נלמוד שהיא מצוה לדורות כל זמן שישאו בכתף והרי נהגה כל הימים בארץ בנושאם הארון ולא מיעטו אלא שאינה נוהגת אלא בשעת משא בשבתם בשילה ובבית עולמים.

            כלומר, אליבא דרמב"ן, האיסור על לוי לעבוד לפני גיל שלשים והחובה עליו להפסיק לעבוד בגיל חמישים היא מצווה לדורות. מדברי הגמרא מוכח שכל זמן שנושאים את הארון, יש הגבלה על גיל הלוי, גם לאחר הכניסה לארץ. ממשיך רמב"ן ומסביר את חילוק הגמרא בין תקופת המדבר לתקופה שלאחר הכניסה לארץ:

והנראה מלשונם כי בהיותם במדבר מפני תדירות מסעם לא היו מביאים הלוי הזקן לשיר ולשאר העבודות כדי שלא יבא לישא בארון ולא היה נכנס אלא לנעילת שערים ולעבודת בני גרשון (במדבר ג כה - ו) שאינם עבודות פנים אבל משנכנסו לארץ לא נפסלו אלא ממשא הארון בעת נוסעו ממקום למקום.

            הוי אומר: דברי הגמרא בהם היא מחלקת בין תקופת המדבר לתקופה שלאחר הכניסה לארץ אינם נוגעים כלל לאיסור לשאת את הארון, שהרי בנשיאת הארון אסור לוי צעיר מגיל שלשים ומבוגר מגיל חמישים גם לאחר הכניסה לארץ. דברי הגמרא נגעו להגבלה נוספת שהטילו בני ישראל על עצמם בתקופת המדבר: למרות שהיה מותר ללוי צעיר מגיל שלשים או מבוגר מגיל חמישים לעבוד בכל עבודה שאינה עבודת המשא, בכל זאת בני ישראל קיבלו על עצמם הגבלה שלא לאפשר ללויים לעבוד בעבודות אלה כדי לעשות סייג ולמנוע טעות בה הלוי הצעיר יבוא לשאת את הארון.

            מדברי רמב"ן אלה אנחנו רואים דבר נוסף: בעוד שלדברי רש"י עיקר עבודת המשא הכתובה בתורה מכוונת כלפי נשיאת חלקי המשכן עצמו, ולכן ללוי אסור לשאת את המשכן לפני שהוא הגיע לשיא כוחו, הרי שלפי רמב"ן עיקר עבודת המשא היא עצם נשיאת הארון. בכך מסביר רמב"ן את נקודת המחלוקת שלו עם הרמב"ם:

וראיתי לרב ז"ל[17] שכתב לפנינו במאמר הזה במצות שלשים וארבע שנצטוינו שישאו הכהנים הארון על כתפיהם כשנרצה לשאת אותו ממקום למקום והוא אמרו יתעלה כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו ואע"פ שמצוה זו באה בלויים בשעה ההיא למיעוט מספר הכהנים אבל לדורות הכהנים חייבים במצוה זו. והנה יסבור הרב כי מאחר שנשתנית המצוה לכהנים כבר בטל הלאו הזה דלא יעבוד עוד שלא נאמר בכהנים וכמו שאמרו (חולין כד א) מומין פוסלין בכהנים ואין שנים פוסלין בכהנים.

            כפי שראינו, רמב"ן כתב לפני כן שגם לדורות נוהג איסור העבודה בלוי כל עוד איננו בגילאי שלשים ועד חמישים, שהרי גם לדורות במקרה וצריך לשאת את הארון, הלויים יישאו אותו, ועליהם להיות בטווח הגילאים של שלשים ועד חמישים. מסביר רמב"ן שהרמב"ם סובר שאין מציאות לדורות שבה הלויים יישאו את הארון, שהרי לדורות הכהנים הם המצווים לשאת את הארון, וכפי שאמרה הגמרא בחולין, אין דין שנים חל על כהנים. רמב"ן דוחה את דבריו של הרמב"ם:

וזו סברא נפסדת. שאם נעתקה המצוה הזו מן הלויים לכהנים אחרי שהיו רבים הרי הם במקום הלויים לכל משאם ולכל עבודתם כלומר שיהו כמותם מבן שלשים שנה ועד בן חמשים שנה שהם שנות הכח למשא בכתף ולא אמרו שאין שנים פוסלין בכהנים אלא בעבודת הכהונה בזמן שהן פוסלין בלויים כלומר כשהיו הלויים נושאי הארון וזה הוא ששנינו פסול בלויים כשר בכהנים פסול בכהנים כשר בלויים כמו שבא בגמר חולין (שם). ולפי דעתי שגם זה שאמר שנעתקה המצוה לכהנים אינו אמת. חלילה לנו שנאמר שתשתנה שום מצוה בתורה שיהיו הלוים נפסלים ממשא הארון לעולם. והלויים נשאוהו בימי דוד גם בפעם השנית שעשה כהוגן שנ' (דה"א טו) ויהי בעזור האלהים את הלוים נושאי ארון ברית ה' וכתוב וכל הלוים הנושאים את הארון והמשוררים.

            אומר רמב"ן שישנן שלש סיבות שלא ניתן לקבל את דעתו של הרמב"ם כי לדורות הכהנים הם שנושאים את הארון במקום הלויים ולכן אין יותר את ציווי התורה על הגיל המינימאלי והמקסימאלי של השנים:

• אם הכהנים הם שנושאים את הארון במקום הלויים, אזי ההגבלה על גיל נושאי הארון תעבור גם היא מהלויים אל הכהנים, ולכן גם לדורות יהיה אסור לכהן לשאת את הארון כל עוד אינו בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים.
• לא ייתכן לומר שמצווה תשתנה. לא ניתן לומר שהלויים היו נושאי הארון ועתה אסור להם לשאת את הארון.
• מצאנו במפורש בדברי הימים שהלויים הם שנשאו את הארון.

לכן מגיע רמב"ן למסקנה שהן הכהנים והן הלויים כשרים לשאת את הארון תמיד, וממילא ההגבלה על מספר השנים עודנו קיים גם לדורות:

אבל נאמר כי הכהנים והלויים כולם כשרין במשא מן התורה שכולם נקראים לוים. ועוד שלא נאמר בפרשה אלא בני קהת והרי הכהנים גם הם בני קהת.

            לפי דבריו האחרונים של רמב"ן, ייתכן לכאורה לומר שלעניין נשיאת הארון, שווה דינם של הכהנים אל הלויים: לשניהם מותר לשאת את הארון רק אם הם מבני שלשים ועד בני חמישים, שהרי התורה עצמה אומרת "נשא את ראש בני קהת ... מבן שלשים שנה"[18]. הגמרא בחולין הסוברת שרק מומים פוסלים בכהנים ואין שנים פוסלים בכהנים דיברה על עבודת הכהנים במקדש ולא על נשיאת הארון.

            לסיכום דבריו של רמב"ן:

• עבודת המשא המוזכרת בתורה היא נשיאת הארון ולא נשיאת המשכן.
• ההגבלה על גיל הלויים נאמרה לדורות, כאשר גם לדורות ללויים מותר לשאת את הארון.
• הגבלת הגיל הינה רק לגבי נשיאת הארון, אך ליתר העבודות מותר ללוי לעבוד גם כשהוא צעיר יותר. אלא שלאורך השנים שבהם נדדו בני ישראל במדבר, מנעו בני ישראל מהלויים שאינם בגיל המתאים לנשיאת הארון מלעבוד בעבודות אחרות, שמא על ידי עבודות אלה, הם יבואו לשאת את הארון. דברים אלה משתלבים גם עם דעת א"ע ותירוצו הראשון של הכסף משנה המחלקים בין העבודות של בני לוי: לחלק מהעבודות על הלוי להיות בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים ובחלק מהעבודות הלוי יכול לעבוד גם אם אינו בטווח גילאים זה.

בפירושו לספר במדבר[19] מוסיף רמב"ן נקודה נוספת על מה שכתב בספר המצוות. עד עתה עסק רמב"ן רק בעניין איסור משא הארון והוכיח שמצווה זו נוהגת לדורות. אולם, רמב"ן מחלק בין העבודות השונות המוטלות על הלוי. קבוצת העבודות הראשונה היא: משא בכתף (כגון נשיאת הארון) ושירה, עבודות שאסור ללוי לעבוד בהן אם אינו בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים, וקבוצה שניה של עבודות שלא חלה עליהן הגבלה של גיל: טעינת עגלות ונעילת שערים. אנחנו נרחיב בדבריו בהמשך בבואנו לבאר את שיטתו של רש"י, שהרי רמב"ן מגיע למסקנתו מהקושיות שהוא שואל על דברי רש"י, אך לא באנו כאן אלא להוסיף נקודה אחת: לפי רמב"ן יש הבדל בין עבודות המשא בכתף והשירה האסורות על לוי שאינו בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים, לעבודות כמו טעינת העגלות ונעילת שערים המותרות ללויים בכל הגילאים.

שיטת רש"י:

            ר' דוד פדרו[20] מדייק מלשון רש"י בפירושו על הגמרא בחולין, שדין אחד לטווח התחתון של הגיל בו מותר ללוי לעבוד (שלשים) ולטווח העליון (גיל חמישים). בכל מקום בו אסור ללוי להמשיך ולעבוד לאחר גיל חמישים, אסור לו גם להתחיל לעבוד לפני גיל שלשים. נביא את דיוקו של רד"פ. בברייתא המובאת בהמשך הגמרא בחולין[21] כתוב:

ת"ר: כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו; בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה, ושנים פוסלין בו; בד"א - באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים אין נפסלין אלא בקול.

                        הגמרא למדה שהדין שלוי נפסל בשנים הוא רק לזמן אהל מועד במדבר. אולם, במשכן שבשילה ובבית המקדש, רק שינוי הקול מונע בעד הלוי מלהמשיך מלעבוד. רש"י בפירושו לברייתא כתב כך: "במה דברים אמורים - שהשנים פוסלות בהן". שואל ר' דוד פדרו, הרי ברור הדבר ששאלת הגמרא "במה דברים אמורים" מוסבת על פסול השנים בלויים, וכל תינוק של בית רבן היה מבין זאת לבד, ואם כן, מדוע טרח רש"י לפרש דברים אלה על הגמרא? אלא כדי לומר שההגבלה על גיל הלויים היא בשני הטווחים: גם בטווח העליון של מעל לגיל חמישים אז הלוי חייב לפרוש מעבודתו, וגם בטווח התחתון של מתחת לגיל שלשים אז ללוי אסור לעבוד במשכן. רש"י בדבריו הדגיש שהשנים כולן פוסלות בלוי, הן מעל לגיל חמישים והן מתחת לגיל שלשים.

            ומכאן ההשוואה למשכן בשילה ולבית המקדש: כשם שהברייתא למדה שבמדבר השנים פוסלות בשני טווחי הגילאים, כך בשילה ובית המקדש השנים כלל אינן פוסלות, שהרי הברייתא מיעטה את שילה ובית עולמים לגמרי מהפסול שנהג במדבר, ולכן הגיל המינימאלי ללוי לעבוד במשכן בשילה ובבית המקדש הוא משיגדיל, ומכאן שרש"י סובר כרמב"ם שההגבלה על גיל הלויים אינה ציווי לדורות (ולא כרמב"ן).

            נקודה נוספת שיש לדון בה בדברי רש"י היא לגבי החילוק בין העבודות השונות. כפי שראינו בריש הסימן, רש"י (על פי דברי הרא"ם) סובר שלא ניתן לחלק בין עבודת המשא לשאר העבודות, כך שלכאורה יוצא שבכל העבודות במשכן הלוי יכול לעבוד רק בתנאי שהוא נמצא בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים. אולם, רש"י עצמו מחלק בין סוגי העבודות השונים וסובר שההגבלה על גיל הלויים אינה שווה בכל העבודות. כך כותב רש"י על הפסוק בו מצווה התורה שבגיל חמישים הלוי יפסיק לעבוד[22]:

עבודת משא בכתף, אבל חוזר הוא[23] לנעילת שערים ולשיר ולטעון עגלות, וזהו ושרת את אחיו עם אחוהי, כתרגומו.

            רש"י מונה שלש עבודות שבהן מותר ללוי שעבר את גיל חמישים לעבוד בהן: נעילת השערים, שירה וטעינת העגלות. בדבריו, לא רק שרש"י מחלק בין העבודות השונות וסובר שהלוי צריך להפסיק לעבוד בהגיעו לגיל חמישים רק את עבודת המשא (ובשאר העבודות הוא יכול להמשיך לעבוד), אלא שגם בעבודת המשא גופא מחלק רש"י בין עבודת משא בכתף שלוי חייב להפסיק עבודה זו בגיל חמישים, לטעינת העגלות שלכאורה גם היא חלק מעבודת המשא.

            רמב"ן[24] מקשה מספר קושיות על דבריו של רש"י:

• הגירסא בספרי אינה כוללת שלוי יכול לשיר לאחר גיל חמישים. הספרי התיר ללויים לעבוד בשתי עבודות לאחר גיל חמישים: נעילת שערים וטעינת עגלות.
• אם כדברי רש"י שלוי לאחר גיל חמישים יכול לשיר, מדוע לא מינו את הלויים שהיו בני עשרים לעבוד בכל העבודות האלה? הרי האיסור על לוי לעבוד כשהוא עוד לא הגיע לגיל שלשים כולל רק את עבודת המשא בכתף, ואילו שאר העבודות מותרות לפני גיל שלשים. (הערה: מכאן אנו רואים שלשיטת הרמב"ן, כל עבודה שמותר ללוי לעבוד בה לאחר גיל חמישים, מותר לו גם לעבוד בה לפני גיל שלשים).
• על פי שאלתו בסעיף ב' שמותר ללויים לעבוד בשירה, נעילת שערים ובטעינת העגלות לפני גיל שלשים, מדוע מנו את הלויים רק בגיל שלשים? הרי היה צריך לימנות אותם כבר מגיל צעיר יותר, שהרי מותר להם לעבוד ברוב עבודות הלויים?
• מדוע בני גרשון ומררי שאינם עובדים עבודת משא של כתף (שהרי היו להם עגלות) לא נמנו מגיל צעיר יותר מאשר גיל שלשים? הרי אין שום עבודה שמוטלת עליהם שאסור להם לעבוד בה לפני גיל שלשים?
• בפסוק כתוב[25]: "מבן שלשים שנה ועד בן חמישים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד" ורש"י עצמו כתב ש"עבודת עבודה" היינו שירה. רואים מפסוק זה שהתורה הגבילה את גיל הלויים גם בשירה.

לכן מחדש רמב"ן שעיקר תפקיד הלויים היה לשיר. משום כך, כל אחד מבני קהת שהיה יכול לשיר, היה יכול לעבוד גם בעבודת משא בכתף, כדי שיהיה ברור שכל לוי שיכול לשיר יכול לעבוד בכל העבודות כולן. ממילא, בני קהת שלא היו בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים ולא היו יכולים לשיר, היו אסורים גם בנשיאת הארון ובשאר עבודות המשא. אצל בני גרשון ומררי הקפידו שהדין יהיה תואם לדין אצל בני קהת, וגם אצלם לויים שלא היו בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים לא היו שרים. לכן, גם בני גרשון ומררי נמנו רק בין גילאי שלשים עד חמישים, משום שלא ייתכן שבני קהת יהיו פסולים לשיר כשהם פחות מבני שלשים או יתירים על גיל חמישים ובני גרשון ומררי כן יהיו יכולים לשיר גם בגילאים אלה.

            מפרשי רש"י השונים מצטטים את קושיות רמב"ן כאשר חלק מהם מנסים לענות על כל קושיותיו וחלקם עונים רק על חלק מהקושיות. נביא את עיקרי הדברים.

            רא"ם: קודם כל עונה על שאלתו של רמב"ן לגבי הגירסא בספרי, שכאמור לדברי רמב"ן אינה כוללת את השירה. התשובה על כך אליבא דרא"ם היא פשוטה: כשם שנאמר בספרי שלאחר גיל חמישים הלוי חוזר לעבודות בני גרשון וברור הדבר שמותר לו לחזור גם לעבודות בני מררי[26], הרי שגם כשמוזכר בספרי שהלוי חוזר רק לנעילת שערים ולטעינת העגלות, ברור הדבר שמותר לו לחזור גם לשירה. הסיבה שבספרי לא מוזכרת השירה במפורש היא משום שהשירה לא נקראת "שרות" אלא עבודה, ובפסוק[27] מוזכר "שרות – "ושרת את אחיו". כמו כן, מכך שהתורה לא פירשה שלאחר גיל חמישים הלוי יכול לעבוד רק בעבודות חדשות, משמע שישנה עבודה שהיה מותר ללוי מבני קהת לעבוד בה לפני גיל חמישים ושעדיין מותר לו לעבוד בה, כשהכוונה היא לשירה, שהרי בני קהת אינם טוענים עגלות ואינם נועלים שערים. 

            כמו"כ מוסיף רא"ם מספר תשובות לקושיות רמב"ן:

• על קושיית רמב"ן מדוע לא מנתה התורה את הלויים מגיל עשרים אם מותר להם לשיר בגיל זה משיב רא"ם שהתורה מנתה את השנים שבהם מחויב הלוי לעבוד בעבודות המשכן. בני גרשון ומררי מחויבים לטעון את העגלות כשהם בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים, ולכן הם נמנו בגיל זה. לאחר גיל חמישים הדבר רשות בידם להמשיך בטעינת העגלות, ומשום שאין עליהם חובה, התורה לא מנתה את הלויים שעברו את גיל חמישים. (חידושו זה של הרא"ם שבני גרשון ומררי חייבים לעבוד בגילאי שלשים עד חמישים ובגלל זה התורה מנתה אותם נפרך על ידי מפרשי רש"י אחרים אך מפאת קוצר היריעה לא נרחיב בדבר).
• הפסוק שהביא רמב"ן "מבן שלשים שנה ועד בן חמישים שנה כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד" אינו מחייב את הלויים לפרוש מעבודתם לאחר גיל חמישים, אלא הוא רק אומר שהשנים שבהם הלויים עובדים בשירה ובמשא הם השנים שבין שלשים לחמישים. את איסור העבודה לאחר גיל חמישים למדים אנו מהפסוק "ומבן חמישים שנה ישוב"[28] ושם לא מוזכר כלל עניין השירה.

אולם, לאחר שרא"ם ענה על כל קושיותיו של רמב"ן על רש"י, הקשה רא"ם בעצמו על רש"י קושיא מהגמרא שבמסכת חולין[29], ונחזור לצטט את חלקה הרלוונטי לקושיותו:

יכול אף בשילה ובבית עולמים כן? ת"ל: לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא, לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף.

            אם ננתח את דברי הגמרא נראה שכאשר הגמרא אומרת "לא אמרתי אלא בזמן שהעבודה בכתף", משמע שהגמרא רצתה ללמוד שבזמן המדבר, שאז נשאו את הארון והכלים בכתף, יש עוד עבודה שאסור ללוי לעבוד בה כשהוא אינו בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים. הלכך יוצא שהגמרא הבינה שבזמן המדבר הייתה לפחות עבודה אחת נוספת שהייתה אסורה על הלויים חוץ מהמשא בכתף בזמן שהלוי לא היה בגילאי שלשים ועד חמישים. כמו כן קשה שהגמרא רצתה ללמוד מעבודה מסוימת שהיה אסור ללוי לעבוד בה כל עוד הוא לא היה בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים, שעבודה זו תהיה אסורה גם בשילה ובית עולמים. ברור הדבר שאין הכוונה לעבודת משא בכתף, שהרי בשילה ובית עולמים לא שייך כלל עבודה בכתף, וממילא ברור הדבר שישנה עוד לפחות עבודה אחת שהייתה אסורה על הלויים בזמן המדבר כשהם היו קטנים מבני שלשים או גדולים מבני חמישים.

            רא"ם תירץ את הגמרא בשני אופנים:

• בתקופת המדבר, העבודה הכי משמעותית שהייתה מוטלת על הלויים הייתה משא בכתף. לאחר הכניסה לארץ, כשכבר לא היה צריך לשאת את הארון, העבודה הכי משמעותית שמוטלת על הלויים היא השירה. הגמרא רצתה ללמוד שכשם שבזמן המדבר, העבודה הכי משמעותית שהייתה מוטלת על הלויים (משא בכתף) הייתה אסורה על לויים שאינם בין הגילאים של שלשים ועד חמישים, כך גם בשילה ובית עולמים העבודה הכי משמעותית שתהיה מוטלת על הלויים (שירה) תהיה אסורה, למרות שבמדבר עבודה זו (שירה) הייתה מותרת.
• ישנה מחלוקת בין הברייתא במסכת חולין האוסרת את השירה וכן שאר העבודות על לוי שאינו בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים (חוץ משמירת המשכן שאינה נחשבת לעבודה), לספרי המתיר את העבודות האלה גם ללויים שאינם בגילאים אלה. הוי אומר: לפי רא"ם הספרי מרחיב את היתר העבודה של הלויים שאינם בגילאי שלשים עד חמישים לכל העבודות חוץ ממשא בכתף, והברייתא במסכת חולין סוברת שמה שכתבה התורה לגבי לוי שעבר את גיל חמישים "ושרת את אחיו" הכוונה היא רק לשמירת המשכן כאשר כל שאר העבודות אסורות עליו.

בעל הצידה לדרך מתרץ את רש"י באופן מעט שונה: התורה מנתה את הלויים רק בטווח הגילאים שהיה מותר להם לעבוד בכל העבודות. למרות שלכאורה בני גרשון ומררי היו יכולים לעבוד בכל הגילאים, שהרי הם לא היו חייבים לשאת את חלקי המשכן עליהם הם היו מופקדים בכתף אלא בעגלות, הרי שבמציאויות מסוימות היה מוטל גם עליהם לשאת את משאם בכתף (לדוגמא: במקרה והעגלות נשברו) ולכן גם הם נמנו רק בטווח הגילאים שבין שלשים לחמישים. את הגמרא בחולין מתרץ בעל הצידה לדרך בכך ששאלת הגמרא לא הייתה האם הלויים מוגבלים בעבודות השונות גם בשילה ובית עולמים כשאינם בגילאי שלשים עד חמישים, אלא שאלת הגמרא הייתה לגבי המניין: האם גם לדורות ניתן לימנות רק את הלויים שבגילאי שלשים עד חמישים או שמא לאחר שכבר אין משא בכתף, מותר לימנות את הלויים גם מגיל צעיר יותר משלשים ועד לגיל מבוגר יותר מחמישים כפי שאכן ראינו שדוד המלך מנה את הלויים שהיו מבני עשרים ומעלה. בסוף דבריו כותב בעל הצידה לדרך, שלמרות שענה על כל קושיותיהם של רמב"ן ורא"ם שהקשו על רש"י, הרי שישנם מקורות נוספים שמוכח מהם כדעת רמב"ן.

בעל מרכבת המשנה בפירושו "תולדות אדם" על הספרי[30] תירץ את קושיית רא"ם על רש"י כך: הגמרא בחולין עוסקת רק בעניין הפסול שלפני גיל שלשים. בזמן המדבר, כשללוי עוד לא מלאו שלשים שנה, היה אסור לו לעבוד בשירה ובעבודות נוספות, אך כאשר הלוי הגיע לגיל חמישים, היה מותר לו לעבוד בכל העבודות חוץ ממשא בכתף. כשהגמרא רצתה ללמוד שגם בשילה ובית עולמים יהיה אסור ללוי לעבוד בעבודות שאינן משא בכתף, היא רצתה ללמוד זאת רק לגבי הלויים הקטנים מגיל שלשים, אך ברור הדבר שהלויים שהיו גדולים מגיל חמישים היו מותרים בכל העבודות, שהרי גם במדבר היה מותר להם לעבוד בעבודות אלה.

לסיכום עד עתה: אנחנו רואים שתי דעות בהבנת דברי רש"י: רמב"ן הבין שרש"י סובר שכל מה שמותר ללוי לעבוד בגיל חמישים ומעלה, מותר לו לעבוד גם כשהוא צעיר מגיל שלשים. בעל מרכבת המשנה הבין שיש לחלק בין לוי שעוד לא מלאו לו שלשים שנה ואז היה אסור לו לעבוד גם בשאר העבודות (והגמרא בחולין למדה שבשילה ובית עולמים מותר לו לעבוד בעבודות אלה למרות שעוד לא מלאו לו שלשים שנה) ואילו לאחר הגיעו לגיל חמישים, מותר ללוי לעבוד בכל העבודות חוץ מעבודת המשא בכתף. רא"ם בתירוצו השני הסביר שישנה מחלוקת בין הברייתא במסכת חולין ממנה עולה שבזמן המדבר היה אסור ללוי שאינו בגילאי שלשים עד חמישים לעבוד בכל העבודות חוץ משמירת המשכן בעוד שהספרי אותו הביא רש"י בפירושו לחומש סובר שמותר ללויים שאינם בגילאי שלשים ועד חמישים לעבוד בכל העבודות חוץ מעבודת משא.

לקראת סיום, לא נוכל לסכם את כל הפרטים שראינו לאורך המאמר, אלא רק נביא נקודות עיקריות בקשר לשיטות השונות:

• יש הסוברים שההגבלה על גיל הלויים היא רק לתקופת המשכן ולא לדורות.
• יש הסוברים שההגבלה על גיל הלויים מחולקת לשניים: גיל המינימום של גיל שלשים קיים לדורות ואילו גיל המקסימום של חמישים הוא רק לתקופת המדבר.
• יש שחילקו בין העבודות השונות לעניין גיל הלויים.

הרחמן הוא יזכנו לראות בבניין בית המקדש, ושנראה כהנים בעבודתם ולויים בשירם ובזמרם במהרה בימינו אמן.

[1] פרק ד' פסוק ב'.

[2] בפרק ג' פסוקים יד' – מ'.

[3] פרק ח' פסוק כד'.

[4] דף כד' עמוד א'.

[5] בפרק ח' פסוק כד'.

[6] פרשת בהעלותך פרה סג'.

[7] הלכות כלי המקדש פרק ג' הלכה ז'.

[8] ואמנם בפירוש תולדות אדם לספרי בפיסקא ה' כתב שלא ניתן להבין כך את הכסף משנה שהרי ברור הדבר שהרמב"ם בהביאו את הפסוקים על גיל שלשים ועשרים וחמש התכוון רק להוכיח שעל הלוי ללמוד חמש שנים לפני שהוא מתחיל לעבוד. לכן פירש את קושיית הכ"מ שהכוונה היא שמצד אחד הרמב"ם כתב הרמב"ם שמרגע שהלוי נהיה גדול הוא יכול לעבוד במקדש ומצד שני כתב שהלוי חייב ללמוד חמש שנים לפני שהוא מתחיל לעבוד.

[9] דף יג' עמוד ב'.

[10] שורש ג'.

[11] הכוונה היא לבעל הלכות גדולות.

[12] בדף כד' עמוד א'.

[13] בפירושו לספרי פיסקא סג'.

[14] כמו"כ כתב רד"פ שהלוי חייב לעבוד במשך חמש שנים, בין אם הוא שוער או משורר, משום שעליו ללמוד את כל העבודות ולא רק להסתפק בלימוד עבודתו שלו.

[15] בספרו אמת ליעקב, פרשת נשא, פרק ד' פסוק מט'.

[16] בהשגותיו לספר המצוות, שורש שלישי.

[17] הכוונה היא לרמב"ם.

[18] פרק ד' פסוקים ב' – ג'.

[19] פרק ח' פסוק כה'.

[20] בפירושו על הספרי פיסקא סג'.

[21] חולין דף כד' עמוד א'.

[22] פרק ח' פסוק כה'.

[23] המהר"ל בפירושו גור אריה כתב שהדין שללוי אסור לעבוד בעבודה אחרת ממה שהוא עובד בה (למשל שוער שמשורר חייב מיתה) נאמר רק כשהוא עובד בעבודה המיוחדת לו כשהוא בין גיל שלשים לגיל חמישים. אך לאחר גיל חמישים, מותר בהחלט להחליף את העבודה, ואם תפקידו עד עתה היה לשאת את ארון הברית, בהגיעו לגיל חמישים, מותר לו לטעון עגלות.

[24] בפירושו לפרק ח' פסוק כה'.

[25] פרק ד' פסוק מז'.

[26] בפירושו לספרי, חולק רד"פ על הרא,ם בנקודה זו ומחדש שהיה אסור לבני קהת לסייע לבני מררי, משום שחלקי המשכן אותם הם היו סוחבים היו כבדים יותר. יתירה מזאת. רד"פ חילק בין בני גרשון שיכולים להטעין את העגלות גם לאחר הגיעם לגיל חמישים לבני מררי שאסור להם לטעות עגלות לאחר הגיעם לגיל חמישים, משום שהמשא שלהם כבד יותר.

[27] פרק ח' פסוק כו'.

[28] פרק ח' פסוק כה'.

[29] דף כד' עמוד א'.

[30] פיסקא ה'.