השמירה במקדש

ב"ה

השמירה במשכן ובמקדש:

הציווי הכפול על חניית הלויים מסביב למשכן:

                בפתח ספר במדבר, ה' ציווה את משה לפקוד את בני ישראל, אך לא לפקוד את שבט לוי. בסוף המפקד, ישנו דיבור נוסף של ה' אל משה, דיבור בו מסביר ה' למשה את תפקיד הלויים. כדי שהדברים שנכתוב יהיו ברורים יותר, נחרוג מצורת הדף הרגילה שלנו ונשאיר את הסימונים של הפסוקים במקומם. כך כתוב בפסוקים[1]:          

(מח) וַיְדַבֵּר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

(מט) אַךְ אֶת מַטֵּה לֵוִי לֹא תִפְקֹד וְאֶת רֹאשָׁם לֹא תִשָּׂא בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:

(נ) וְאַתָּה הַפְקֵד אֶת הַלְוִיִּם עַל מִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְעַל כָּל כֵּלָיו וְעַל כָּל אֲשֶׁר לוֹ הֵמָּה יִשְׂאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְהֵם יְשָׁרְתֻהוּ וְסָבִיב לַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:

(נא) וּבִנְסֹעַ הַמִּשְׁכָּן יוֹרִידוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וּבַחֲנֹת הַמִּשְׁכָּן יָקִימוּ אֹתוֹ הַלְוִיִּם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

(נב) וְחָנוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ עַל מַחֲנֵהוּ וְאִישׁ עַל דִּגְלוֹ לְצִבְאֹתָם:

(נג) וְהַלְוִיִּם יַחֲנוּ סָבִיב לְמִשְׁכַּן הָעֵדֻת וְלֹא יִהְיֶה קֶצֶף עַל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְשָׁמְרוּ הַלְוִיִּם אֶת מִשְׁמֶרֶת מִשְׁכַּן הָעֵדוּת:

                לכאורה בפסוקים אלה יש כפילות. בפסוק נ' כתוב "וסביב למשכן יחנו", ומכאן כבר מצווים הלויים לחנות מסביב למשכן. אולם, בפסוק נג' מופיע ציווי נוסף "והלוים יחנו סביב למשכן העדות". מדוע יש צורך בכפילות זו? מדוע חזרה התורה וציוותה על הלויים לחנות מסביב למשכן פעמיים: גם בפסוק נ' וגם בפסוק נג'?

                בעל המשך חכמה עונה על הכפילות באומרו שהתורה ציוותה שאופן החנייה של הלויים יהיה כפול. כך כתב:

הנה קיימא לן דבעל קרי מן התורה משתלח חוץ לשני מחנות, מן וכל זב לרבות בעל קרי, כדאמר ר' יוחנן ריש פרק אלו דברים.[2] ואם כן, איך היו הלוים עושין במחנה שלהן? איך היו מותרין בתשמיש ואיך היו עם נשותיהן?

וצריך לומר דהלוים השומרים משמרת הקדש היו סמוכים סביב למשכן העדות, ואוהליהם ונשיהם וטפיהם היו חונים סביבות מחנם לפני מחנה ישראל. ולכך היה בין מחנה לויה למחנה ישראל רחוק מיל, כדאיתא במדרש הביאו רש"י על מנגד סביב, ובתוך אלפיים אמה היו אוהלי הלוים, ושם היו מותרין בתשמיש, ורק סביבות הארון היה לה דין מחנה לויה. לכן אמר וסביב למשכן יחנו, המה הגברים לבד, והלוים יחנו סביב למשכן העדות, זה עם נשותיהן כחניית מחנה ישראל.

                מפירושו של בעל המשך חכמה עולה, שרק הלויים הזכרים חנו מסביב למשכן. כאשר התורה כתבה בפסוק נ' "וסביב למשכן יחנו", התורה התכוונה לחניית הלויים הזכרים מסביב למשכן. אולם, שאר שבט לוי, הנשים והטף, חנה מסביב לחניית הלויים הזכרים. כנגד חנייה נוספת זו, כתבה התורה "והלוים יחנו מסביב למשכן העדות".

                בדרך זו עונה בעל המשך חכמה על שאלה נוספת (שהיא באמת השאלה עליה התכוון לענות בדבריו). ההלכה  היא שבעל קרי משתלח גם מחוץ למחנה לויה. אם נאמר שכל הלויים חנו ממש מסביב למשכן, כיצד שימשו הלויים את מיטותיהם? הרי אסור שבעל קרי יהיה בתוך מחנה לויה? על פי היסוד שכתב, עונה בעל המשך חכמה גם על שאלה זו. הדין שבעל קרי נשלח אל מחוץ למחנה לויה כולל בתוכו רק את המחנה הראשון, רק את המחנה של הזכרים שחנה מסביב למשכן. אולם מותר לבעל קרי להיכנס למחנה השני, למחנה שחנה מסביב למחנה הלויים (המחנה שבו חנו נשות הלויים וטפם), ושם היה מותר ללויים לשמש מיטותיהם.

                אולם, הגרי"ז עונה על הכפילות באופן שונה, וכך כתב[3]:

יש לומר דשני הפסוקים הם שני דברים נפרדים, דשני דינים היו בחניית הלויים סביב המשכן. חדא: מצוות שמירת המקדש שהיא מצווה הנוהגת לדורות והיא מכלל עבודת הלויים כמבואר ברמב"ם פרק ג' מכלי המקדש "עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש" עיין שם. ושנית: דשלש מחנות היו במדבר: מחנה שכינה, ומחנה לויה ומחנה ישראל. וכמו שישראל היו קבועים על דגליהם וזה היה מחנה ישראל, כך הלויים מקומם היה קבוע סביב למשכן וזו היא מחנה לויה.

וזהו דקחשיב הכא בקרא שני הדברים. דמתחילה כתיב "ואתה הפקד את הלויים על משכן העדות", דהיינו, מצוות עבודת הלויים במקדש, וקחשיב כל העבודות שיש ללויים במשכן, המה ישאו את המשכן ואת כל כליו והם ישרתוהו, ועל זה כתב "וסביב למשכן יחנו", רוצה לומר דגם זה מכלל עבודתם שיחנו סביב למשכן וישמרו אותו, וקחשיב אחר כך עוד עבודות "ובנסוע המשכן" וגומר, ומסיים "והזר הקרב יומת", שכל זה מתורת עבודת הלויים. ואחר כך בא הכתוב לפרש דין המחנות, "וחנו בני ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו לצבאתם", וזהו מחנה ישראל לכל הדינים, "והלויים יחנו סביב למשכן העדות" וגומר, ויהיה בה תורת מחנה לויה. וזהו דכפל הכתוב שני פעמים זה שהלויים יחנו סביב למשכן, דשני דינים נפרדים יש בזה, דין שמירת המקדש ודין מחנה לויה וכמו שנתבאר.

ועיין ברמב"ם פרק ז' מהלכות בית הבחירה הלכה יא' וברמב"ן על הפסוק "והלויים יחנו" ודוק.

                ובביאור דבריו כתב בספר תורה אור[4]:

ששאני מצוות השמירה שבמשכן ממצוות השמירה לדורות. שמצוות השמירה לדורות לא תליא כלל בדין החניה והיא מצוות עבודה במקדש כשאר העבודות. מה שאין כן במשכן, התחדש שהשמירה והחניה סביב למשכן שייכי זה לזה. והיינו שכן הוא מדיני השמירה שיחנו הלויים סביב למשכן, אף על פי שאין זה דבר שממילא שהשמירה מחייבת שיחנו סביב למשכן, שהרי אפשר שיחנו במקום אחר ויבואו לשמור כמו שבאים לעשות את שאר העבודות. אלא כך הוא גזרת הכתוב של שמירת המשכן שגם יחנו סביבו.

                מדבריהם עולה, שניתן להפריד בין מצוות השמירה במשכן לבין מצוות השמירה במקדש, ושניהם נעשו באופנים שונים: בעוד שמצוות השמירה על המשכן נעשתה בצורה של חניה מסביב למשכן, באופן שבו הלויים חנו כמו חניית כל ישראל – אלא שהם חנו מסביב למשכן, הרי שבבית המקדש, אין צורך שהשמירה תהיה בדרך של חנייה מסביב לבית המקדש, ומספיק להעמיד שומרים בשערי בית המקדש.

                ממילא, מובן על פי הגרי"ז, מדוע התורה כפלה את הציווי לחנות מסביב למשכן פעמיים. בפעם הראשונה בפסוק נא', כתבה התורה את הציווי המוטל על הלויים לשמור על המשכן. בפעם השנייה, בפסוק נג', כתבה התורה שהאופן שבו מצווים הלויים לשמור על המשכן הוא דווקא על ידי חנייה מסביב.

מקור מצוות השמירה על המקדש

                אלא שיש לדון בעיקר חידושו של הגרי"ז, המחלק בין השמירה על המשכן שנעשה באופן של חנייה לבין השמירה על המקדש שלא חייב להיות באופן של חנייה. במשנה במסכת תמיד מובא דין השמירה על בית המקדש[5]:

בשלשה מקומות הכהנים שומרים בבית המקדש: בית אבטינס, בית הניצוץ, בית המוקד.

                בהמשך[6], שואלת הגמרא את השאלה הבאה:

מנא הני מילי? אמר אביי: אמר קרא: "והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרים משמרת המקדש למשמרת בני ישראל".

                נחלקו המפרשים בביאור שאלת הגמרא "מנא הני מילי". המפרש כתב שהגמרא חיפשה מקור לכך שהכהנים היו שומרים בשלש מקומות בבית המקדש ומביאה הוכחה מהפסוק המתאר את סדר חניית הלויים, ממנו עולה שבמשכן שמרו הכהנים בשלש מקומות (הגמרא ביררה את העניים לאחר מספר מהלכים). אולם, הרא"ש סובר, שהגמרא חיפשה מקור לעצם חיוב השמירה בבית המקדש, והביאה הוכחה מהשמירה על המשכן לעצם חיוב השמירה. המסקנה העולה מפירוש הרא"ש הוא, שהחיוב לשמירה על בית המקדש, מקורו הוא בחיוב השמירה על המשכן. אם כן, כשם שלמדנו על עצם חיוב השמירה על המקדש מהמשכן, כך היינו צריכים ללמוד גם את אופן השמירה על המקדש מאופן השמירה על המשכן. אם כן, לשיטת הרא"ש, לכאורה לא ניתן לפרש כפירוש הגרי"ז המחלק בין אופן השמירה במשכן לאופן השמירה במקדש, ויהיה צורך לפרש את הכפילות בפסוקים באופן אחר (אולי כבעל המשך חכמה)[7].

הסבר הופעה נוספת של ציווי שמירת המשכן בפרשת קרח

לפני שנמשיך בביאור שיטת הרא"ש, נשאל שאלה נוספת. בפרשת קרח, אנו רואים שיש חזרה נוספת של התורה על מצוות שמירת המשכן. כך כתוב בפסוקים שם[8]:

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל אַהֲרֹן אַתָּה וּבָנֶיךָ וּבֵית אָבִיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן הַמִּקְדָּשׁ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם: וְגַם אֶת אַחֶיךָ מַטֵּה לֵוִי שֵׁבֶט אָבִיךָ הַקְרֵב אִתָּךְ וְיִלָּווּ עָלֶיךָ וִישָׁרְתוּךָ וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ לִפְנֵי אֹהֶל הָעֵדֻת: וְשָׁמְרוּ מִשְׁמַרְתְּךָ וּמִשְׁמֶרֶת כָּל הָאֹהֶל אַךְ אֶל כְּלֵי הַקֹּדֶשׁ וְאֶל הַמִּזְבֵּחַ לֹא יִקְרָבוּ וְלֹא יָמֻתוּ גַם הֵם גַּם אַתֶּם: וְנִלְווּ עָלֶיךָ וְשָׁמְרוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת אֹהֶל מוֹעֵד לְכֹל עֲבֹדַת הָאֹהֶל וְזָר לֹא יִקְרַב אֲלֵיכֶם: וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת אֲחֵיכֶם הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֶם מַתָּנָה נְתֻנִים לַיקֹוָק לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת אֹהֶל מוֹעֵד: וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת:

                לאחר שראינו פסוקים אלה, נשאל שאלה מתבקשת: מדוע מצאה התורה צורך לחזור בדבריה בפסוקים אלה על מצוות שמירת המשכן, לאחר שראינו כבר פסוקים מהם עולה חיוב זה בפרשת במדבר (בפרק א' ובפרק ג')? יתירה מכך: המכילתא ומוני מצוות רבים (הרמב"ם בספר המצוות והחינוך) כתבו שמצוות שפסוקים אלה מהווים את המקור לחיוב השמירה על בית המקדש. לכאורה קשה: מדוע לא הביאו כמקור את הפסוקים בפרק א' של ספר במדבר (אותם הבאנו לעיל) או את הפסוק מפרק ג' שהגמרא במסכת תמיד הביאה כתשובה לשאלה ששאלה "מנא הני מילי"?  

                נראה שנוכל ליישב את הדברים לאחר שנסביר את דברי הרמב"ם במשנה תורה, שם כתב את החיוב לשמור על בית המקדש. כך כתב הרמב"ם בדבריו[9]:

שמירת המקדש מצוות עשה, ואף על פי שאין שם פחד מאויבים ולא מליסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין. ושמירה זו מצוותה כל הלילה, והשומרים הם הכוהנים והלווים שנאמר "ואתה ובניך אתך לפני אהל העדות", כלומר אתם תהיו שומרים לו, והרי נאמר "ושמרו את משמרת אהל מועד" ונאמר "והחונים קדמה לפני אהל מועד מזרחה משה ואהרן ובניו שומרי משמרת הקדש".

                בדבריו, הביא הרמב"ם שלשה ציטוטים שונים של פסוקים, מהם עולה חיוב השמירה על המקדש. מדוע לא הסתפק הרמב"ם בציטוט אחד? הרדב"ז[10] מסביר לנו את הצורך של הרמב"ם בשלש הפסוקים:

שנאמר: "אתה ובניך אתך לפני אהל העדות" – מזה הפסוק למדנו שהכהנים סמוכים לאהל העדות. והרי נאמר: "ושמרו את משמרת אוהל מועד" – ומזה למדו לעניין "אתה ובניך לפני אוהל מועד (צ"ל העדות)" שהוא שמירה. "והחונים קדמה לפני אוהל מועד" – מזה הכתוב למדנו דשומרים בשלשה מקומות.

                לפי הסבר הרדב"ז, התורה כתבה פסוקים נוספים בפרשת קרח וציוותה פעם נוספת על השמירה במשכן, משום שהיא רצתה ללמד אותנו "שהכהנים סמוכים לאוהל העדות". כאן אנו רואים שאופן השמירה במקדש אינו כמו במשכן, שצריך שכל מחנה לוי יחנה מסביב למשכן העדות, אלא שרק הכהנים צריכים לשמור בשלשה מקומות בסמוך לבית המקדש. ניתן לומר שהתורה חזרה וציוותה על השמירה גם בפרשת קרח, משום שהיא שינתה את אופן השמירה במקדש. במקדש כבר לא שומרים בצורה שמחנה שבט לוי פרוס כנגד המשכן, אלא הכהנים צריכים לשמור בסמוך למקום המקדש שלא בדרך מחנה.

                שמא נשאל: כיצד אנו יודעים שפסוקים אלה עוסקים בעניין השמירה על המקדש? נראה לומר שנושא הפרק הוא מתנות כהונה שניתנים לכהים בשכר עבודתם, וזאת במקום הנחלה שהלויים לא קיבלו. משמע, שפסוקים אלה עוסקים יותר בפרק הזמן שמתחיל לאחר כיבוש ונחלה, לאחר שבני ישראל כבר התחילו להפריש תרומות ומעשרות. לאחר הכניסה לארץ והקמת המשכן, תשתנה צורת השמירה על המשכן (ולאחר מכן גם על בית המקדש), ובמקום לשמור באופן שמחנה שבט לוי פרוס ליד המשכן, השמירה תהיה על ידי סמיכות הכהנים. (נותר לברר נקודה נוספת: לאורך ארבע עשרה שנות חלוקה וכיבוש – כיצד שמרו הכהנים והלויים: האם כמו ששמרו במשכן במדבר או ששמרו כמו ששמרו לאחר הקמת המשכן בשילה).

                אם נכונים דברנו, ניתן לומר, שהגרי"ז יכול לפרש כפירושו את הכפילות שבפסוקים שבתחילת ספר במדבר, גם אליבא דהרא"ש. הרא"ש אמנם למד את עיקר דין השמירה במקדש מדין השמירה במשכן, אולם התורה במפורש חזרה וציוותה שאופן השמירה במקדש, יהיה שונה מאופן השמירה במשכן, ולכן הרא"ש אכן יכול לומר שהגמרא רצתה ללמוד את עיקר דין השמירה מהמשכן למרות שאופן השמירה היה שונה בבית המקדש.

לסיכום

                התחלנו בשאלה על כפילות פסוקים בתחילת ספר במדבר, שם ראינו שהתורה חזרה פעמיים על חניית הלויים מסביב למשכן. ראינו שבעל המשך חכמה למד שאכן היו שתי מחנות של לויים מסביב למשכן. לאחר מכן הבאנו את דברי הגרי"ז הסובר שאמנם הייתה מחנה לויה אחת, אך במחנה זה התקיימו שתי מצוות: מצוות שמירה על המשכן ומצוות חניה מסביב למשכן שהיא חלק ממצוות השמירה על המקדש.

                לאחר מכן עברנו לדון בשאלה העולה מדבריו של הרא"ש הסובר שעיקר דין שמירה על המקדש נלמד מהמשכן. שאלנו: כיצד ייתכן (לאור דברי הגרי"ז) לומר שעיקר דין שמירה במקדש נלמד מהמשכן בעוד שאופן השמירה לא נלמד מהמשכן? ענינו שאכן התורה חזרה וציוותה בפרק יח' על דין השמירה וממנו אנו למדים שיש שינוי באופן השמירה במקדש.   

[1] ספר במדבר, פרק א, פסוקים מח – נג.

[2] מסכת פסחים דף סז עמוד ב.

[3] צוטט מתוך ספר תורה אור. 

[4] עמוד שלח.

[5] תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף כה עמוד ב.

[6] תלמוד בבלי, מסכת תמיד, דף כו עמוד א.

[7] בספר באר שבע אכן דחה את פירושו של הרא"ש משום שסובר שלא ניתן ללמוד חיוב שמירה בבית המקדש מחיוב השמירה במשכן.

[8] ספר במדבר, פרק יח, פסוקים א – ז.

[9] משנה תורה לרמב"ם, הלכות בית הבחירה, פרק ח, הלכות א – ב.

[10] פירוש הרדב"ז על הלכות בית הבחירה. מופיע לעת עתה רק בהוצאת הרמב"ם שבמהדורת שבתאי פרנקל.