עבודת הבכורות בבית המקדש

ב"ה

החלפת הבכורות בלויים[1]

החלפת הבכורות בלויים בפרשת במדבר

          לאחר ששנים עשר השבטים מבני ישראל נמנו בתחילת פרשת במדבר, ה' ציווה למנות גם את הלויים (ג,מ-מא):

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּקֹד כָּל בְּכֹר זָכָר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל מִבֶּן חֹדֶשׁ וָמָעְלָה וְשָׂא אֵת מִסְפַּר שְׁמֹתָם: וְלָקַחְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִי אֲנִי ה' תַּחַת כָּל בְּכֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֵת בֶּהֱמַת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בְּבֶהֱמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

          בתורה יש פירוט של תהליך החלפת הבכורות. היו עשרים ושניים אלף מאתיים שבעים ושלשה בכורות. לעומתם היו עשרים ושניים אלף לויים, כך שכל לוי פדה בכור אחד. מאתיים שבעים ושניים ושלושה הבכורות שהיו עודפים על הלויים ולא נפדו על ידי ההחלפה, פדו את עצמם על ידי נתינת חמישה שקלים, כך שכל בכור שלא הוחלף "ראש בראש" עם לוי, פדה את עצמו על ידי נתינת חמישה שקלים.

          הצורך בהחלפת הבכורות בלויים לכאורה מפורש בכתוב (ג,יב-יג):

וַאֲנִי הִנֵּה לָקַחְתִּי אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תַּחַת כָּל בְּכוֹר פֶּטֶר רֶחֶם מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם: כִּי לִי כָּל בְּכוֹר בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה לִי יִהְיוּ אֲנִי ה'.

          וכפי שפירש רש"י שם:

על ידי הבכורות זכיתי בהם ולקחתים תמורתם, לפי שהייתה העבודה בבכורות, וכשחטאו בעגל נפסלו, והלויים שלא עבדו עבודה זרה נבחרו תחתיהם.

         הוי אומר: במכת בכורות, שבה מתו בכורות המצרים, הקדיש ה' את בכורות בני ישראל. כך גם משמע בפסוקים שמופיעים בהמשך (ח,יז):

כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי.

          הפסוק אומר שהקדשת הבכורות נעשתה בשעת יציאת מצרים. כתב על כך רש"י:

שלי היו הבכורות בקו הדין, שהגנתי עליהם בין בכורי מצרים ולקחתי אותם לי עד שטעו בעגל, ועכשיו ואקח את הלויים.[2]

         ועל פי זה מובנת המשנה במסכת זבחים (קיב,ב) האומרת שהבכורות עבדו עד להקמת המשכן:

עד שלא הוקם המשכן - היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, ומשהוקם המשכן - נאסרו הבמות, ועבודה בכהנים.

          ניתן לפרש את המשנה שהבכורות היו קדושים רק לאחר יציאת מצרים ועד להקמת המשכן. כמו כן מצאנו עוד בספר שמות פסוק שממנו עולה מפורש שהבכורות הוקדשו ביציאת מצרים (שמות יג,ב):

קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה לִי הוּא.

          כמו כן, בני ישראל צוו על פדיון הבכורות בפרשת במדבר, אך הציווי על פדייתם נאמרה עוד לפני כן, בספר שמות (יג,יג):

וְכָל פֶּטֶר חֲמֹר תִּפְדֶּה בְשֶׂה וְאִם לֹא תִפְדֶּה וַעֲרַפְתּוֹ וְכֹל בְּכוֹר אָדָם בְּבָנֶיךָ תִּפְדֶּה.

          אמנם מצאנו מחלוקת בגמרא (בכורות ד,ב) בין ר' יוחנן לבין ריש לקיש בשאלה האם הבכורות נפדו רק בכניסה לארץ. מהפסוק הפותח את הציווי על הפדיון ואומר "והיה כי יביאך", משמע כשיטת ריש לקיש שהבכורות נפדו רק לאחר הכניסה לארץ ישראל, ולשיטתו אין קושיא מדוע יש צורך בשני ציוויים על הפדיון: מתחילה צוו הבכורות להיפדות לאחר הכניסה לארץ ישראל, ולאחר חטא העגל, הן צוו להיפדות במסגרת החלפתם בלויים. אולם, ר' יוחנן סובר שהבכורות נפדו גם במדבר, ולשיטתו לא מובן מדוע היה צורך בציווי נוסף על הפדיון בפרשת במדבר לאחר שבני ישראל צוו על כך כבר בפרשת בא.[3]

מעמד הבכורות לפני יציאת מצרים

          אולם, מלימוד מקורות נוספים, משמע שלבכורות היה מעמד מיוחד עוד לפני היציאה ממצרים. נחזור לספר בראשית, לתחילת פרשת תולדות. כאשר עשיו חזר עייף מהשדה, הוא ביקש מיעקב לתת לו מנזיד העדשים שבישל. יעקב התנה את נתינת נזיד העדשים במכירת הבכורה. במאמר זה לא נעסוק בשאלה כיצד ניתן למכור בכורה,[4] אלא נשאל מדוע היה חשוב ליעקב לקנות את הבכורה מעשיו? כתב על כך רש"י:

לפי שהעבודה בבכורות, אמר יעקב אין רשע זה כדאי שיקריב להקב"ה.

          יעקב רצה לקנות את הבכורה כדי שעשיו לא יעבוד בהקרבת הקורבנות לה'. גם תשובתו של עשיו, על פי רש"י, מראה שהוא הבין את ההשלכות של מכירת הבכורה:

(מתנודדת והולכת היא הבכורה שלא תהא כל עת העבודה בבכורות כי שבט לוי ייטול אותה ועוד) אמר עשו מה טיבה של עבודה זו, אמר לו כמה אזהרות ועונשין ומיתות תלוין בה, כאותה ששנינו אלו הן שבמיתה שתויי יין, ופרועי ראש. אמר אני הולך למות על ידה, אם כן מה חפץ לי בה.

          המשפט הראשון ברש"י איננו מופיע בכל הדפוסים, ובחלקם מופיע בסוגריים, ונעסוק בכך בהרחבה בהמשך, אבל בקצרה משמע שעשיו כבר הבין בשלב זה שהעבודה לא תימשך בבכורות, אלא תעבור לשבט לוי. המשך הדברים המובאים ברש"י מראים שבתחילה עשיו לא ידע מהן בדיוק הסכנות שיש כאשר הבכור איננו מדקדק בדינים בשעה שהוא מקריב את קורבנותיו. רק לאחר שיעקב אמר לו שהבכור עלול למות כאשר הוא איננו מקפיד לעבוד לפי כל הדינים, עשיו התרצה למכור את הבכורה ליעקב.

          המקור לדברי רש"י על מכירת הבכורה נמצא בדברי המדרש רבה (בראשית סג,יג):

מה ראה אבינו יעקב שנתן נפשו על הבכורה, דתנינן "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורים, משהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכוהנים". אמר: יהיה רשע זה עומד ומקריב לפיכך נתן נפשו על הבכורה.

         יוצא מכאן, שיעקב לא רצה את הבכורה בשביל טובות הנאה שמוענקות לבכור אלא כדי שמי שיעבוד בעבודת הקורבנות, יהיה אדם שראוי לכך, ולא עשיו הרשע. ממהלך הדברים עולה שהבכור הוא שצריך לעבוד את עבודת הקורבנות, ויעקב "קנה" זכות זו. כמו כן, יש מדרש נוסף שהשתלשלות העברת הבכורה מדור לדור מתוארת בו (במדבר רבה ד,ח):

אמרו רבותינו: למה ציווה הקדוש ברוך הוא לפדות בכורי ישראל בלוים שבתחילה היו הבכורות משמשין עד שלא עמד שבט לוי, כמה ששנו רבותינו: "עד שלא הוקם המשכן היו הבמות מותרות ועבודה בבכורות ומשהוקם המשכן נאסרו הבמות ועבודה בכהנים". ותדע לך שהיו הבכורות מקריבים עד שלא עמד שבטו של לוי. טול מתחילת ברייתו של עולם, אדם הראשון היה בכורו של עולם, וכיוון שקירב קרבנו שנאמר "ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס", לבש בגדי כהונה גדולה שנאמר: "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" בגדי שבח היו, והיו הבכורות משתמשין בהם.

כיון שמת אדם מסרן לשת, שת מסרן למתושלח, כיון שמת מתושלח מסרן לנח, עמד נח והקריב קרבן שנאמר: "ויקח מכל הבהמה הטהורה וגו'". מת נח ומסרן לשם. וכי שם היה בכור? והלא יפת היה בכור: שנאמר: "אחי יפת הגדול". ומפני מה מסרן לשם? מפני שצפה נח שלשלת האבות עומדת ממנו. ותדע לך ששם היה מקריב, שנאמר: "ומלכי צדק מלך שלם וגו'". וכי כהונה לו ניתנה? והלא לא ניתנה כהונה אלא משעמד אהרן? מהו שהוא אומר כאן "והוא כהן"? מפני שהיה מקריב בכוהנים. מת שם ומסרה לאברהם. וכי אברהם היה בכור? אלא מפני שהיה צדיק נמסרה לו הבכורה והקריב, שנאמר: "ויעלהו לעולה תחת בנו".[5] מת אברהם ומסרה ליצחק. עמד יצחק ומסרה ליעקב. וכי יעקב בכור היה? אלא שאת מוצא שנטלה יעקב מן עשו בערמה, אמר לו: "מכרה כיום את בכורתך לי". את סבור שמא על חנם אמר יעקב לעשו שהוא ימכור לו את הבכורה? לאו. אלא שהיה יעקב מבקש להקריב, ולא היה יכול מפני שלא היה בכור ...

וכן בשעה שהקריב משה בסיני הבכורות הן הקריבו שנאמר: "וישלח את נערי בני ישראל וגו'". מהו נערי? הבחורין שבבכורות. "ויעלו עולות" - הא למדת שלא היה אדם מקריב אלא הבכורות, וכיון שעשו ישראל אותו המעשה, אמרו יבאו הבכורות ויקריבו קרבנות לפניו, שנאמר "וישכימו ממחרת ויעלו עולות ויגישו שלמים". אמר להם האלהים: אני נתתי פרוקפי לבכורות ועשיתי אותן גדולים בעולם וכפרו בי ועמדו והקריבו לפני העגל, הרי אני מוציא את הבכורות ומכניס את בני לוי.

          המדרש הסביר את המשנה במסכת זבחים שהבאנו לעיל, שהבכורות עבדו מבריאת העולם ועד לחטא העגל (ולא מיציאת מצרים כפי שהסברנו לעיל), וכך מונה המדרש את השתלשלות העבודה מדור לדור מאדם הראשון. ממדרש זה אנו למדים שמבריאת העולם ועד לחטא העגל, היו הבכורות עובדים בהקרבת הקורבנות, ורק בעקבות השתתפותם בחטא העגל, הועבר התפקיד לבני שבט לוי. אמנם, המדרש אומר שבמקרה שהיו צדיקים, כמו שם ואברהם, הם זכו בעבודת ההקרבה על אף שהם לא היו בכורות. אם כן, יש לברר, מדוע צוו בני ישראל על הקדשת הבכורות פעם נוספת ביציאתם ממצרים אם הבכורות היו קדושים תמיד?

          כדי לענות על כך, עלינו לברר את הגדר המדויק של הקרבת הקורבנות על ידי הבכורות:

• אלו קורבנות הקריבו הבכורות?
• האם העבודה הייתה חובה בבכורות?
• אלו קורבנות הקריבו הבכורות?
• מה היה קורה לולי חטא העגל – האם הבכורות היו מתפקדים כמו כוהנים לאורך כל הדורות?

עבודת הבכורות מבריאת העולם ועד ליציאת מצרים

          מהמדרש שהבאנו לעיל, שמתאר את העברת הבכורה החל מאדם הראשון ועד להקמת המשכן, מוכח לכאורה שמבריאת העולם העבודה הייתה בבכורות. נשאלת השאלה: כיצד אם כן קנה יעקב אבינו את הבכורה מעשיו? האם ניתן למכור את הקדושה של הבכורה ובכך גם למכור את הזכות לעבודת הקורבנות? ענה על כך הט"ז בפירושו על רש"י (בראשית כה,לא):

וקשה. וכי שייך לקנות במעות את העבודה דלאו ממון מוכר לו? ויש לומר דקודם שנאסרו הבמות לא היה איסור לזר להקריב אם הוא איש צדיק וראוי לכך, אלא שמן הסתם חלקו כבוד לבכורות, ורצה יעקב לסלק בכורתו של עשיו אחיו על פי השבועה, וכן משמע במדרש רבה פרשת במדבר "משמת שם נמסרה העבודה לאברהם".

          התירוץ של המדרש שהעבודה הועברה לאברהם איננו תירוץ מקומי כדי להסביר את העברת הבכורה לאברהם. העבודה בבכורות הייתה נורמה, מנהג, ולא חובה. כל עוד הבכור היה האדם הראוי במשפחה לעבודת הקורבנות, הוא היה זה שהקריב אותם, לא משום שהוא היה היחיד שהיה יכול להקריב, אלא משום שבדורות אלו היה מנהג לכבד את הבכורות בעבודת הקורבנות. אולם, במקרה שהבן הבכור לא היה ראוי להקרבת הקורבנות (כמו במשפחתו של תרח), עברה עבודת הקורבנות לבן שהיה ראוי לכך. באופן דומה הסביר גם המהר"ל (שם):

ונראה לי דווקא גבי כהונה שזכתה לו התורה, וישראל זר הוא נחשב, אבל קודם מתן תורה שהייתה העבודה בבכורות מפני שהוא ראוי לכבוד, ולא מצאנו שזכתה לו מדין התורה, אלא שכך הוא מן הסברא והמשפט שיהיה הבכור הגדול והחשוב - עובד, ולפיכך יכול למכור, דהא שלו הוא הכבוד, ויכול למחול. ודמיא להא דאמרינן חכם שמחל על כבודו כבודו מחול, וטעם הוי משום שהתורה שלו ויכול למחול על כבודו, ויכול ליתן רשות לאחר לברך לפניו, והוא הדין גבי בכורה נמי יוכל למכור, שהוא יעבוד במקומו.

         אומר המהר"ל שעד למתן תורה, העבודה בבכורות לא נבעה מעצם היותם מעין כוהנים, אלא שהייתה מוסכמה שהיו מכבדים את הבכורות בעבודת הקורבנות, ובכור שמחל על כבודו – כבודו מחול. כשם שחכם יכול למחול על כבודו, כך גם יעקב רצה שעשיו ימחול על כבודו ויתן לו לעבוד את עבודת הקורבנות. עדיין נשאר לברר לשיטתו מה קרה אחרי מתן תורה, ונדון על כך בהמשך.[6]

          על פי זה, ניתן להבין מדוע נצרך הציווי של הקדשת הבכורות בספר שמות. נכון, הבכורות היו עובדים בעבודת הקורבנות עוד מבריאת העולם, אלא שעבודתם הייתה רק בגדר מנהג. לאחר יציאת מצרים, עבודת הבכורות הפכה ממנהג לחובה. משעת יציאת מצרים, כבר היה אסור לאדם שאיננו בכור לעבוד את עבודת הקורבנות – גם אם הוא היה צדיק.

לפי המשנה בזבחים שראינו לעיל, עד הקמת המשכן, הייתה העבודה דווקא בבכורות, ובהקמת המשכן הבכורות הוחלפו בלויים. אם כן מצאנו שלושה שלבים: בשלב הראשון מבריאת העולם ועד ליציאת מצרים – היה מנהג שהבכורות יעבדו, אך היה מותר לאחרים לעבוד במקום הבכורות במקרה שהם היו צדיקים יותר. מיציאת מצרים ועד להקמת המשכן הבכורות עבדו כחובה, והיה אסור לאדם אחר לעבוד – גם אם היה צדיק יותר. לאחר הקמת המשכן העבודה עברה לכוהנים.[7]

יתכן לומר שהדברים מבוארים בדברי ספר החינוך. כאשר ספר החינוך (מצווה יח) מסביר את קדושת הבכורות הוא כותב:

משרשי מצוה זו, שרצה השם לזכותנו לעשות מצוה בראשית פרינו, למען דעת כי הכל שלו, ואין לו לאדם דבר בעולם רק מה שיחלק לו השם יתברך בחסדיו. ויבין זה בראותו כי אחר שיגע האדם כמה יגיעות וטרח כמה טרחים בעולמו והגיע לזמן שעשה פרי. וחביב עליו ראשית פריו כבבת עינו, מיד נותנו להקדוש ברוך הוא. ומתרוקן רשותו ממנו ומכניסו לרשות בוראו. ועוד, לזכור הנס הגדול שעשה לנו השם יתברך בבכורי מצרים, שהרגם והצילנו מידם.

          כלומר, לבכור יש שתי קדושות: קדושה אחת מצד היותו "ראשית פריו" של האדם, ואז האדם נותן את הבכור לה' יתברך. קדושה זו הייתה קיימת מבריאת העולם. אולם, ישנה קדושה נוספת שהתווספה על הקדושה הראשונה, והיא הקדושה שחלה עליהם מתוקף הצלתם ממכת בכורות. קדושה זו הינה בבחינה קומה נוספת על הקדושה שתמיד הייתה להם בעולם.

עבודת הבכורות במקדש

          עד עתה ראינו שהבכורות עבדו עד הקמת בית המקדש, והסברנו שלו הבכורות לא היו חוטאים בחטא העגל, הם לא היו מוחלפים בלויים. לפי רש"י שראינו לעיל, שיעקב אמר לעשיו שיש בעבודת הבכורות סכנה שמי שעובד כשהוא גלוי ראש או שתוי יין חייב מיתה, משמע שהבכורות היו אמורים לעבוד גם בבית המקדש לולי החטא, שכן חיוב גלוי ראש ושתוי יין קיים רק בבית המקדש.

          אלא שלכאורה קשה על כך: בפרשת במדבר, הבכורות הוחלפו על ידי הלויים ולא על ידי הכוהנים. אם כתוצאה מחטא העגל, היה צריך שהבכורות לא יעבדו בהקרבת הקורבנות, היה צריך שגם הכוהנים וגם הלויים יחליפו את הבכורות, ולא רק הלויים. הדברים יובנו לאור הסבר המהר"ל

(גור אריה, שמות כד,ה):

ואפילו אם תאמר שקודם מעשה העגל נצטווה על עבודת אהרן, לא קשיא, שאף על גב שהיה אהרן ובניו כהנים, יכול להיות שגם הבכורות יעבדו, שיהיו במקום הלויים לאהרן לעזרה כדמוכח קרא. ואין להקשות למה אהרן ובניו כהנים, והבכורות יהיו נדחים מן העבודה ועדיין לא חטאו, שזה אין קשיא, שבשביל שעבדו שלא במשכן - יעבדו במשכן, שזהו קדושה יתירה, אבל לדחות אותם לגמרי - זה אינו. ולפיכך אין קשיא מה שנאמר בגדי כהונה לאהרן ולבניו. ואין להקשות למה לא היה עובד אהרן גם כן עתה, דאהרן לא נכנס לעבודה אלא על ידי שבעת ימי מילואים. ומכל מקום כאשר אין אהרן עובד, היו הבכורות עובדים, כיון שעדיין לא חטאו.

          יתכן שעבוד הכוהנים במקדש איננו קשור לחטא הבכורות בחטא העגל. לולי החטא, תפקיד הבכורות לא היה להקריב קורבנות, אלא לשמש את הכוהנים, בדומה לאופן שבו הלויים משמשים עתה את הכוהנים.[8] באופן דומה כתב החזון איש (בכורות טז,ח):

אלמא דקדם שהחליפן בלויים, היו הבכורות נבחרים, וכיוון שעד שהוקם המשכן לא היו עדיין כוהנים ולויים ראויים, העבודה לבכורים שהן הנבחרים, ומשהוקם המשכן ראוי היה לקבוע לבכורים עבודה במקדש, ולולי חטא העגל היה ניתן להם עבודת הלויים.

         ניתן אולי לבסס את דבריהם של המהר"ל והחזון איש, על פי דבריו של הרמב"ן (במדבר ג,יד), המחלק בין בחירת הכוהנים לבחירת הלויים לעבודת הקורבנות:

וטעם וידבר ה' אל משה במדבר סיני - בעבור שהזכיר "ביום דבר ה' את משה בהר סיני", חזר ואמר כי לא הייתה צוואת הפקידה של הלויים בהר סיני, כי בחירת תולדות בני אהרן לבדם הייתה בהר סיני ביום צוותו על מעשה המשכן, אבל הלויים לא נצטווה בבחירתם בהר סיני, רק במדבר סיני באהל מועד כמו המצווה הנזכרת בבני ישראל.

          לפי הרמב"ן, הכוהנים הוקדשו לעבודתם עוד בזמן הציווי על הקמת המשכן מיד לאחר מתן תורה, לקראת סוף השנה הראשונה לצאת בני ישראל ממצרים. אולם, הקדשת הלויים הייתה לאחר מכן, בשנה השנייה לצאתם ממצרים. הרמב"ן אמנם איננו אומר שהבכורות היו צריכים לעבוד את עבודת הלויים כפי שכתבו המהר"ל והחזון איש, אבל עניין החלוקה בין הקדשת הכוהנים ובין הקדשת הלויים קיימת בדבריו, כאשר בחירת הלויים באה בחדא מחתא עם החלפת הבכורות בלויים, ולא בשלב המוקדם יותר של מינוי הכוהנים לעבודת הקורבנות.

עבודת הבכורות מיציאת מצרים ועד להקמת המשכן

          כפי שראינו לעיל, המשנה במסכת זבחים (קיב,ב) כתבה שעד שהמשכן לא הוקדם, הבמות היו מותרות והעבודה הייתה בבכורות. אולם, לאחר הקמת המשכן, העבודה עברה לכוהנים. בהמשך, הגמרא מביאה מחלוקת בעניין זה:

יתיב רב הונא בר רב קטינא קמיה דרב חסדא וקא קרי: וישלח את נערי בני ישראל; אמר ליה, הכי אמר ר' אסי: (קרבו) ופסקו[9] ... אותביה ברייתא דשויא בכולהו, דתני': עד שלא הוקם המשכן - הבמות מותרות, ועבודה בבכורות, והכל כשירין להקריב בהמה חיה ועוף, זכרים ונקבות, תמימין ובעלי מומין, טהורין אבל לא טמאין, והכל קרבו עולות, ועולה שהקריבו ישראל במדבר - טעונה הפשט וניתוח, ונכרים בזמן הזה רשאין לעשות כן! תנאי היא, דתניא: וגם הכהנים הנגשים אל ה' יתקדשו - ר' יהושע בן קרחה אומר: זו פרישות בכורות, רבי אומר: זו פרישות נדב ואביהוא.

          רב חסדא סבר שבמתן תורה, הבכורות כבר לא הקריבו קורבנות, ורב הונא בר רב קטינא הקשה עליו מברייתא האומרת כמו המשנה שהובא לעיל שהבכורות הקריבו עד שלא הוקם המשכן.[10] למסקנת הגמרא, ישנה מחלוקת תנאים: יש שיטה הסוברת שהבכורות הקריבו מיציאת מצרים ועד למתן תורה, ויש את השיטה במשנה הסוברת שהבכורות הקריבו מיציאת מצרים ועד שהמשכן הוקם.

          מחלוקת התנאים קשורה לביאור הפסוק שנאמר במתן תורה (שמות כד,ה):

וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים.

          מיהם נערי ישראל? ר' יהושע בן קרחה סובר שהכוונה לבכורות, והם שהקריבו את הקורבנות במעמד הר סיני, וממילא הבכורות הקריבו גם במעמד הר סיני. לעומתו סובר רבי שהכוונה לנדב ואביהוא. רש"י בפירושו לפסוק מפרש כמו ר' יהושע בן קרחה:

את נערי – הבכורות.

         מכאן, שרש"י סובר שבמתן תורה היו אלה הבכורות שעבדו את עבודת הקורבנות, ובפרשני רש"י הדעות חלוקות אם הכוונה היא שהבכורות הוחלפו מיד לאחר חטא העגל (הרא"ם) או שהם עבדו ממש עד להקמת המשכן (הנחלת יעקב) כפי שאומרת המשנה בזבחים.[11]

          גם הרמב"ן (שם,ה) מפרש באופן דומה לרש"י וסובר שהבכורות עבדו במתן תורה:

נערי בני ישראל – הם הבכורות כדברי אונקלוס, כי הם המעלים העולות והשלמים. ולא ידעתי למה יכנה הבכורות בלשון נערי, אולי בעבור שהזכיר הזקנים שהם אצילי בני ישראל, קרא הבכורות נערים, כי הם נערים כנגדם, ירמוז כי לא בעבור מעלתם בחכמה שלחם כי לא היו זקנים, רק מפני הבכורה כי הם המקודשים לקרבנות. ועל דרך הפשט נערי בני ישראל הם בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא, שלא נגשו אל אשה מעולם, כי הם הנבחרים בעם והקדושים בהם, כעניין שאמרו (ברכות מג ב) עתידין בחורי ישראל שלא טעמו טעם חטא ליתן ריח כלבנון.

          הרמב"ן מסכים שנערי בני ישראל אינם הכוהנים, כלומר: לא מדובר בנדב ואביהוא. בתחילה הוא מביא את פירוש אונקלוס שהכוונה ממש לבכורות, ושהם נקראו נערים משום שהם זכו בעבודת ההקרבה למרות שהיו מהם שהיו צעירים – רק בזכות מעלת הבכורה. בהמשך דבריו כתב שייתכן שהכוונה לאנשים צדיקים שלא טעמו טעם חטא, ופירוש זה מסתדר עם המדרש האומר ששת ואברהם זכו בעבודת ההקרבה על אף שלא היו בכורות, וכדברי הט"ז שראינו לעיל.

מה הקריבו הבכורות

          עלינו גם לברר: אלו קורבנות היו מקריבים הבכורות? בפירוש תפארת ישראל (זבחים יד,ד בפירוש יכין):

נראה לי דרוצה לומר עבודת קורבנות צבור היה בבכורות, כמו דכתיב "וישלח את נערי בני ישראל", אבל קורבנות יחיד היו קרבים בבמה מכל יחיד שירצה, דהרי מצינו האבות שהקריבו בבמה אף שלא היו בכורים, ולא מצינו שנאסר אחר כך.

          עבודת הבכורות הוגבלה רק לקורבנות ציבור, אבל במקרה שאדם הקריב קרבן יחיד, היה מותר גם לאדם שאיננו בכור להקריב את הקורבן. חובה לציין שהתפארת ישראל הוכיח את דבריו מכך שהאבות הקדושים הקריבו קורבנות על אף שלא היו בכורות, ודבריו סותרים את המדרש שראינו לעיל שהסביר שאברהם הקריב על אף שלא היה בכור משום שהוא היה צדיק. כך כתב גם הקרן אורה (זבחים קטו,ב):

אלא דיש לדקדק עוד, כיון דקודם הקמת המשכן היו הבמות מותרות, אם כן אמאי העבודה בבכורות דווקא, הא בבמה כולן כשירים לעבודה אפילו אישה ועבד, כדאיתא בתוספתא במכילתין פרק בתרא "הכל כשירים לקרב בבמה, אף הכל ועבדים משוחררים". ונראה דצריך לומר אף הנשים ועבדים משוחררים. וגם זה צריך עיון מאי אריא עבדים משוחררים, אפילו אינו משוחרר גם כן הרי הוא כאשה? על כל פנים, בכור וודאי לא בעינן בבמה, ולמה תנן דהעבודה בבכורות דווקא?

          היה קשה לקרן אורה: היות ועד להקמת המשכן, היה מותר להקריב בבמה, ובבמה לא צריך שיקריב דווקא כהן, אלא אפילו אישה ועבד כשרים בהקרבה, אם כן לא צריך שדווקא הבכור יקריב בבמה, ומדוע המשנה אמרה שהעבודה הייתה בבכורות? עונה על כך הקרן אורה:

על כן נראה דהא דתנן העבודה בבכורות, היינו בקרבן ציבור דווקא, דהוי כמו במות ציבור בשעת היתר הבמות, אבל כל יחיד שרוצה להקריב אין צריך בכור דווקא.

          העבודה בבכורות עליה המשנה מדברת, כוללת רק את קורבנות הציבור. אולם, אפילו לאישה ועבד מותר להקריב קורבנות יחיד בבמה.

מהגמרא בזבחים משמע שדווקא הבכורות הקריבו את כל הקורבנות

          עד עתה ראינו שני יסודות בבחירת הבכורות. הראשון: שהיו שלבים שונים בהקרבת הקורבנות על ידי הבכורות, כאשר בתחילה הבכורות הקריבו את הקורבנות בגלל מעמדם ולא בגלל דין מיוחד. כמו כן ראינו שלפי התפארת ישראל והקרן אורה, ההקפדה על הקרבת קורבנות על ידי הבכורות הייתה רק בקורבנות ציבור. אלא שיש להקשות מהגמרא במסכת זבחים שדנה בדין הקרבת קורבן על ידי יחיד בבמת ציבור (קיח,א):

אלא הא כתיב: איש, לאו למימרא, דאיש ישרות הוא דליקרוב, הא חובות לא ליקרוב! כי כתיב איש - להכשיר את הזר. זר מוזרק הכהן את הדם על מזבח ה' נפקא! מהו דתימא ליבעי קדוש בכורות כמעיקרא, קא משמע לן.  

          הגמרא שואלת: הרי כתוב "איש" ומשמע לכאורה ממילה זו, שאדם רגיל שאיננו כהן איננו יכול להקריב קרבן במה גדולה? ענתה הגמרא: "איש" נועד להכשיר את הזר לעבוד בבמה קטנה. שאלה על כך הגמרא: הרי דין זה נלמד מפסוק אחר – "וזרק הכהן את הדם על גבי המזבח"? ענתה הגמרא שיש כאן שני דינים שנלמדים: מהפסוק "וזרק" למדים שמותר לאדם שאיננו כהן לעבוד בבמה קטנה,  ומהפסוק "איש" למדים שאין צורך בקידוש בכורות כדי לעבוד, כפי שהיה לפני כן. כלומר: הייתי חושב שנכון שלא צריך כהן שיעבוד בבמה, אבל אולי צריך "הקדשת בכורות", כמו המציאות שהייתה לפני שהכוהנים עבדו. שואל החזון איש (קמא, מא,יב):

משמע דגם בקרבן יחיד היה טעון בכור, וכן משמע בפירוש רש"י בדיבור המתחיל לישנא אחרינא[12] דאף על גב דויעלו עולות היינו נדב ואביהוא, מכל מקום עד סיני היה עבודה בבכורות, וכן משמע לפירוש הרמב"ן כמו שכתבנו לעיל, אלא שיש לומר דלרבי לא היה עבודה בבכורות כלל, וצריך עיון.

          החזון איש למד מגמרא זו, המדברת על קורבנות יחיד, שלפני שמונו הכוהנים לעבוד, הייתה העבודה בבכורות גם בקורבנות יחיד, ועל כך אמרה הגמרא שצריך פסוק מיוחד כדי שלא נחוזר למצב שדווקא בכורות צריכים להקריב את הקורבנות. אם כן, רואים שהקורבנות הקריבו גם את קורבנות היחיד, וקשה מכאן על התפארת ישראל וקרן אורה. כמו כן קשה על מה שאמרנו לפני כן שהעבודה לא הייתה חייבת להיות בבכורות: כאן אנו רואים שיש צורך בפסוק מיוחד כדי לא לחייב דווקא את הבכורות לעבוד, משמע שלפני שניתנה העבודה לכוהנים, הייתה העבודה דווקא בבכורות!

הצעת פתרון

          קטונתי מלתרץ קושיא של החזון איש, אולם יתכן שבניסיון לתרץ את קושייתו נוכל לתרץ את כל השאלות ששאלנו. יתכן לומר שהקדשת הבכורות איננה שדווקא הבכורות יעבדו, אחרת הייתה הגמרא אומרת את הדברים בלשון אחר, כמו "עבודה בבכורות". יתכן אולי לומר שהקדשת הבכורות היא פעולה שנעשתה לכל בכור שהתחיל לעבוד בהקרבת קורבנות. מבריאת העולם, ההקדשה נעשתה באופן אישי לכל בכור שעבד, ובמקרה שהיה צדיק אחר (כמו אברהם) שיעבוד בבית המקדש, הוקדש אותו צדיק לעבודה. בשעת יציאת מצרים, הציווי לבני ישראל היה להקדיש את הבכורות כולם, ומעכשיו כבר אין אפשרות להקדיש רק בכורות יחידים או צדיקים. לאחר חטא העגל, הוחלפו הבכורות בלויים.

          הגמרא אמרה שבבמה יתכן לומר שכאשר אדם רגיל שעובד בבמה צריך להקדיש את עצמו כמו שהבכורות הוקדשו. לא מדובר על חניכה של כוהנים, ועל הקרבת מנחת חביתין שכהן צריך להקריב, אלא על פעולות הקדשה שעשו לבכורות שעבדו בהקרבת הקורבנות.

עבודת הבכורות בבמות

יש להעיר על הצעתינו שהיו שלבים בהקדשת הבכורות שהרי מצאנו שכתוב במשנה (זבחים קיג,א) שזר כשר להקריב בבמה. כיצד ייתכן אם כן שמצד אחד היה אסור לזרים להקריב קורבנות לאחר שהבכורות הוקדשו וכל העבודה הייתה בבמות, ומצד שני לאחר בניית המשכן ובשעת היתר במות, היה מותר לכל זר להקריב קורבנות? כתב על כך בתורת הבמה (פרק ג):

דמה דהיה דין עבודה בבכורות קודם הקמת המשכן, אף על גב דהייתה אז במה קטנה, וזר כשר בבמה, הוי משום דקודם הקמת המשכן דלא הייתה במה נבחרת, הרי דהיה דין שהעובד הנבחר יעבוד בכל במה ובמה, ואף בבמה קטנה היה דין שהעבודה תיעשה על ידי הבכורות. אבל לאחר הקמת המשכן בזמן שהותרו הבמות, דהייתה אף במה גדולה הנבחרת, הדין שהעבודה צריכה להיעשות על ידי העובד  הנבחר, הוי רק בבמה הנבחרת ולא בבמה קטנה.

          ההיתר של זרים לעבוד בבמות חל רק לאחר שנבנה המשכן ובשעת היתר הבמות. בזמן זה, היה מקום שבו עבודת הקורבנות הייתה מוגבלת לכוהנים, ולכן היה ברור שהבמות שמחוץ למשכן אינן חשובות בדרגת המזבח שבמשכן והעבודה בזרים הותרה בהם. לפני בניית המשכן, כאשר לא היה מקום מרכזי לעבודת הקורבנות, הותר רק לבכורות לעבוד, משום שכל במה הייתה בדרגת חשיבות זהה לבמות האחרות.

הציווי הכפול על פדיון הבכורות

          נותר לברר מדוע היה צורך בציווי על פדיון הבכורות בפרשת במדבר לאחר שכבר היה ציווי על כך בסוף פרשת בא. יתכן שניתן לומר על פי דברי הספורנו שמסביר את הציווי על הקדשת הבכורות בספר שמות (שמות יג,ב):

שיתחייבו כלם בפדיון כשאר כל הקדש, למען יהיו מותרים בעבודת חול, שלולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול, כענין "לא תעבוד בבכור שורך" (דברים טו,יט), ופדיון נפשם הוא הערך המפורש לבן חדש בפרשת ערכין, בהיות אז זמן פדיונו, כאמרו ופדויו מבן חדש תפדה.

          לפי הספורנו, הציווי בפרשת בא על הקדשת הבכורות איננה לצורך עבודת הקורבנות, אלא שהבכורות יהיו בבחינת הקדש (בהמשך נראה את שיטתו בעניין עבודת הבכורות). כשם שאדם יכול להקדיש חפץ מסוים לבית המקדש, ואותו חפץ נתפס בקדושה, ולעיתים מותר לפדות אותו, כך הבכורות הוקדשו בקדושה זו, שנקראת "קדושת דמים". גם פדיון הבכורות עליו צוו בני ישראל בהמשך, דומה לפדיון חפצים שהוקדשו לבדק הבית. ממילא מובן מה התחדש בציווי בפרשת בא: עד עתה היו הבכורות עובדים בהקרבת קורבנות, ובפרשת בא ציווה ה' ציווי על הקדשה נוספת ושונה – הקדשת דמים. כך מסביר הכלי חמדה על פי דברי הספורנו:

ומה שנראה לעניות דעתי בפירושא דשמעתתא, דהנה בעיקר הפירוש דקדק לי כל בכור יש לומר שני פירושים. א. דנתקדשו קדושת הגוף לעבודת הקורבנות כמו  קדושת כוהנים ולויים. ב. יש לומר דקדשו רק קדושת דמים ... ולולי הפדיון היו אסורים לעשות כל מלאכת חול וכו', ופדיום נפשם הוא הערך המפורש בתורה לבן חודש בהיות אז זמן פדיונו

          כלומר: יש בבכורות שני סוגי קדושות: קדושה אחת של קדושת הגוף. מכח קדושה זו הם היו אמורים לעבוד בבית המקדש כשם שלאחר חטא העגל הכוהנים והלויים עובדים שם. הציווי בפדיית הבכורות בפרשת במדבר נועדה להחליף ביניהם לבני שבט לוי שיעבדו תחתם בבית המקדש. אולם, יש עוד קדושה שחלה על הבכורות, קדושת דמים, כמו שיש קדושה על חפצים שהוקדשו לבית המקדש. קדושה זו נותרה על הבכורות גם לאחר חטא העגל, וכדי שהבכור יוכל "לצאת לחולין", יש לפדות אותו. הציווי שנאמר בסוף פרשת בא נאמר על פדיון זה, ואם כן יש שני פדיונות לשני סוגי קדושות.

          חלוקה זו מסבירה היטב את מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש.[13] הרי ברור שריש לקיש איננו יכול להתכחש לכך שהייתה עבודה בבכורות, ואם כן הקושיא של ר' יוחנן היא קושיא חזקה מאוד! אלא שריש לקיש חילק בין קדושת הבכורות בעבודה, קדושה שגם הוא מסכים שהייתה במשכן, לבין הקדושה החדשה עליה צוו בני ישראל לגבי הבכורות שהיא קדושת הדמים שהיא חלה רק לאחר הכניסה לארץ ישראל. ר' יוחנן לעומתו סובר שלא ניתן לחלק בין שתי הקדושות, ואם הקדושה לגבי העבודה חלה, אזי גם קדושת הדמים חלה.

שיטת הספורנו

          עד עתה ראינו את השיטות הסוברות שלולי חטא העגל, היו הבכורות עובדים בבית המקדש: אם ככוהנים ואם כלויים. לספורנו יש שיטה שונה בנושא. אמנם הוא סובר שלפני חטא העגל הייתה העבודה בבכורות, אבל לאחר עשיית המשכן, העבודה הייתה מועברת מהבכורות גם ללא חטא. כך כתב (במדבר ג,יג):

כי לי כל בכור – מקדם הייתה העבודה בבכורות. ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים הקדשתי לי כל בכור בישראל – אמנם במכת בכורות שהיו הבכורות ראויים ליענש בעוון הדור מפני היותם היותר נכבדים, ובהיותם בלתי ראויים להינצל ממכת מדינה כעניין פן תספה בעוון העיר (בראשית יט,טו). ואני הצלתים במה שהקדשתים לי בעניין שיהיו אסורים להתעסק בעבודת הדיוט כמשפט כל הקדש שהוא אסור בגיזה ועבודה, ולמען יהיו מותרים בזה הצרכתים פדיון, כמשפט כל הקדש היוצא לחולין כאומרו "כל בכור בניך תפדה" (שמות יג,יג). ולא בשביל זה הפדיון היו פטורים מן העבודה. ועכשיו שחטאו מאסתים ולקחתי הלויים תחתיהם לפדיון והיו לי הלויים לעבודה.

          כפי שראינו לעיל, הספורנו סובר שהקדשת הבכורות ביציאת מצרים איננה קשורה כלל לעבודת הקורבנות, אלא לקדושת דמים, וכדי שהם יהיו מותרים בעבודות של חולין, עליהם לפדות את עצמם. כלומר: לאורך השנים הייתה קדושה של הבכורות בכך שהם עבדו את עבודת הקורבנות. לאחר שניצלו ממכת בכורות, קודשו הבכורות גם בקדושת דמים. הפדיון המוזכר בפרשת בא מדבר על פקיון מקדושת דמים. הפדיון המוזכר בפרשת במדבר עוסקת בהחלפת הבכורות בלויים בעבודת המקדש.

          אמנם, גם לולי חטא העגל, העבודה לא הייתה נעשית רק על ידי הבכורות. הקרבת הקורבנות עצמה הייתה נעשית על ידי הבכורות, אך התפקידים האחרים היו ניתנים לאחרים, כפי שכתב הספורנו (שם,ז):

לעבוד את עבודת המשכן – לשרת בצרכי העבודה שזה היה ראוי לעדת הסנהדרין לולא עון העגל. משמרת בני ישראל – לעבוד את עבודת המשכן. לשאת ולשורר שזה היה ראוי לכל ישראל.

          אחד מתפקידיו של הסנהדרין היה לסייע ביד הכוהנים (ובמקור בידי הבכורות), בעבודתם במקדש. כמו כן, כל אחד מישראל היה ראוי לשאת את המשכן ולשורר במקדש. לאחר חטא העגל, יוחדו הכוהנים להחליף את הבכורות (כפי שכתב ספורנו לעיל), והלויים החליפו את הסנהדרין בסיוע לכוהנים ואת שאר העם בנשיאת המשכן ובשירה.

          כמו כן הקשה בחידושי הגרי"ז (שם) שמפירוש המשניות לרמב"ם משמע שהבכורות הקריבו קורבנות מימות אדם ועד ימי משה מתוקף היותם קדושים בקדושת בכורה. לכן, יש לחלק בין קדושת ההקרבה של הבכורות שאמנם הייתה עד להקמת המשכן, לבין הציווי בפרשת בא לקדש את הבכורות, שם מדובר על קדושה אחרת שאיננה נוגעת להקרבה, ואם כן לא מובנת הקושיא של ר' יוחנן מדין ההקרבה של הבכורות לדין ההקדשה.

הסבר דברי יעקב לעשיו

          אלא שראיתי לבעל הגבורת יצחק (הרב סורוצקין, מחבר ספר רינת יצחק) שכתב שבזמן שהייתה העבודה בקורבנות לפני הקמת המשכן, היה צורך להקפיד על כל הכללים שלאחר מכן הקפידו עליהם במכן ובמקדש. הוכחתו מהמדרש שהבאנו חלק ממנו לעיל, המספר על העברת הבכורה לאורך הדורות, ובין השאר כתוב שם שהבכורות הקריבו את הקורבנות בעודם לבושים בבגדי כהונה (במדבר רבה ד,ח):

טול מתחלת ברייתו של עולם אדם הראשון היה בכורו של עולם וכיון שקירב קרבנו שנא' (תהלים סט) ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס לבש בגדי כהונה גדולה שנא' (בראשית ג) ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם בגדי שבח היו והיו הבכורות משתמשין בהם כיון שמת אדם מסרן לשת

          כך כתב הגבורת יצחק (סימן לב):

הרי שהיו הבכורות משתמשין בבגדי כהונה גדולה כשהיו עובדין, וכן הוא בירושלמי (פרק קמא דמגילה הלכה יא) קודם לכן מה היו עושין, ותקח רבקה את בגדי עשיו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית. מהו החמודות? דהיה משמש בכהונה גדולה.

וצריך עיון: דלהדיא תנן בזבחים (קיג,א) דאין בגדי שרת בבמה, ובכל כורחינו נראה מזה דדווקא לאחר שנתחדשה ההלכה דאין כיהון בבמה והכל כשרים להקריב, לא היו צריכים לבגדי כהונה, אבל קודם מתן תורה כשהיה העבודה בבכורות, הבכורים חשיבי ככהנים, שפיר היו צריכים הבכורים ללבוש בגדי כהונה לעבודה.

          משמע מדבריו שכמו שעבודה בבית המקדש מותרת רק בכוהנים, כך גם לני מתן תורה העבודה הייתה מותרת רק בבכורות עם כל הכללים שחלים בבית המקדש על הקרבת הקורבנות. כמו כן כתב לפני דברים אלו:

הרי דשם היה מקריב מדין עבודה בבכורות נקרא כהן, ושאר בני אדם היו חשובים כזרים.

          משמע מדבריו שהקרבת הקורבנות בבכורות הייתה ממש כאילו היו כוהנים, ומי שלא היה בכור, היה נחשב כמו זר לגבי כהן שאסור לו להקריב קורבנות. אלא שדבריו קשים כפי שראינו, שהמדרש עצמו אומר שאברהם הקריב את הקורבנות מתוקף היותו צדיק. מצד שני, אם נסביר את דברי יעקב לעשיו כפי שראינו לעיל, שיעקב אמר לעשיו שיש עונשים כבדים על מי שלא מקפיד על כל הדינים של הקרבת הקורבנות, הרי שהבכורות לכאורה אף פעם לא הקריבו באופן כזה שהם היו מתחייבים, שהרי הם לא עבדו בבית המקדש – ואם כן מהם דברי יעקב לעשיו?

          ניתן לענות על כך בשני אופנים. האופן הראשון הובא בדברי הגבורת יצחק עצמו בסוף הסימן:

יש לומר דמה שכתב רש"י דפרועי ראש פסלה בעבודה בבכורות, כוונתו לעבודה בבכורות לאחר מתן תורה קודם הקמת המשכן בקורבנות ציבור, דבזה שפיר פסלה שתויי יין וכל פסולי עבודה כבבמת ציבור.

          ההסבר של הגבורת יצחק אומר שדברי יעקב נאמרו על תקופה מאוד קצרה של מספר חודשים שבין מתן תורה להקמת המשכן, שבהם הבכורות עבדו ממש כמו כוהנים. אלא שהסבר זה אינו פותר את כל השאלות:

• יש דעה שממתן תורה הכוהנים עבדו ולא הבכורות, וכפי שראינו יש המסבירים שרש"י גם סבר כדעה זו, ולפי הסבר זה, דברי רש"י במקום אחד אינם מסתדרים עם שיטתו במקום אחר.
• פרשת שתויי ראש נאמרה רק אחרי הקמת המשכן, ומנין שהיו מקפידים על כך גם לפני הקמת המשכן?

לכן יתכן לומר שדבריו של יעקב נאמרו בחכמה רבה. גם אם הבכורות לא היו אמורים לעבוד אי פעם בבית המקדש, הרי שבדין העבודה, יש מקומות שבהם פרועי ראש ושתויי יין חייבים מיתה. יעקב לא אמר שהבכור הוא שמתחייב בכך, אלא הסביר את כובד האחריות על מי שעתיד לעבוד בבית המקדש בעבודה הדומה לעבודת הבכורות, אבל באמת לא הייתה מציאות שבה הבכורות יתחייבו מדין פרועי ראש ושתויי יין.

[1] מאמר זה התפרסם לראשונה במהדורה הראשונה של אוצר מפרשי התורה על ספר במדבר, חלק א. זכיתי שהרה"ג איתן שנדרופי שליט"א העיר לי על לא מעט טעויות שנפלו במאמר זה, ועל כן החלטתי ללמוד שוב את הנושא, לכתוב את המאמר לגמרי מחדש, תוך שילוב הערותיו החשובות של הרב שנדרופי, ועל כך רציתי להודות לו. אף על פי כן, באם יש דברים שיש בהם טעות, יש לתלות אותם במחבר.

[2] ניתן אולי לומר שרש"י התבסס על דברי הירושלמי (מגילה א,יא): "מאיכן קשט הקושט הזה שתהא עבודה בבכורות מן הדין קרייה "כי לי כל בכור ביום הכותי כל בכור בארץ מצרים וגו'", וכתיב: "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים". הפסוק האומר "ובכל אלוהי מצרים אעשה שפטים" עוסק, על פי הירושלמי, במכת בכורות. כאשר הירושלמי קושר בין הקדשת הבכורות לבין הצלתם ממצרים, הוא בעצם אומר ששני הדברים קשורים זה בזה, וכפי שראינו בדבריו של רש"י, שהבכורות הוקדשו בגלל שהם ניצלו ממכת בכורות.

[3] קושי נוסף נוגע למחלוקת המובאת במסכת בכורות, נביא את לשונה: "איתמר, ר' יוחנן אמר: קדשו בכורות במדבר, וריש לקיש אמר: לא קדשו בכורות במדבר. ר' יוחנן אמר קדשו בכורות במדבר דרחמנא אמר ליקדשו, כדכתיב: "קדש לי כל בכור", וריש לקיש אמר לא קדשו בכורות במדבר מדכתיב: "והיה כי יביאך" וכתיב בתריה "והעברת", מכלל דמעיקרא לא קדוש". ר' יוחנן לומד מהפסוק בסוף פרשת בא שהבאנו לעיל, שהבכורות קדשו במדבר, בעוד שלפי ריש לקיש, קדושת הבכורות הייתה אמורה להיכנס לתוקף רק לאחר כניסת בני ישראל לארץ ישראל, משום שכתוב "והיה כי יביאך". ממשיכה הגמרא במשא ומתן שבין ר' יוחנן לבין ריש לקיש: "איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש: עד שלא הוקם המשכן - היו במות מותרות ועבודה בבכורות! אמר ליה: באותן שיצאו ממצרים, הכי נמי מסתברא, דאי לא תימא הכי, בן שנה בר מיעבד עבודה הוא? ודקארי לה, מאי קארי לה? הכי קא קשיא ליה: אי אמרת בשלמא דלא פסיק קדושתייהו - הנך דמעיקרא נמי לא פקעא קדושתייהו, אלא אי אמרת דפסק קדושתייהו - הנך דמעיקרא נמי פקעא ליה קדושתייהו! ואידך: דקדוש - קדוש דלא קדוש - לא קדוש". המשנה במסכת זבחים (בה נדון בהרחבה בהמשך) אומרת שהבכורות עבדו עד להקמת המשכן. אם כן, ברור לפי ר' יוחנן שהבכורות הוקדשו, שאם לא כן, כיצד הותר להם לעבוד במשכן? ענה על כך ריש לקיש שיש לחלק בין בכורות שיצאו ממצרים שהם כבר היו קדושים, לבין הבכורות שנולדו במדבר שלא הוקדשו.

            הקשה הכלי חמדה: הרי המחלוקת בין ר' יוחנן לבין ריש לקיש היא מחלוקת בסברא. לפי ר' יוחנן, אם הבכורות במדבר לא היו קדושים, אזי גם פקעה קדושתם של הבכורות יצאו ממצרים, ולא שייך שהם יעבדו עד להקמת המשכן, בעוד שלפי ריש לקיש ניתן לחלק בין הבכורות שיצאו ממצרים לבין הנולדים עכשיו. אם כן, מדוע היה צריך ר' יוחנן להביא את המשנה – גם ללא המשנה, נקודת המחלוקת שלו עם ריש לקיש היא האם שייך לחלק בין הבכורות שכבר נולדו ביציאת מצרים לבין הבכורות שנולדו לאחר יציאת מצרים.

[4] ראה אוצר מפרשי התנ"ך לספר בראשית, שם הרחבנו בשאלה כיצד היה ניתן למכור את הבכורה. גם בהמשך מאמר זה, נעסוק בכך בקצרה.

[5] המקור ממנו עולה שאברהם אבינו הקריב קרבן הוא מעקידת יצחק. הרב שנדרופי האיר את עיניי שלפי רש"י (במדבר כג,ד) משמע שהאיל שהקריב אברהם אבינו הוא האיל היחיד שאברהם הקריב, ושלכאורה בשאר המזבחות אברהם אבינו רק קרא בשם ה' בלי להקריב קרבן.

[6] באופן זה ניתן גם לפרש את דברי הרמב"ם בפירוש המשניות מהם הקשה הגרי"ז על ר' יוחנן: הרמב"ם לא כתב שהבכורות היו קדושים בקדושת בכורה ומתוקף כך הם הקריבו את הקורבנות, אלא כתב בסתמא שהבכורות היו מקריבים את הקורבנות: "בא בקבלה שזה שנאמר וישלח את נערי בני ישראל שהם הבכורות, לפי שהעבודה תמיד לא היתה אלא בבכורות מאדם עד משה רבינו".

[7] האבן עזרא (במדבר טז,א) הסביר שזו הייתה טענתו של קרח למשה. רוב סיעתו של קרח היו בכורות, והטענה שלהם כנגד משה הייתה שהוא העביר את העבודה מהבכורות אל הלויים כמובן שדברים אלו ניתנים להיאמר רק לפי שיטת האבן עזרא שסובר שחטא קרח התרחש בסמוך להחלפת הבכורות, וזאת בניגוד לרוב הפרשנים האחרים שסוברים שהדברים התרחשו הרבה אחרי כן.

[8] קטונתי מלהקשות על המהר"ל, אבל לא זכיתי להבין את דבריו. לשיטתו, הלויים מונו לעבודות הלויים רק בגלל חטא הבכורות. אמנם רש"י בעצמו כתב בתחילת ספר שמות (ד,יד) שה' רצה שאהרון יהיה לוי ומשה כהן, ועתה, לאחר שמשה סירב ללכת בשליחותו של מקום, הוא הופך את הדברים. משמע שהיו אמורים להיות לויים עוד לפני להשתתפות הבכורות בחטא העגל.

[9] רש"י הביא שני פירושים למילה "ופסקו". בפירוש הראשון כתב שהכוונה היא שבאותו היום פסקה עבודת הקורבנות מהבכורות והועברה לכוהנים. בפירושו השני כתב שהכוונה לכך שצריך לעצור עם טעם של אתנחתא מתחת למילה ישראל, ולקרוא כך את הפסוק: "וישלח את נערי בני ישראל" – כדי להביא את הקורבנות, אבל לא כדי להקריב אותם, ואילו הכוהנים הם שהעלו את העולות. בשערי היכל של מכון המקדש כתבו שמשמע שרש"י חזר בו מפירושו הראשון, בין השאר משום שהוא אומר בפירוש השני "כדיליף לקמן" וכן משום מפרש את שאר הסוגיא רק לפי הפירוש השני.

[10] הגמרא שם מסבירה מדוע לא הקשה רב הונא בר רב קטינא מהמשנה עצמה.

[11] אמנם, רש"י בזבחים (קטו,ב) כתב שיש אפשרות שבמתן תורה עבדו נדב ואביהוא, ואם כן כבר במתן תורה הכוהנים הם שהקריבו את הקורבנות במקום הבכורות.

[12] מדובר על רש"י בגמרא בדף קטו,ב שהבאנו לעיל.

[13] בכלי חמדה האריך להסביר ולפרוך את דבריו. בגוף המאמר נביא רק הצעה אחת להסבר הדברים על מנת שהדברים יהיו מחוורים יותר, אבל כמובן שכדאי ללמוד את דבריו הקדושים מבפנים.