בן סורר ומורה

ב"ה

בן סורר ומורה:

השאלה המרכזית:

מדוע עונשו של הבן הסורר ומורה כל כך חמור?

שאלות משנה?

א. מה היה חטאו של הבן הסורר והמורה?

ב. מה פירוש המילים "סורר ומורה"?

ג. מדוע בתחילת הפרשה הוגדר הבן כ"סורר ומורה", ולאחר מכן אביו ואימו מוסיפים שהוא "זולל וסובא"? מה משמעות תוספת זו?

ד. "ויסרו אותו" – כיצד ייסרו האב והאם את הבן סורר ומורה?

ה. מדוע מוטל על האב והאם להוציא את הבן סורר ומורה אל בית הדין?

ו. מדוע צריך שכל בני ישראל ישמעו את גזר דינו? מה כוונת הכתוב באומרו "ישמעו ויראו"?

תנאים הלכתיים:

על מנת שנוכל לברר את פירושם של הפסוקים כדבעי, ראוי שנכיר את התנאים ההלכתיים שלמדו חז"ל מהפסוקים לקיומו של הבן סורר ומורה. נסכם את התנאים הבסיסיים הכתובים ברמב"ם (הלכות ממרים פרק ז):

• יגנוב כסף מאביו ויקנה בו בשר בהמה ויין בזול ויאכל אותם כאשר את הבשר הוא אוכל כשהוא מבושל למחצה כדרכם של גנבים ואת היין הוא שותה מזוג כדרכם של גרגרנים (בסעיף זה הסביר הרמב"ם חלק מחטאו של הבן סורר ומורה, נקודה עליה נרחיב בהמשך ונביא שיטות נוספות).
• גילו של הבן סורר ומורה. הגיל הקטן ביותר הוא היותו בן שלש עשרה שנה (אם הביא שתי שערות). לאחר שהגיע לשלש עשרה שנה ושלשה חודשים, הוא כבר לא יכול להיות בן סורר ומורה.
• תהליך הפיכתו של הבן לסורר ומורה: בתחילה מביאים אותו אביו ואימו לבית דין של שלשה ומביאים איתם שני עדים שמעידים שהוא גנב. בית דין מלקים את הבן. אם הוא חוזר על מעשה זה, בית דין של עשרים ושלושה גומרים את דינו לסקילה (בהרכב בית הדין נמצאים שלושת הדיינים שדנו את הבן בהתחלה).
• בכל שלב עד לגמר הדין – יכולים האב והאם למחול לבן.
• אם אחד ההורים חיגר, גידם, אילם או חרש – הבן אינו נעשה בן סורר ומורה.
• לאחר סקילת הבן סורר ומורה, מכריז בית הדין שהוא סקל את הבן סורר ומורה.

גישות פרשניות שונות:

השיטות המובאות בחז"ל:

כאשר מעיינים בהסברים השונים שבהם הסבירו חז"ל את עניינו של הבן סורר ומורה, נמצא מספר הסברים.

הסבר הספרי:

בספרי (פרשת כי תצא, פרשה ריח), הסבירו חז"ל את המילים "סורר ומורה" באופן הבא:

"דבר אחר סורר על דברי אביו, ומורה על דברי אמו. סורר על דברי תורה, ומורה על דברי הנביאים. סורר על דברי עדים, ומורה על דברי דיינים".

            לפי הסבר זה המובא בספרי, הבן סורר ומורה איננו נשלט בידי סמכות כלשהי: לא של הוריו, לא של מערכת המשפט ולא של סמכויות תורניות. אדם חסר שליטה, נידון למיתה היות ולא ניתן להכניסו למערכת כללים מוסכמת, לא של התורה ולא של האנושות. על פי הסבר זה, חיוב המיתה החל על הבן סורר ומורה חל משום מצבו בהווה.

            אלא שהמשך דברי הספרי (שם, כ) סותר לכאורה את הנאמר:

איננו שומע בקול אביו ובקול אמו, יכול אפילו אמרו לו אביו ואמו להדליק את הנר ולא הדליק תלמוד לומר איננו שומע איננו שומע, לגזירה שוה מה איננו שומע האמור להלן זולל וסובא אף איננו שומע האמור כאן זולל וסובא ומה איננו שומע האמור להלן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו אף איננו שומע האמור כאן עד שיגנוב משל אביו ומשל אמו.

            אם הבן סורר ומורה נהרג בגלל חוסר קבלת סמכות הורית, מדוע אינו חייב במקרה שהוא סירב לדברי הוריו בעניין אחר, ורק במקרה שהוא גנב מהוריו הוא מתחייב במיתה? אם חיובו של הבן סורר במיתה נגרמת בגלל חוסר קבלת סמכות, הוא אמור להתחייב מיתה בכל מקרה שבו הוא לא הקשיב בקול הוריו?

            נראה לומר שהספרי התכוון להעמיד מדד לבדיקת מרד הבן. סירובו של בן להדליק את האור לבקשת אביו או אימו, מהווה עבירה על מצוות כיבוד אב ואם, אך (כמעט) בכל משפחה נתקלים במציאות כזו, ואין בסירוב הדלקת האור משום חריגה מהנורמה. גם גניבה רגילה מההורים איננה חריגה משמעותית, ודברים מעין אלו קורים במשפחות הכי טובות. אולם, גניבה של הבן במטרה לזלול מהווה חריגה מהנורמה של יחסי אב ובנו, חריגה שמערערת את היסודות של קבלת מרות ההורים. בהמשך נחזק הסבר זה על פי דברי הירושלמי.

הסבר המשנה ושיטת ר' יוסי הגלילי:

            במשנה במסכת סנהדרין (פרק ח משנה ה) לא מפורט בגין איזה חטא נהרג הבן סורר ומורה נהרג, אולם כתוב שהוא נידון על שם חטא עתידי:

בן סורר ומורה נדון על שם סופו ימות זכאי ואל ימות חייב.

לדברי המשנה, הבן סורר ומורה אמנם לא עשה מעשה שמצד הדין הוא כבר היה אמור להתחייב מיתה כבר עכשיו, אבל היות ולפי מעשיו עתה אנחנו כבר יודעים שבעתיד הוא עתיד לחטוא בחטא שיחייב אותו מיתה, הוא מתחייב מיתה כבר עכשיו, היות והתורה העדיפה שהבן ימות כשהוא עוד זכאי ולא שיגיע לכדי חיוב סקילה.

בברייתא שמובאת בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (עב,א), פירט ר' יוסי הגלילי את חטאו העתידי של הבן סורר ומורה:

תניא, רבי יוסי הגלילי אומר: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אמרה תורה יצא לבית דין ליסקל? אלא, הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה, שסוף מגמר נכסי אביו ומבקש למודו ואינו מוצא, ויוצא לפרשת דרכים ומלסטם את הבריות. אמרה תורה: ימות זכאי ואל ימות חייב. שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם. שינה ויין, לרשעים - הנאה להם והנאה לעולם, לצדיקים - רע להם ורע לעולם. שקט, לרשעים - רע להם ורע לעולם, ולצדיקים - הנאה להם והנאה לעולם. פיזור, לרשעים - הנאה להם והנאה לעולם, ולצדיקים - רע להם ורע לעולם.

            על פי הברייתא, עונשו של הבן סורר ומורה נועד למנוע ממנו להגיע לידי מצב שבו הוא גונב מאחרים. התורה העדיפה שהבן הסורר ימות כשהוא עוד זכאי, לפני שהוא הגיע למצב שהוא גונב מאחרים, ולא ימות לאחר שהתחייב במיתה. לפי הברייתא, הריגת הבן סורר ומורה היא לטובתו – עדיף שהוא עצמו ימות כשהוא עוד לא חטא.

אלא שלפי הסבר זה יש לשאול מספר שאלות:

• מדוע הבן סורר נידון דווקא בסקילה שהיא אחת המיתות החמורות?
• ההקשר לסיפא של הברייתא איננה מובנת: מדוע הוסיפה הברייתא שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם וכו'? הרי לפי הברייתא מיתתו של הבן סורר ומורה נועדה להציל את הבן עצמו מהמשך הידרדרות ולא להציל אחרים?

אכן במדרש תנחומא (פרשת כי תצא, פרשה א) מובאת גרסה מעט שונה:

ותניא ר' יוסי אומר וכי מפני שאכל בן סורר ומורה חצי ליטרא בשר ושתה חצי לוג יין חי אמרה תורה יצא לבית דין ויסקל אלא הגיעה תורה לסוף דעתו של בן סורר ומורה שסופו לגמר נכסי אביו עם הסריקין שאכל ושתה עמהן ומבקש למודו ואינו מוצא ויצא לפרשת דרכים והורג ומלסטם את הבריות ואמרה תורה ימות זכאי ואל ימות חייב שמיתתן של רשעים הנאה להם והנאה לעולם.

            לפי גרסה זו בדברי ר' יוסי הגלילי, החשש הוא שהבן סורר ומורה יגדל ויהרוג אנשים אחרים תוך כדי כך שהוא שודד אותם. על כן, אנחנו הורגים אותו כבר עכשיו, כשהוא עדיין זכאי, ובכך מונעים ממנו להרוג אנשים אחרים. לפי זה מובן מדוע הברייתא הוסיפה שמיתתם של רשעים טובה לעולם – על ידי הריגת הבן סורר ומורה אנחנו מתקנים את העולם ומצילים נפשות. לפי הסבר זה, סקילתו של הבן סורר ומורה נועדה להיטיב הן עם החוטא והן עם העולם כולו.

            ואכן היו פרשנים שהסבירו שחייבים לומר שהברייתא המובאת בבבלי התכוונה לומר שחטאו של הבן סורר ומורה שגרם לו להתחייב בסקילה הוא שהוא עתיד להרוג כשהוא ישדוד עוברי דרכים. כך כתב הרמב"ם בפירושו למשנה וכך כתב גם הערוך לנר בפירושו לגמרא.

            אולם, עלינו לברר כיצד תיתכן מציאות של עונש מיתה על אדם בחטא שהוא עדיין לא חטא בה? על כך משיב הרב חרל"פ (מי מרום, אורי וישעי, חלק ז, עמוד כז):

דהנה אמרו: בן סורר ומורה נידון על שם סופו וימות זכאי ואל ימות חייב. כבר התפלאנו מזה על מה שאמרו בר"ה "א"ר יצחק אין האדם נידון אלא לפי מעשיו של אותה שעה, שנאמר 'כי שמע אלוקים אל קול הנער באשר הוא שם'", וברש"י ז"ל שם בשם הבראשית רבה: "אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבש"ע מי שעתידים בניו להמית את בניך בצמא אתה מעלה לו באר וכו'. אמר להם באשר הוא שם. איני דן את העולם אלא בשעתו".

אבל נראה דהבדל רב בין ישראל לעמים. אצל ישראל כל לשד חייהם הם יונקים בעיקר מהעתיד המזהיר, בעת אשר כל העולם כולו ישוב לתיקונו אשר נאמר עליו "ונשגב ה' לבדו ביום ההוא" ...

והנה עבירה גוררת עבירה, עד אין קץ ותכלית, ועלולים להיות יורדים לפי פחת ולהיקצץ מהעתיד המזהיר שלנו, ומבלעדי החיבור עם העתיד אין חיים לישראל. ולפיכך דווקא אדם מישראל צריך להיות נידון על פי סופו, שאם סופו אין לו הווה מנא ליה, ולא כן שאר העמים שכל חיותם אינו אלא חיי הווה, כחיי בהמה, הם צריכים להיות נידונים רק על פי ההווה שלהם.

            מהותו של היהודי קשורה ברצף שנע על ציר הזמן. כשם שחלק מחיוב המצוות נובע משרשרת הדורות של העבר (למשל: שה' פדה אותנו מבית עבדים ממצרים), כך המהות של יהודי מבוססת גם על העתיד. כאשר לאדם מישראל אין עתיד – גם הווה אין לו. משום כך, הבן סורר ומורה, שהתדרדרותו מובטחת, נסקל על ידי בית הדין, שהרי אין שום טעם בחייו העכשויים אם הוא עתיד בוודאות להתדרדר.

            נסכם את ההבדלים בין שתי הגישות המרכזיות שראינו עד עתה בדברי חז"ל:

הסבר הירושלמי:

            גם בתלמוד הירושלמי (סנהדרין, ח,ז) מובא שהבן סורר ומורה נהרג משום שאנחנו רוצים למנוע ממנו מלהרוג אנשים אחרים:

צפה הקדוש ברוך הוא שסוף זה עתיד לגמר ניכסי אביו ואת ניכסי אמו ויושב לו בפרשת דרכים ומקפח את הבריות והורג את הנפשות וסופו לשכח את תלמודו ואמרה תורה מוטב שימות זכאי ואל ימות חייב.

            אלא שבירושלמי יש גם תוספת: "וסופו לשכח תלמודו". דומה הדבר שהירושלמי מדגיש שאמנם הרצח הוא החטא הפורמאלי שעליו נהרג הבן סורר ומורה, אך שכחת התלמוד היא המביאה אותו לידי מציאות שבה הוא מתנתק מכלל ישראל. על פי דברי הירושלמי ניתן להבין כיצד הורגים את הבן סורר ומורה על חטא עתידי, דבר שלכאורה נוגד את הכללים הבסיסיים בתורה שניתן להעניש רק על חטא שכבר קרה בפועל. שכחת התלמוד מביאה את הבן סורר ומורה למציאות שבה החטא טבוע בבן סורר ומורה ומכאן ואילך ההידרדרות היא דטרמיניסטית ואין לבן סורר ומורה אפשרות לחזור בתשובה ולהימנע מהתדרדרות לשלבים הבאים של הריגת נפשות.[1]

            נביא מקורות נוספים מהירושלמי מהם עולה שהאופן שבו אכל הבן סורר ומורה את הבשר, מראה שאין לו תקנה (סנהדרין ח, ב-ג):

א"ר יוסי טרטימר חצי ליטרא הוא אינו חייב עד שיאכלנו מהובהב. אכלו חי כלב הוא אכלו מבושל בר נש הוא ...

מהו שיזלזל מעות מה אנן קיימין אם בהו דאמר הא לך חמשה והב לי תלתא שטיא הוא הא לך תלתא והב לי חמשה בר נש הוא אלא כי נן קיימין (אם) בהו דמר הא לך חמשה והב לי חמשה.

            האופן שבו הבן אוכל את הבשר ומנהל את המשא ומתן, מראה על מציאות שבה הבן חייב לבוא על סיפוקו מיד, והוא נותן לדחפים להשתלט עליו. לכן מובן מדוע היה ברור לתורה שהבן יתדרדר בוודאות עד למצב של גניבה ורצח.

            בירושלמי (שם, א) ישנה דעת נוספת להסבר עונשו של הבן סורר ומורה:

א"ר יסא כל אילין מילייא לא מסתברין דלא חילופין. תני תדע לך שהוא כן מי היה בדין שיהא חייב הבן או הבת הוי אומר הבת ופטרה התורה את הבת וחייבה את הבן. מי היה בדין שיהא חייב קטן או גדול הוי אומר גדול פטרה התורה את הגדול וחייבה את הקטן. מי היה בדין שיהא חייב הגונב משל אחרים או הגונב משל אביו ואמו הוי אומר הגונב משל אחרים פטרה התורה הגונב משל אחרים וחייבה הגונב משל אביו ואמו. ללמדך שכולן אינן אלא בגזירת מלך.

            לשיטתו של ר' יסא, לא נמצא כל היגיון בחיוב המיתה שנגזר על הבן סורר ומורה. לו עונשו של הבן סורר ומורה היה נקבע על פי ההיגיון, התורה הייתה מחייבת גם בת שנהגה כך, ורק במקרה שהחוטא גדול וכשהוא גונב מאחרים ולא מהוריו. במקום זאת התורה חייבה רק את הבן שעודנו קטן שגנב מהוריו. מכאן, שעצם המציאות של בן סורר ומורה היא רק מגזירתו של ה' יתברך, וכדברי הפני משה: "ואי את רשאי להרהר אחריו ולבקש טעמו של דבר".

המחלוקת בתלמוד הבבלי אם יש מציאות של בן סורר ומורה:

            בתלמוד הבבלי (סנהדרין עא,א) ישנה מחלוקת (המבוססת בחלקה על התוספתא): האם ישנה בכלל מציאות שבה אדם יהיה בן סורר ומורה:

כמאן אזלא הא דתניא: בן סורר ומורה לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר, כמאן? כרבי יהודה, איבעית אימא: רבי שמעון היא, דתניא, אמר רבי שמעון: וכי מפני שאכל זה תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין האיטלקי אביו ואמו מוציאין אותו לסקלו? אלא לא היה ולא עתיד להיות, ולמה נכתב - דרוש וקבל שכר. אמר רבי יונתן: אני ראיתיו, וישבתי על קברו.

            שיטת ר' יונתן מתאימה לשיטות אותן ראינו עד עתה. הייתה מציאות של בן סורר ומורה שנידון לפי הכללים שהובאו לעיל, ור' יונתן אפילו ישב על קברו (וממילא צריך להסביר מדוע עונשו חמור כל כך). אולם, לפי ר' יהודה או ר' שמעון שסבורים שלא הייתה מציאות של בן סורר ומורה ולא עתידה להיות מציאות כזו, מדוע התורה בכלל כתבה את דינו? עונה התוספתא "דרוש וקבל שכר". הוי אומר: למרות שבפועל לא תהיה מציאות של בן סורר ומורה, התורה עדיין כתבה את דינו כדי שנוכל ללמוד עד להיכן עלול אדם להתדרדר מכך שהוא אינו מקבל את סמכות הוריו והוא מתחיל לגנוב על מנת לזלול.[2]

            בספר החינוך, לא מנה את בן סורר ומורה כאחת ממצוות התורה, ומשמע שהבין שהפרשה נכתבה רק בגדר לדרוש ולקבל שכר, על מנת שנבין את הרעיון המרכזי העולה בפרשה: אדם שאינו מקבל את סמכות הוריו ועסוק בסיפוק דחפיו, היה ראוי למות. אלא שהתורה העמידה תנאים בלתי אפשריים להיווצרות של מציאות מעין זו.

            רבינו בחיי שאל: מדוע התורה הייתה צריכה לכתוב דין שלא עתיד להתממש? וענה על כך:

ואם כן יש לשאול: מפני מה הוצרכה תורה להודיע ולכתוב מה שלא היה ומה שאין עניינו נוהג בדרך העולם? אבל זה היה מחכמת התורה ללמד דעת את העם בגודל חיוב אהבת ה' יתברך, שהרי אין לך אהבה אהבה חזקה בעולם כאהבת האב והאם לבן, וכיוון שהבן עובר על מצוות השם יתעלה, וזה דרכו כסל לו, חייבין הם שתגבר עליהם אהבת השם יתברך על אהבת הבן עד שיצטרכו להביא אותו הם בעצמן לבית דין לסקילה.

וכבר בא העניין הזה בחיוב גדל אהבה להשם יתברך מפורש בתורה בעניין העקידה, כי אברהם עם היות אהבתו של יצחק עזה וחזקה כבן שבא אליו אחר הזקנה והיאוש, אף על פי כן כשציווהו להקריבו עולה, טרח בדבר מיד, והגביר אהבת השם יתברך על אהבתו של יצחק, ועל שלמות המעלה הזאת קראו "אברהם אהבי", ואז נתפרסם לכל העולם גודל חיוב האהבה להשם יתעלה שהיא ראויה לעבור על כל מיני אהבה, ומזה אמרו דרוש וקבל שכר, כך שמעתי מפי הרב ר"ש מורי שיחיה.

            רבינו בחיי מחדש, שאביו ואימו של הבן סורר ומורה אמורים להוציא אותו לבית הדין על מנת שייהרג. הם אמורים להתעלם מרגשות האהבה כלפי בנם, ולהתייחס רק לרגשות שלהם כלפי ה' יתברך, על ידי שיגרמו לבן הרשע שלהם למות. ההקבלה שעורך רבינו בחיי לעקידת יצחק מדגישה את הקושי הרב שבו נתונים ההורים, ומאידך את חיובם להתעלם מקושי זה כפי שאברהם אבינו היה מוכן לעקוד את יצחק בנו על מנת לקיים את ציווי ה'. התורה באה ללמדנו את מידת אהבת ה' שהיא מצפה שיהיה בכל אדם, וזאת על ידי ציווי בדין תיאורטי שאף פעם לא יתקיים.

            לפי רבינו בחיי, גם רבי יוחנן איננו סובר שבאמת הייתה מציאות של בן סורר ומורה, שהרי התנאים למציאות כזו הינן כמעט בלתי אפשריות:

ומה שנמצא שם אמר רבי יוחנן אני ישבתי על קברו של בן סורר ומורה ועל תילה של עיר הנידחת, אפשר לומר דפליג אברייתא, או שמא הא דרבי יוחנן לא היה בן סורר ומורה גמור אלא כעניין אבשלום, אבל לא היה בן סורר ומורה גמור כדין תורה שנגמר לסקילה.

          רבינו בחיי מחדש שרבי יוחנן לא התכוון באמת שהוא ישב על קברו של בן סורר ומורה, אלא שהוא ישב על בן שהיה דומה לבן סורר ומורה – בן שלא קיבל את סמכות הוריו.

הסברים המובאים במפרשים הראשונים:

הסבר הרמב"ן והאבן עזרא:   

הרמב"ן הסביר שהבן סורר ומורה עבר על שתי עבירות:

והנה יש עליו שני עונשין, האחד שהוא מקלה אביו ואמו וממרה בהם, והשני שהוא זולל וסובא עובר על מה שנצטוינו (ויקרא יט ב) קדושים תהיו. ונאמר עוד (לעיל יג ה) ואותו תעבודו ובו תדבקון, כאשר פירשתי (לעיל ו יג) שנצטווינו לדעת השם בכל דרכינו, וזולל וסובא לא ידע דרך ה'. ועל הכלל, אין בו עתה חטא מות ועל שם סופו הוא נדון כמו שהזכירו רבותינו (סנהדרין עא ב). וזה טעם וכל ישראל ישמעו ויראו - כי לא הומת בגודל חטאו, אלא ליסר בו את הרבים ושלא יהיה תקלה לאחרים.

          לפי הרמב"ן, שתי העבירות שהבן סורר ומורה עובר עליהן הם:

• זלזול בהוריו, שזה סעיף של מצוות כיבוד אב ואם.
• מצוות קדושים תהיו – כאשר הוא זולל וסובא, הוא איננו יכול להיות קדוש. הרמב"ן לשיטתו בתחילת פרשת קדושים, שם הסביר שהמצווה של "קדושים תהיו" היא שאדם יקדש את עצמו במותר לו. כך גם אצל בן סורר ומורה. למרות שלכאורה מותר לאדם להשקיע משאבים של זמן וממון באכילה של בשר ושתיית יין, הרי שהוא עובר בכך על מצוות "קדושים תהיו", ולכן הוא מתחייב מיתה.

אלא שגם הרמב"ן נזקק לדברי חז"ל שהבן סורר ומורה נהרג על שם סופו, משום ששתי העבירות שהוא מנה, על אף חומרתן, אינן מחייבות אדם סקילה. לפיכך מסביר הרמב"ן שהתורה רצתה למנוע את המשך התדרדרותו של הבן סורר ומורה, ועל כן חייבה אותו מיתה כבר עכשיו. מכאן גם מובן מדוע חייבה התורה את הכרזת עונשו: כדי להדגיש שאמנם הנסקל לא עבר עד עתה עבירה שתחייב אותו מיתה, אבל התורה רצתה למנוע הישנות של מקרה דומה, ועל כן הזהירה כל אדם על ידי ההכרזה שאם הוא ינהג כבו סורר ומורה, גם דינו יהיה סקילה.

האבן עזרא כותב דבר דומה לרמב"ן ואומר שהבן סורר ומורה נחשב לאפיקורוס, כיוון שהוא רוצה רק להתענג בדברי מאכל ומשתה במקום לעסוק בחיי עולם.

ר' יוסף בכור שור:

ריב"ש כתב שמצד האמת, הבן סורר ומורה לא עשה שום מעשה שחייב אותו מיתה, ועונשו נועד למנוע את המשך התדרדרותו:

"וכל ישראל ישמעו ויראו" – בארבע כתיב כן. לפי שאין נהרגין על מה שעשו אלא שלא יבא לידי תקלה, אלו הן: עד זומם שלא הרג, שאם הרג לא היה נהרג אלא להטיל אימה, שלא ירגילו להעיד עדות שקר. וזקן ממרא שהיה מורה אמת לפי סברתו, ואינו נהרג אלא כדי שלא ירגילו להרבות מחלוקות בישראל, ותהיה תורה כשתי תורות, ולכך צריך להכריז שהרי הם נהרגים ליסר אחרים. וכן מסית, לא עבד עבודה זרה ולא הועיל דברו. ולא בא לידי מעשה, אלא שלא ירגילו להסית ולהדיח את ישראל מאביהם שבשמים. וכן זה לא נהרג על שאכל תרטימר בשר ושתה חצי לוג יין, אלא על שם סופו, שלא ירגילו תרבות רעה, למרות עיני אביהם ואמם, ולהיות זוללים וסובאים. ולפי שמתיר לייסר אחרים צריכין כרוז, כדי שיוסרו הנשארים. ולפי הפשט אינו צריך אפילו כרוז, אלא הכי קאמר: מי שישמע שזה נהרג בלא חטא ירא מכובד המשפט.

            ישנן מציאויות שבהם התורה מענישה אדם, אפילו בעונש חמור של מיתה, גם אם הוא לא חטא בפועל. כשם שהמסית נהרג גם כשלא היה שום מקרה בפועל של מעשה עבודה זרה – המסית עצמו לא עבד עבודה זרה וגם המוסת לא קיבל את דברי ההסתה, כך גם הבן סורר ומורה נהרג, על מנת למנוע מציאות חמורה יותר. לפי דברי ריב"ש, התורה רואה עונש מניעתי כדבר לגיטימי, עד כדי כך שניתן להעניש עליו בעונש מיתה. בדבריו לא הסביר ריב"ש האם העונש נועד לזכות את הבן סורר ומורה ומנוע ממנו לחטוא בחטאים חמורים יותר, וייתכן להסביר שהעונש החמור נועד להציג אותו כדוגמא לאדם שנענש בעונש חמור למרות שהוא לא חטא בפועל, וכך שאר העם יימנע מלחטוא בחטאים דומים (ולכן יש חובה להכריז את עונשו כפי שנראה בהמשך).

            יש לדייק בדבריו של ריב"ש שהתורה רצתה למנוע מצב שבו הבן סורר ומורה לא יגיע למצב שבו הוא יהיה מורגל בתרבות רעה שבו איננו מקשיב להוריו. הבן סורר ומורה אמנם נענש על מעשה חד פעמי של גניבת בשר ויין, אכילתם ושתייתם, אך המעשה החד פעמי הזה מעיד שהבן סורר ומורה עתיד להיות מורגל בחוסר קבלת סמכות, מצב שהתורה רצתה למנוע אותו.

מטרתו של הכרוז המכריז על עונשו של הבן סורר ומורה נועד להדגיש כלפי הציבור שהבן סורר ומורה נהרג למרות שהוא לא חטא בפועל בחטא המחייב אותו מיתה, על מנת למנוע חטא חמור יותר.

הסברים המובאים במפרשים האחרונים:

הסבר האברבנאל:

            בתחילת דבריו, הסביר אברבנאל את חטאו ועונשו של הבן הסורר ומורה, באופן דומה להסברים של חז"ל שראינו לעיל. בסוף דבריו הוא הוסיף נופך לפירושו:

ואפשר עוד אצלי לפרש בננו זה סורר ומורה איננו שומע בקולנו, שיהיה הבן הראשון ההוא סורר מדרך הישרה ובלתי שומע בקול אביו ואימו. שמדרך הסברא ילמדו הם ויחובו את הבן. ולא די הוא שהוא איננו שומע בקולם ואיננו מקבל מוסר מהם, אבל יוסיף על חטאתו פשע שהוא ירצה להיות מורה עליהם ומלמדם שהוא בהיפך המנהג הטבעי. שהטבעי והישר הוא שהאב והאם יורו וילמדו את הבן, וזה ירצה להורות לאביו ולאימו ולא ישמע בקולם.

            היפוך התפקידים, מצב שבו הבן מנסה לחנך את הוריו במקום שההורים יחנכו את הבן, הוא שגרם לחומרת עונשו של הבן הסורר ומורה. האברבנאל גוזר הסבר זה מפירוש המילה "מורה", כשהכוונה ללשון הוראה (במקום ללשון מרד כפי שהסביר בתחילת דבריו).

הסבר רד"ץ הופמן:

לפי רד"ץ, הבן סורר ומורה באמת לא עבר שום עבירה מוגדרת שבגינה הוא יתחייב סקילה. זו הסיבה שחיוב המיתה חל רק אם החטא התבצע בגיל מאוד מסוים ובפרק זמן מצומצם (ראה דברי הרמב"ם לעיל). כך כותב רד"ץ:

וכיוון שכל הפרשה היא חידוש (כלומר: דבר תמוה), ראוי לצמצם את הזמן לתקופה קצרה יותר.

ובהמשך דבריו:

אף על פי שלא עבר בן סורר ומורה עבירה מסוימת שיש עליה חיוב מיתה, הוא נידון כדי לשמש דוגמא מפחידה ועל שם סופו.

            הוי אומר: אין באמת חטא המחייב את הבן סורר למיתה. חיוב המיתה נועד רק לגרום לכך שכל אדם יראה שיש למנוע ממנו מלהתדרדר (על שם סופו) אבל העונש החמור נועד להפחיד כל אדם שינסה לאמץ לעצמו התנהגות דומה של הבן הסורר.

הסבר ר' שמשון רפאל הירש:

            רש"ר כתב שחטאו של הבן סורר ומורה מראה על קלקול פנימי יותר:

מצווה זו חורצת את דינו של פושע צעיר כמי שאין לו תקנה, והיא גוזרת עליו מיתה משום שזו הדרך היחידה להציל אותו מהשחתה גמורה לעתיד ... אולם דין זה תלוי בפרטים שונים של הגיל, של הפשע ובייחוד של יחס ההורים זה לזה ויחסם לבן, ורק אם נתקיימה פעולתם המשותפת, מילאו ההורים את תפקידם החינוכי, ורק אז ניתן לומר שהאשמה תלויה רק בטבע הבן שאין לו תקנה.

            באם ההורים עשו את כל מה שביכולתם על מנת שבנם יהיה יהודי כשר, ובכל זאת קרתה תקלה והבן מורד בהם וגונב על מנת לאכול ולשתות, הרי שהדבר מעיד על קלקול פנימי שאין לו תקנה.

            רש"ר מתייחס גם לגיל המסוים ולפרק הזמן הקצר שבו חלים הדינים הללו:

בהגבלה זו נותנת התורה רמז גדול לכל המחנכים הדואגים לעתידם המוסרים של חניכיהם. בחודשים הראשונים שלאחר גיל הבר מצווה, רואה התורה את התקופה המכרעת על עתידו המוסרי של האדם. על פי ההשקפה המקובלת, הרי בתקופה זו של התעוררות החושנית מתעורר הכח הרע שבאדם, ואילו התורה מצפה דווקא בתקופה זו לניצחונו המכריע של הטוב, היא מצפה שהטוב יתעלה תוך כדי המאבק עם החושניות ויגיע ל"גבורתו" המוסרית של האיש. בורא האדם נתן לבחור את תקופת המאבק, והוא שהפך תקופה זו למעוררת הרוח המתלהבת לכל ערך מוסרי נעלה והפונה עורף בסלידה ובוז אל כל גסות ושפלות.

            בשלב בחיים שבו אדם עובר לעצמאות, השלב הקרוב לבר מצווה, ניתן לראות את אופיו של האדם וכיצד הוא ימשיך להתפתח. עתידו של אדם שבגיל בר מצווה איננו מסוגל להתגבר על יצר הרע כבר ברור לנו, והקלקול הפנימי שמתגלה בגיל זה גורם לחיוב המיתה שחל על הבן סורר ומורה. רש"ר איננו מדבר בהכרח "על שם סופו" (למרות שבמהלך דבריו הוא כן הזכיר את דברי חז"ל אלו), אלא עצם הקלקול מחייב אותו מיתה.

            דבריו של רש"ר מתאימים מאוד לפירושו לספר בראשית כה,כז שם הסביר שרק כאשר עשיו ויעקב הגיעו לגיל בר מצווה, היה אפשר לראות את ההבדל ביניהם ואת קלקלתו של עשיו. רק בגיל זה שבו העצמאות אצל האדם מתפתחת, ניתן לראות את אישיותו ובשני המקרים (עשיו ובן סורר), את קלקולו.

            על מטרת ההכרזה כתב בפירושו לדברים יז, יג:

הפומביות הגדולה של גזר הדין והטלת העונש, לא באה למנוע את הישנות אותו הפשע – את "עשות הדבר הרע הזה" של זקן ממרא או בן סורר ומורה. שהרי יש רק הזדמנויות נדירות לעשיית הפשעים האלה, ורק מעטים בעם עלולים להיכשל בהם. בן סורר ומורה מוגבל לשלושת החודשים הראשונים שלאחר הבאת סימני בגרות ואין אדם יכול לחטוא כזקן ממרא אלא אם הוא זקן וראוי להוראה. משום כך בשניהם הפומביות היתרה לא נועדה למנוע את הישנות אותם פשעים, אלא דוגמות מרתיעות אלה באו לסייע להחדרת התודעה על חשיבות החינוך והציות: הציות להורים, והציות לתורה המסורה ולנושאיה.

            בן סורר ומורה הינו מקרה נדיר – גם לפי השיטות שסוברות שתיתכן בכלל מציאות כזו. לכן, ברור שההכרזה לא נועדה למנוע הישנות של מקרה של בן סורר מורה, אלא היא נועדה ללמדנו באופן כללי את חובת החינוך לציות – גם במקרים שבהם לא מדובר על מציאות של בן סורר ומורה.

הסברים המובאים אצל היסטוריונים ופילוסופים:

            מדבריו של יוסף בן מתתיהו בקדמוניות היהודים, משמע שעונשו של הבן סורר ומורה נקבע בגלל זלזול בהוריו. כך כתב:

בחורים שינהגו זלזול בהוריהם ולא יחלקו להם את הכבוד הראוי ויזידו נגדם, אם במעשי בושת אם מתוך טיפשות, יוכיחום הוריהם תחילה בדברים, שכן יש להם לאלה סמכות של שופטים לגבי בניהם. ויאמרו להם שלא נקשרו בנשואי לשום תענוג ולא לשם הגדלת הנכסים על ידי שיהיה רכוש שניהם לקנין משותף להם, אלא כדי שיזכו לבנים, שיכלכלו את שיבתם ויקבלו מהם כל צרכיהם. "וכשנולדת טיפחנו וגידלנו אותך בדאגה ובשמחה ומתוך הודיה רבה מאוד לאלוהים, ולא חסנו על שום דבר שנראה היה מועיל לטובתך ולחינוכך למעשים טובים. עכשיו מאחר שיש לנהוג סלחנות כלפי שגיאותיהם של צעירים, דייך בזה שזלזלת בכבודנו וחזור לדרך הנכונה ותן דעתך שכם אלוהים כועס על אלה שמעיזים פנים נגד הוריהם, משום שגם הוא אב לכל גזע האדם ודומה הוא שנגרמת גם לו בושה יחד עם השותפים לו בכינוי אב, כשלא זכו מבניהם לכבוד המגיע להם. וגם החוק מעניש ללא רחמים על דברים כגון אלה, ולוואי שלא תתנסה בהם".

ואם דברים אלה ירפאו את שחצנותם של הבחורים, יהו פטורים להבא מתוכחות, שהוכיחום על שגגותיהם. כך יתגלה טוב ליבו של המחוקק וגם ההורים יהיו מאושרים, שלא יראו בעונשו של הבן או של הבת. ואולם אם יתברר שדברי הוריו ותוכחת פיהם לקחת מוסר, נחשבים כאפס בעיני הבן ובמעשי חוצפה בלתי פוסקים כלפיהם, יהפוך את החוקים לאויבים ללא פשרה לו, יוצא בידי הוריו עצמם אל מחוץ לעיר, וכל העם ילך אחריהם וירגמוהו באבנים, ויישאר לראווה לעיני כל למשך יום שלם ובלילה יקבר.

            אלא שדבריו של יוספוס אינם עולים בקנה אחד עם הכתוב בפסוקי המקרא, כל שכן שהם אינם מסתדרים עם דברי חז"ל:

• בדבריו, התעלם יוספוס לגמרי מכך שכתוב שחלק מחטאו של הבן סורר ומורה היה באכילת בשר ושתיית יין.
• גם בתיאור השלב הראשוני של ההתראה בבן סורר ומורה, מתעלם יוספוס מכך שכתוב שהאב והאם יוציאו את הבן סורר ומורה אל "זקני עירו ושער מקומו", ואילו לפי יוספוס מדובר על התראה שההורים מתרים בבנם, בינם לבין עצמם.
• אם עונשו של הבן סורר ומורה חמור כל כך בגלל שזלזל בהוריו, מדוע התורה הענישה את מי שמכה את אביו ואימו בעונש פחות חמור (חנק)?
• מדוע התורה הזכירה בכלל את עונשו של מי שמקלל את אביו ואימו – הרי אם הוא נענש בסקילה רק על זלזול גרידא, כל שכן שהוא אמור להיענש על קללתם?

פרוספור פליישמן הציע פתרון לשאלה הרביעית ששאלנו על יוספוס. לדבריו, הבן סורר ומורה חייב בסקילה משום שהוא זלזל בהוריו, והדין של בן סורר ומורה נועד להגדיר את האיסור על הבן לקלל את הוריו:

ההתנהגות המוגדרת כ"סורר ומורה" בשני חלקי חוק "בן סורר ומורה" היא התנהגות המשקפת את התכחשות הילד למרות הוריו, ועל כן היא מקבילה במהותה להתנהגות בשורש ק.ל.ל. לכן נראה לומר, כי אכן דין "בו סורר ומורה" נובע מהוראות הדיבר החמישי, אך מאידך הוא גם מתייחס לחוק המקלל את הוריו שבשמות כא,יז. ברם, לא לדין מכה אביו ואימו. הכאת הורים הנה עבירה של פגיעה גופנית, ואילו מקלל הוריו נאשם בגלל אי קבלת מרותם, אך לא בפגיעה בהם. על כן לפי הצעתינו, יש לראות את חוק בן סורר ומורה כמפרש פרשנות מצומצמת את החוק הקובע "ומקלל אביו ואימו מות יומת". מטרת חוק "בן סורר ומורה" היא להגדיר ולהגביל את הוראתו המשפטית של המונח ק.ל.ל ואת ההתנהגות שבגינה ייענש ילד עבריין במוות. לפי האפודוסיס של חוק בן סורר ומורה, הבן אשר איננו שומע בקול אביו ואמו לחדול מזלילה וסביאה, הוא הבן המקלל את אביו ואת אימו, הוא הבן המתכחש לחובתו לציית להם ולקבל מרותם.

            מלבד שהסברו של פרופסור פליישמן אינו נותן מענה לשלש השאלות הראשונות ששאלנו על יוספוס, יש לשאול על דבריו:

• השורש ק.ל.ל במקרא מופיע בהקשר של דיבור ולא של עשיה. ניתן להביא כדוגמאות לכך את פרשת המקלל שבסוף פרשת אמור, את מעמד הברכה והקללה שבפרשת כי תבא ועוד מקורות רבים.
• דבריו אינם עולים בקנה אחד עם ההלכה המקובלת. הדין הוא שרק בן זכר יכול להיות בן סורר ומורה, בעוד שחיוב מיתה חל גם על בת שקללה את הוריה.

סיכום:

            כאשר התורה ציוותה להרוג את הבן סורר ומורה, היא הציבה דין חריג שבו אדם נהרג על פי הוריו ובלי לציין במפורש מה היה חמור כל כך בחטאו שגרם לחיוב מיתה. חז"ל והפרשנים השונים התלבטו כיצד להסביר את החטא ואת העונש הנלווה אליו, וכן את אופן פירוש הפסוקים. בטבלה המובאת להלן, מובא סיכום של עיקרי השיטות השונות:

הסבר הפסוקים על פי הפרשנים השונים:

סורר ומורה – אונקלוס תרגם באופן סתמי שהכוונה היא שהבן סטה ומרד, אך בהמשך הפסוקים כתב שחטאו היה קשור לאכילה, שכן תרגם בדברי ההורים אל בית הדין שהבן "זלל בסר וסבי חמר". בכך שהוסיף אונקלוס את המילים "בשר" ו"יין" לתוך תרגומו, משתמע שהוא קיבל את דברי חז"ל שחטאו של הבן היה באכילת בשר ושתיית יין, תוך כדי חוסר קבלת הסמכות של הוריו. באופן דומה תרגם גם התרגום הירושלמי (המודפס בטעות בדפוסים כתרגום יונתן בן עוזיאל).

רש"י הסביר שסורר פירושו שהבן סר מן הדרך, אך מורה פירושו שהוא מסרב לשמוע בדברי אביו. לפי פירושו צריך להבין מדוע כתוב גם "מורה" ומיד לאחר מכן כתוב "איננו שומע בקול אביו ובקול אימו". לכאורה לפי פירושו יש כפילות בפסוק. אבן עזרא הסביר שסורר פירושו שאינו מקיים מצוות עשה ומורה פירושו שעובר על מצוות לא תעשה. בנוסף פירש שהבן סורר מדרך האבות ובכך הדגיש שאם האב אינו הולך בדרך התורה, הבן איננו נחשב לבן סורר ומורה. אברבנאל הסביר את המילים הללו בשלשה אופנים: הראשון: הבן סר מדרך הישרה ומורה, כלומר שהוא מורד בהוריו ומקלל אותם. באפשרות השני: הבן סר מהדרך בעצמו והוא מורה לאחרים את הדרך, כלומר, הוא מסיט גם אותם שלא לשמוע בקול הוריהם. השלישי: הוא כתב שהכוונה היא שהבן מורה להוריו ומנסה ללמד אותם במקום שהם ילמדו אותו. ההבדל בין האופן הראשון לשני האופנים האחרים הוא שבאופן הראשון "מורה" הינו מלשון מרידה, ואילו לפי שני האופנים האחרים "מורה" הינו מלשון להורות. רד"ץ הופמן הסביר מילים אלו כ"עקשן וסרבן", ולפי דבריו ייתכן שהבן יוגדר כסורר ומורה גם אם הוא לא עבר חטא אקטיבי. אלא שמיד לאחר מכן הוא מביא את דברי חז"ל שהסבירו שמדובר בבן שזלל וסבא.

ויסרו אותו –חז"ל בספרי ובמסכת סנהדרין הסבירו ש"ויסרו אותו" פירושו הלקאת מלקות. לפי ההלכה כפי שפסק הרמב"ם, בפעם הראשונה שההורים מוציאים את הבן שסרר לבית דין, בית הדין מלקה אותו, וכאשר הבן עומד במרדו ומוציאים אותו לסנהדרין קטנה על מנת שידונו אותו לסקילה, הסנהדרין הקטנה תכלול את שלושת הדיינים שדנו את הבן סורר ומורה למלקות. אולם, אונקלוס והתרגום המודפס כתרגום יונתן פירשו את הייסורים באופן של למידה.[3]

זולל וסובא – הפירוש המילולי של מילים אלו איננו נתון למחלוקת בפרשנים. לפי כולם מדובר על חטא הקשור לאכילה ושתיה (זולל פירושו אוכל מאכלים אסורים וסובא פירושו שתיה אסורה). אלא שהמחלוקת היא מה המשקל של האכילה בהגדרה של חטאו של הבן הסורר ומורה. בעוד שלפי א"ע ורמב"ן עצם האכילה האסורה היא החטא החמור, משום שהבן עבר על מצוות קדושים תהיו (לרמב"ן) או משום שנחשב לאפיקורוס (א"ע), רש"י סובר שהאכילה והשתיה האסורה עצמם אינם חמורים כל כך, אלא שהם עתידים לגרום לו לחטאי חמורים יותר בעתיד.

וכל ישראל ישמעו ויראו – רמב"ן הסביר שיש חובה להכריז משום שאנחנו רוצים להדגיש כלפי הרואים שאדם שינהג כבן סורר ומורה, למרות שהוא לא יעבור בפועל על עבירות שבהם הוא יתחייב מיתה, עתידים בית דין להוציא אותו לסקילה על מנת למנוע את המשך התדרדרותו. רד"ץ הסביר שההכרזה נועדה להפחיד את השומעים שלא ינהגו כמותו. רש"ר הסביר שההכרזה נועדה לחזק את עניין החינוך.

נקודות מחלוקת:

החטא – האם מדובר בחטא חדש או שמדובר בסעיף של חטא אחר (כמו כיבוד הורים)? לפי הספרי, אבן עזרא, רמב"ן ואברבנאל, מדובר על חטאים שהתורה כבר ציוותה עליהם: כיבוד אב ואם וקדושים תהיו. לפי הבבלי, הירושלמי, רבי יוסף בכור שור, רד"ץ, רש"ר מדובר על חטא חדש.

מטרת העונש – האם העונש על מעשה בהווה או מעשה בעתיד? הספרי, אבן עזרא, אברבנאל, רש"ר ורד"ץ, מדובר על חטא שבהווה. לפי הבבלי, הירושלמי, מדרש תנחומא, רמב"ן מדובר על חטא שיחט בעתיד (ולפי השיטה בחז"ל שמעולם לא היה בן סורר ומורה, הכתיבה כולה של הפרשה בתורה נועדה להרתיע את האדם מהתנהגות דומה לבן סורר ומורה).

מטרת ההכרזה – האם היא נועדה למנוע מקרה חוזר של בן סורר ומורה  

[1] בספר מכתב מאליהו, כרך א עמוד 105 כתב בשם הרב כהנמן זצ"ל על דברי הירושלמי האלה: "פירוש, כי כל זמן שעדיין דבוק בתלמוד תורה, עוד תקווה לפניו שישוב, אבל איבד את תלמודו – איבד את הכל".

[2] בפירוש "תורת חיים" על סוגיא זו שאל מדוע התורה כתבה דין שאיננו למעשה: "לכאורה תימה כיון דתכלית התלמוד מה שמביא לידי מעשה אם כן מה תועלת יש ללמוד דבר דלא שייך ביה מעשה". ענה על כך: "ולאו קושיא היא לפי שאין לך [קוץ] קון בתורה ואין לך מצוה שאין לה סוד בעצמותו יתברך שנאמר אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה מקומה היינו יסודה ומקורה בעצמיותו יתברך וכל העוסק בתורה אף על גב שאינו עושה הרי הוא עוסק בכבוד קדושתו ומדבק שכלו בו יתברך".

[3] בספר העקיבות התרגומית בתרגום אונקלוס של הרב רפאל פוזן זצ"ל, בעמודים 114-128, דן המחבר בשיטתו של תרגום אונקלוס שפעמים מתרגם את פסוקי המקרא לפי ההלכה ופעמים שמקפיד על תרגום פשט הפסוק גם אם הוא סותר את ההלכה.