סדר האירועים במתן תורה

ב"ה

סדר הכתובים במתן תורה

הקדמה

            בני ישראל חנו למרגלות הר סיני במשך כשנה,[1] כאשר הארוע המשמעותי ביותר שקרה בתקופה זו היה ללא ספק מעמד הר סיני. במאמר זה ננסה לכתוב את סדר הארועים, החל מהיום שבו בני ישראל הגיעו להר סיני וחנו שם, ועד לירידתו של משה רבינו מהר סיני בפעם השלישית ביום הכיפורים. במאמר נפרד ברחיב אודות סדר הארועים בציווי, בבניית המשכן ובחנוכתו.

 

הימים שקדמו למתן תורה

            נתחיל בסידור הארועים הכתובים בפסוקים המתארים את הגעת בני ישראל להר סיני. כך כתוב (שמות יט, א-טז):

(א) בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם בַּיּוֹם הַזֶּה בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי: (ב) וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים וַיָּבֹאוּ מִדְבַּר סִינַי וַיַּחֲנוּ בַּמִּדְבָּר וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל נֶגֶד הָהָר: (ג) וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו יְקֹוָק מִן הָהָר לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל: (ד) אַתֶּם רְאִיתֶם אֲשֶׁר עָשִׂיתִי לְמִצְרָיִם וָאֶשָּׂא אֶתְכֶם עַל כַּנְפֵי נְשָׁרִים וָאָבִא אֶתְכֶם אֵלָי: (ה) וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ: (ו) וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תְּדַבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (ז) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיִּקְרָא לְזִקְנֵי הָעָם וַיָּשֶׂם לִפְנֵיהֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר צִוָּהוּ יְקֹוָק: (ח) וַיַּעֲנוּ כָל הָעָם יַחְדָּו וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וַיָּשֶׁב מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק: (ט) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה הִנֵּה אָנֹכִי בָּא אֵלֶיךָ בְּעַב הֶעָנָן בַּעֲבוּר יִשְׁמַע הָעָם בְּדַבְּרִי עִמָּךְ וְגַם בְּךָ יַאֲמִינוּ לְעוֹלָם וַיַּגֵּד מֹשֶׁה אֶת דִּבְרֵי הָעָם אֶל יְקֹוָק: (י) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה לֵךְ אֶל הָעָם וְקִדַּשְׁתָּם הַיּוֹם וּמָחָר וְכִבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (יא) וְהָיוּ נְכֹנִים לַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כִּי בַּיּוֹם הַשְּׁלִשִׁי יֵרֵד יְקֹוָק לְעֵינֵי כָל הָעָם עַל הַר סִינָי: (יב) וְהִגְבַּלְתָּ אֶת הָעָם סָבִיב לֵאמֹר הִשָּׁמְרוּ לָכֶם עֲלוֹת בָּהָר וּנְגֹעַ בְּקָצֵהוּ כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהָר מוֹת יוּמָת: (יג) לֹא תִגַּע בּוֹ יָד כִּי סָקוֹל יִסָּקֵל אוֹ יָרֹה יִיָּרֶה אִם בְּהֵמָה אִם אִישׁ לֹא יִחְיֶה בִּמְשֹׁךְ הַיֹּבֵל הֵמָּה יַעֲלוּ בָהָר: (יד) וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר אֶל הָעָם וַיְקַדֵּשׁ אֶת הָעָם וַיְכַבְּסוּ שִׂמְלֹתָם: (טו) וַיֹּאמֶר אֶל הָעָם הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה: (טז) וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיֹת הַבֹּקֶר וַיְהִי קֹלֹת וּבְרָקִים וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר וְקֹל שֹׁפָר חָזָק מְאֹד וַיֶּחֱרַד כָּל הָעָם אֲשֶׁר בַּמַּחֲנֶה:

            נרשום את עיקרי האירועים המובאים בכתוב. לצורך החלוקה ניעזר בדברי התוספות במסכת שבת (פו,ב ד"ה "בתלתא") האומרים שכל אמירה של ה' למשה, מציינת ארוע בפני עצמו. הלכך יש לחלק את פסוקים ג' – יד' לפחות לשלשה ארועים, כל אירוע פותח באמירה של ה'. אלה הם הארועים המוזכרים בפסוקים.  

• בני ישראל הגיעו למדבר סיני וחנו למרגלות הר סיני (פסוקים א – ב).
• ה' אמר למשה ומשה אמר לבני ישראל את עניין היותם ממלכת כהנים וגוי קדוש.
• מצוות הגבלה מהר סיני – האיסור להתקרב להר סיני במהלך מתן תורה.
• מצוות פרישה מהנשים.
• התגלות ה' על הר סיני.

 

תיארוך מתן תורה: ו' או ז' סיון

            בברייתא המובאת במסכת שבת (פו,ב), מופיעה מחלוקת בין ר' יוסי לחכמים בעניין תאריך מתן תורה:

תנו רבנן: בששי בחדש ניתנו עשרת הדברות לישראל. רבי יוסי אומר: בשבעה בו.

            בהמשך, הגמרא מציינת את סדר הארועים לפי כל אחת מהשיטות:

אמר רבא: דכולי עלמא בראש חדש אתו למדבר סיני. כתיב הכא "ביום הזה באו מדבר סיני", וכתיב התם "החדש הזה לכם ראש חדשים". מה להלן ראש חדש, אף כאן ראש חדש. ודכולי עלמא בשבת ניתנה תורה לישראל. כתיב הכא: "זכור את יום השבת לקדשו", וכתיב התם: "ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה", מה להלן בעיצומו של יום, אף כאן בעיצומו של יום.

            לפי דברי רבא, לא נחלקו ר' יוסי וחכמים בשני ארועים: החניה למרגלות הר סיני הייתה בא' סיון, ומתן תורה היה בשבת. המחלוקת היא באיזה תאריך חל ראש חודש סיון באותה שנה:

כי פליגי בקביעא דירחא. רבי יוסי סבר: בחד בשבא איקבע ירחא, ובחד בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתרי בשבא אמר להו "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". בתלתא אמר להו מצות הגבלה, בארבעה עבוד פרישה. ורבנן סברי: בתרי בשבא איקבע ירחא, בתרי בשבא לא אמר להו ולא מידי משום חולשא דאורחא. בתלתא אמר להו "ואתם תהיו לי". בארבעה אמר להו מצות הגבלה, בחמישה עבוד פרישה.

            לפי ר' יוסי ראש חודש סיון חל ביום ראשון. מכאן ששבת, היום שבו ניתנה התורה, חלה בז' סיון. לפיכך יש לפרוס את שאר הארועים לאורך שבוע שלם – מיום ראשון ועד יום שבת. ביום שני נאמר לבני ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". ביום שלישי ג' סיון, משה ציווה את בני ישראל שלא יעלו להר סיני בזמן מתן תורה. ביום רביעי משה ציווה את בני ישראל לפרוש מהאישה, ואכן בני ישראל פרשו מנשותיהם ביום רביעי, כך שהיו שלשה ימי פרישה.

            לפי חכמים, ראש חודש סיון באותה שנה חל ביום שני. מכאן שהשבת, היום שבו ניתנה התורה, חלה בו' סיון. ביום שלישי, ב' סיון, נאמר לבני ישראל "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". ביום רביעי, ג' סיון, נאמר לבני ישראל שלא לעלות להר סיני. ביום חמישי ד' סיון צוו בני ישראל לפרוש מהאישה, כך שהיו שני ימי הגבלה.

            נסכם את סדר הארועים לפי השיטות השונות בטבלה הבאה:

	ר' יוסי	חכמים
יום ראשון	בנ"י הגיעו להר סיני	בנ"י עוד לא הגיעו להר סיני
יום שני	"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"	בנ"י הגיעו להר סיני
יום שלישי	מצוות הגבלה	"ואתם תהיו לי ממלכת כהנים"
יום רביעי	מצוות פרישה ופרישה בפועל	מצוות הגבלה
יום חמישי	פרישה	מצוות פרישה ופרישה בפועל
יום שישי	פרישה	פרישה
שבת	מתן תורה (ז' סיון)	מתן תורה (ו' סיון)

 

פרשת משפטים

            עד כאן עסקנו בנושא הארועים המופיעים בפסוקים שבפרשת יתרו. על מנת לקבל תמונה שלימה, עלינו להמשיך לברר את סדר האירועים הכתובים בפרשת משפטים.

            פרשת משפטים נפתחת בשלשה פרקים של מצוות, רובן עוסקות בדיני ממונות, חלק מהם בדיני המועדים ובאיסור עבודה זרה. עלינו לברר: מתי נאמרו המצוות האלה?

            כמו כן, בסוף פרשת משפטים, מוזכרת עליה נוספת להר סיני, ועלינו לברר מתי הייתה עליה זו. כך כתוב בפסוקים:

(א) וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: (ב) וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ: (ג) וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה: (ד) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: (ה) וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים: (ו) וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: (ז) וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: (ח) וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: (ט) וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: (י) וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: (יא) וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ: (יב) וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: (יג) וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: (יד) וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם: (טו) וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: (טז) וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: (יז) וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: (יח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:

 

            מפשט הפסוקים עולה שארעו הדברים הבאים:

• ה' ציווה את משה לעלות להר סיני.
• משה אמר לעם ישראל את דברי ה', והעם ענה "נעשה ונשמע".
• משה כתב את דברי ה', בנה מזבח וכרת ברית עם בני ישראל.
• משה עלה להר סיני.
• ציווי נוסף למשה רבינו לעלות אל הר סיני.
• עליית משה להר סיני ושהותו שם במשך ארבעים ימים ולילות.

 

שיטת רש"י במיקום הדינים שבפרשת משפטים

            בפתיחת פרשת משפטים, כתב רש"י את הדברים הבאים[2]:

כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים, "ואלה" מוסיף על הראשונים. מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני. ולמה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח, לומר לך שתשים סנהדרין אצל המקדש.

            דבריו של רש"י מורכבים משני מרכיבים. תחילה כתב שמהאות ו' שנוספה על המילה "ואלה" כו' החיבור, אנו למדים שגם הדינים שבפרשת משפטים ניתנו בסיני. לאחר מכן עובר רש"י להסביר את הטעם שפרשת משפטים נסמכה לסוף פרשת יתרו (בהמשך נתייחס לנושא הסמיכות). מהרישא של דבריו אנו למדים שפרשת משפטים נאמרה למשה רבינו על הר סיני. אולם, ראינו שבני ישראל חנו למרגלות הר סיני כשנה שלמה. ננסה לצמצם ולומר בדיוק מתי לאורך השנה נאמרו הדינים שבפרשת משפטים.

            הרא"ם שאל על רש"י שאלות רבות, נביא חלק מדבריו:

יש לתמוה: למה לא פתח בטעם הסמיכות תחילה, כפי הסדר וכפי מנהגו בכל מקום, ואחר כך בטעם הוי"ו, אבל פתח תחלה בטעם הוי"ו ואחר כך בטעם הסמיכות, הפך המנהג והסדר. ולמה שינה סדר המכילתא, שפירש תחילה טעם הסמיכות ואחר כך טעם הוי"ו ועשה ההיפך.

            בתחילת דבריו התייחס הרא"ם לשינוי בסדר דבריו של רש"י. במכילתא מוסבר קודם כל עניין הסמיכות של פרשת משפטים לסוף פרשת יתרו ורק לאחר מכן הוסבר מדוע נוספה האות ו' למילה "ואלה", בעוד רש"י התייחס קודם כל לתוספת האות ו' ורק לאחר מכן הסביר את הסמיכות. בדבריו, חרג רש"י גם ממנהגו בפירושו לתורה, שהרי בכל מקום רש"י מתייחס קודם כל לעניין סמיכות הפרשות, ורק לאחר מכן יורד אל הפרטים של פירוש הפסוקים. ממשיך רא"ם להקשות:  

ולמה הניח לשון המכילתא ששנו: "ואלה המשפטים אלו מוספין על העליונים", מפני שהוא אומר "ואלה", "מה העליונים מסיני אף התחתונים מסיני", ותפש לשון רבי אבהו שבשמות רבה שאמר: "כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים".

ולמה לא הביא דברי רבי אבהו בשום אחד מהמקראות שכתוב בהן "אלה", שבכלן דרש ואמר, "אלה תולדות השמים אלה פסל את הראשונים, ומה פסל, תוהו ובוהו וחשך", "אלה תולדות נח אלה פסל את הראשונים, ומה פסל, דור המבול". ורבי אבהו עצמו למה אמר, "כל מקום שנאמר 'אלה' וכל מקום שנאמר ואלה", ולא אמר סתם, כל מקום שיש בו וי"ו הוא מוסף על הראשונות, כמו שאמרו גבי "ואם מן הצאן" וגבי "וכי תשיג יד גר ותושב" וי"ו מוסף לעניין ראשון, ולא הזכירו הוי"ו עם המלה.

          בדברים אלו שאל רא"ם שתי שאלות נוספות. הראשונה מקשה על המקור של רש"י: מדוע בחר רש"י להתעלם מהמקור של המכילתא העוסקת בתוספת של האות ו', ובמקום זה הביא את דברי המדרש בשמות רבה?

            השאלה השנייה מקשה על פירוש רש"י בכל התורה: מדוע בכל המקומות שבתורה שבהם כתוב "אלה", לא הביא רש"י את דבריו של ר' אבהו שכאשר כתוב "אלה" ללא תוספת של ו' החיבור, הדבר בא לפסול את מה שכתוב לפני כן? גם על ר' אבהו עצמו קשה: מדוע הוא לא אמר שבכל מקום בתורה שכתובה האות ו', ו' החיבור נועד להראות שהדברים מהווים תוספת על הנאמר לעיל, גם במקרים שלא מדובר על המילה "אלה". ממשיך הרא"ם בשאלותיו על רש"י:   

ועוד, היכי משתמע פסול מחסרון הוי"ו, עד שיאמר אלה פסל את הראשונים, והלא מלת אלה בלא וי"ו אינו אלא שלילת משמעות מלת אלה בוי"ו. וכיון דמשמעות אלה בוי"ו הוא להוסיף אלה על הראשונים, יהיה בהכרח משמעות אלה בלא וי"ו להפסיק אלה מן הראשונים, לא לפסול את הראשונים. ועוד, מנא ליה לרבי אבהו לומר דוי"ו ד"ואלה המשפטים" הוא להוסיף על הראשונים, דילמא משום דאי כתב אלה הוה משמע לפסול את הראשונים, ואי אפשר זה, דהא כתיב, "וירד ה' על הר סיני", כתב ואלה בוי"ו.

            כאן מתייחס הרא"ם למשמעות של חיסרון ו'. רש"י כתב בשם ר' אבהו שכאשר כתוב "אלה" ללא תוספת של האות ו', הכוונה היא שמה שכתוב לפני המילה "אלה" נפסל. שואל רא"ם: מדוע לפסול את מה שכתוב לפני כן? מדוע שלא נאמר שהתורה לא כתבה את האות ו' משום שהיא רצתה לנתק בין שני הדברים שנאמרו, ולהציב את הפסוקים שמופיעים לאחר המילה "אלה" כיחידת פסוקים חדשה, ובמקום זאת כתב רש"י בשם ר' אבהו שמה שנאמר לפני המילה "אלה" נועד לפסול את הכתוב עד עתה? שאלה זו נשאלת גם בכיוון ההפוך: אולי תוספת הו' באה לומר לנו שלא נפסול את מה שכתוב בסוף פרשת יתרו (שהרי לא ניתן לפסול את ירידת ה' על הר סיני), והתוספת לא באה להוסיף ולחבר בין שני הכתובים?

ועוד, דבלאו קרא ד"ואלה", הא נפקא לן מקרא ד"אלה החקים והמשפטים והתורות", דכל המצוות כלן מסיני נאמרו, כדתניא בתורת כהנים. פירוש "מנצפ"ך צופים אמרום, ששכחום וחזרו ויסדום", כדאיתא במגילה. ולא כללותיהן בלבד, אלא אף דקדוקיהן ופרטותיהן, כדתניא בתורת כהנים, "מה עניין שמיטה להר סיני, והלא כל המצוות כלן מסיני נאמרו, אלא מה שמיטה כו' אף כל המצוות כלן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני".

            בשאלה זו שואל הרא"ם על עצם הלימוד שהמשפטים נאמרו על הר סיני. מדוע היה צורך בכלל ללמוד מתוספת האות ו' שהמשפטים נאמרו על הר סיני? הרי חז"ל לימדונו שהתורה כולה ניתנה על הר סיני ואין צורך ללימוד מיוחד על כך (בעז"ה בהמשך נתייחס לנושא זה בהרחבה).

ועוד, כיוון דלעיל מיניה כתיב, "ומשה נגש אל הערפל אשר שם האלהים ויאמר ה' אל משה כה תאמר" וכו', ואחר כך מיד פרשת משפטים, ואין שם לא דבור ולא אמירה ולא צווי, אלא פיסקא בעלמא, למדנו בהכרח שפרשת משפטים בסיני נאמרה, ולא שמשה ההפסקה אלא לתת ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה, כדתניא בתורת כהנים והביאה רש"י ז"ל בריש ויקרא.

גם בשאלה זו שואל הרא"ם מה הצורך ללימוד מיוחד לכך שהדינים שבפרשת משפטים נאמרו בהר סיני. הרי הדינים שבפרשת משפטים מופיעים מיד לאחר שמשה רבינו עלה אל הר סיני, ואין שום סיבה להניח שהדינים נאמרו לו במקום אחר. נכון שיש הפסקה של פרשה בין עלייתו של משה לבין הדינים שבפרשת משפטים, אך על כך כבר אמרו חז"ל שיש הפסקות בין פרשות בתורה כדי לתת למשה רבינו זמן ויכולת להתבונן בין פרשה לפרשה.

 

ועוד, למה תפש כאן דברי רבי ישמעאל שאמר, "מה עליונים מסיני אף תחתונים מסיני", ואילו בפסוק "שם שם לו חק ומשפט" ובפסוק "ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים", תפש דברי ר' יהודה, שאמר שבת ודינין במרה איפקוד.

ועוד, מנא ליה לרש"י ז"ל לומר דפרשת משפטים אינה כתובה על הסדר עם הפרשה הקודמת לה עד שהוצרך לומר, "למה נסמכה פרשת דינין לפרשת מזבח", והלא לא הביא רש"י ז"ל מכל אותן שדרשו על סמיכות הפרשיות, אלא אותן שאינן כתובות על הסדר, שהן קרובות לפשוטו של מקרא, אבל לא אותן שלא נתפרש בהן שהן שלא על הסדר, מפני שאין צורך לתת טעם על סמיכותן, דאם כן תן לי ערב, ואם כן על כורחך לומר שהמדרש הזה כשהביא על סמיכות פרשיות הללו הוא מפני שסובר שאינן כתובות על הסדר, ומנא ליה הא.

 

בשתי השאלות האחרונות שואל רא"ם על הלימוד שהמשפטים נאמרו על הר סיני. רש"י שהבאנו כתב שהמשפטים נאמרו על הר סיני, אך במקום אחר הוא כתב שבני ישראל צוו על המשפטים במרה. שאלה נוספת ששאל היא מדוע רש"י היה צריך להביא סיבה לכך שפרשת משפטים סמוכה לציווי על בניית המזבח שבסוף פרשת יתרו? הרי ייתכן לומר שפרשת משפטים נאמרה במקומה ואין צורך ללימוד מיוחד לסיבת סמיכות הפרשות.

            נסכם את שאלותיו של הרא"ם על רש"י:

• מדוע רש"י לא התחיל קודם כל לבאר את טעם סמיכות פרשת משפטים לסוף פרשת יתרו ופתח במקום זאת בהסבר על תוספת האות ו'? בכך שינה רש"י גם מאופן הבאת הדברים במכילתא.
• מדוע רש"י לא הביא את דברי המכילתא ובמקום זאת העדיף להביא את דבריו של ר' אבהו ממדרש רבה? כמו כן קשה מדוע רש"י לא הביא את דבריו של ר' אבהו בכל מקום?
• מדוע כאשר אין תוספת של האות ו' וכתוב רק "אלה" במקום "ואלה", הכוונה היא לפסול את מה שנאמר לפני כן? מדוע שלא נאמר שהתורה פשוט רצתה לנתק בין הדברים שנאמרו בהתחלה לדברים שנאמרו לאחר מכן?
• אולי כתוב "ואלה המשפטים", לא כדי להוסיף על האמור לפני כן, אלא כדי שלא נפסול את מה שכתוב לפני כן (שהרי לפני כן כתוב שה' ירד על הר סיני – דבר שלא ניתן לפסול)?
• הרי גם ללא תוספת הו' במילה "ואלה", היינו למדים שכל המצוות ניתנו למשה בהר סיני, דבר שנאמר במדרשי חז"ל שונים? כמו כן, פשט הכתוב האומר לנו שמשה ניגש אל הערפל, ולא כתוב שם מה משה עשה שם, מראה לנו שפרשת משפטים נאמרה על הר סיני.
• הרי רש"י כתב במקום אחר שבני ישראל צוו על הדינים במרה ולא על הר סיני ואם כן כיצד רש"י יכול ללמוד מתוספת הו' שגם המשפטים האלה נאמרו על הר סיני.
• מדוע היה צורך ללמוד שסיבת הסמיכות של פרשת משפטים לבניית המזבח היא שיש להעמיד את הסנהדרין בבית המקדש? הרי הסמיכות יכולה להיות מוסברת בכך שהדברים נכתבו כסדר, ופרשת משפטים אכן נאמרה מיד לאחר פרשת יתרו?

מסביר הרא"ם את היסוד שעל פיו מתורצות כל השאלות שהוא שאל:

ונראה לי דהכי פירושא, דהא דלא פתח בטעם הסמיכות אלא אחר טעם הוי"ו, הוא משום דאין מנהגו להביא סמיכות הפרשיות אלא באותן שאינן כתובות על הסדר, ומפני שאינו ידוע שהפרשה הזאת היא שלא על הסדר, אלא מהוי"ו של ואלה, שהוא מוסיף על הראשונים "מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני", שפירושו מה הדיברות נאמרו מסיני במעמד כל ישראל ובקולות וברקים, אף אלו כן, ולא כשאר כל המצוות שנתנו למשה לבדו בתוך הארבעים יום שעמד בהר.

הכלל אומר שרש"י איננו מביא הסבר לטעם של סמיכות, אלא כאשר סדר הפרשיות איננו לפי הסדר. על פניו, היה נראה שסדר כתיבת פרשות יתרו ומשפטים הוא הסדר שבו הדברים נאמרו, ולכן לא היה צורך בהסבר על סמיכות הפרשיות. אלא שמלשון התורה שכתבה "ואלה" עם ו' החיבור, אנו למדים שהדברים נכתבו שלא על פי הסדר.

המילה "ואלה" באה לומר לנו, שפרשת משפטים נאמרה "במעמד כל ישראל ובקולות וברקים". הוי אומר: רוב המצוות ניתנו לבני ישראל בארבעים הימים שמשה רבינו עמד על הר סיני לאחר מתן תורה. חלק מהמצוות (עשרת הדברות), ניתנו לבני ישראל במעמד הר סיני עצמו. הדינים שבפרשת משפטים ניתנו גם הם בצמוד לעשרת הדברות, במעמד הר סיני שבו ראו בני ישראל את הקולות והברקים, ולא בארבעים בימים שבהם משה רבנו שהה על הר סיני לאחר מעמד מתן תורה. האיסורים שבסוף פרשת יתרו העוסקים בדים בניית המזבח, נאמרו למשה רבינו לאחר הדינים שנאמרו בפרשת משפטים, ואת זאת למד רש"י מתוספת האות ו' במילה "ואלה", ומשום כך הוא היה צריך להסביר את הטעם שהתורה כתבה את פרשת משפטים לאחר הדין של בניית המזבח.[3]

יסוד זה משמש את הרא"ם בתשובותיו לכל השאלות ששאל. רש"י לא התחיל לבאר את טעם הסמיכות משום שהוא ידע שהפרשות נכתבו שלא לפי הסדר רק משום שכתוב "ואלה", בתוספת האות ו'. לכן רש"י התחיל עם ביאור תוספת האות ו' ורק לאחר מכן עבר לבאר את הסמיכות. זו כם הסיבה שהוא שינה את סדר לשון המדרש (תשובה לשאלה א').

במכילתא אמנם כתוב שכל המצוות נאמרו למשה בסיני, אך רש"י לא התכוון רק לומר שהמשפטים נאמרו על הר סיני, אלא הוא התכוון לומר שהמפשטים נאמרו במעמד עשרת הדברות. לכן הוא לא הביא את דברי המכילתא והביא את דבריו של ר' אבהו, הסובר שהמשפטים נאמרו יחד עם עשרת הדברות. מכאן שגם אין ו' החיבור במילה "ואלה" דומה לו' החיבור הרגיל שנאמר גם בדינים אחרים. כאשר יש ו' חיבור רגיל, הכוונה שהפרשה השנייה מחוברת לראשונה. כאן הכוונה איננה רק שהפרשה מחוברת לראשונה, אלא שהיא באותה דרגת חשיבות. מכך שהתורה השתמשה בלשון "אלה" ומתוך כך הוכרחה להוסיף ו', אנו למדים שהתורה רצתה ללמד על סמיכות הפרשיות למזבח, כדי שנלמד להעמיד סנהדרין במקום המקדש, ולכן התורה כתבה את פרשת משפטים שלא במקומה (תשובה לשאלות ב' – ה' ושאלה ז'). 

בני ישראל אמנם צוו על הדינים במרה, אך הקב"ה חזר בהר סיני גם על המצוות שניתנו. במאמר העוסק במצוות שניתנו במרה, הרחבנו מעט יותר בעניין הציווי על המשפטים במרה.

עד עתה עסקנו בשיטתו של הרא"ם הסובר שפרשת משפטים נאמרה למשה רבינו בצמוד לעשרת הדברות. אולם, המהר"ל בפירושו גור אריה הקשה על הרא"ם שלש קושיות:

 

וכל פירוש זה אינו נכון, שהרי אמר 'מה הראשונים מסיני אף אלו כו'', ולא אמר 'מה עשרת הדברות מסיני', וגם על פרשת מזבח קאי 'מה הראשונים מסיני'.

ועוד, לא הוי ליה למימר 'מה הראשונים מסיני', רק 'מה הראשונים בקולות וברקים'.

ועוד, הרי כתיב "את עשרת הדברים דבר ה' אל קהלכם וגו'", ולא יותר.

 

            נסכם את שלש השאלות ששאל המהר"ל על הרא"ם:

• כאשר רש"י אמר שהמצוות הראשונות ניתנו מסיני, הוא התכוון לומר שכל המצוות נאמרו מסיני, כולל מצוות הקמת המזבח, ולא רק את עשרת הדברות. לכן, לא ניתן לומר שהציווי על המשפטים קדם לציווי על המזבח.
• לשון רש"י "מה הראשונים מסיני" איננו אומר שהמשפטים ניתנו במעמד הר סיני בקולות וברקים כמו שניתנו עשרת הדברות. לו כוונתו של רש"י הייתה שהמשפטים ניתנו בקולות וברקים, הוא היה צריך לכתוב זאת, ולא להסתפק ולומר שהמשפטים ניתנו בסיני.
• בספר דברים כתוב שה' ניתן לבני ישראל את "עשרת הדברים" במעמד הר סיני, ומשמע מפסוק זה שרק עשרת הדברות ניתנו בקולות וברקים, ולא המשפטים.

לכן, מסביר המהר"ל את כוונתו של רש"י באופן אחר:

 

ונראה לומר דכך פירושו, דוודאי אף על גב שכל המצוות נאמרו מסיני, יש מצוות שהם עיקר יותר מסיני, לפי שהם מצוות חשובות, וירד הקב"ה בשבילם על הר סיני לאותם דווקא שנאמרו בפירוש כאשר הם כתובים, וכל שאר המצוות נאמרו עימהם מסיני, וזה בשביל כי "תורת ה' תמימה" אין מצוותיה מחולקות, ולפיכך נאמרו כולם מהר סיני.

ומכל מקום יש חילוק בין המצוות: כי עשרת הדברות נאמרו מסיני בשביל עצמם, ואילו שאר המצוות נאמרו מסיני מפני שהשם יתברך נתן התורה בשלימות בסיני. ותדע, שאמרו התורה ניתנה כללותיה ופרטותיה מסיני, חזרו ונשנו באוהל מועד, וחזרו ונשנו בערבות מואב. והשתא קשה למה באלו מצוות דווקא נכתב שנאמרו באוהל מועד, כגון מצות הקרבנות? על כרחך כמו שאמרנו, אף על גב שכל המצוות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד, לא נשנו כולם רק בשביל איזה מצוות ששייכים דווקא באוהל מועד, כמו מצוות קרבנות ששייכים אל אוהל מועד, ועל ידי אותן מצוות נאמרה כל התורה באוהל מועד, לפי שהתורה היא אחת, אין לומר שיהיו קצת מצוות נאמרו במקום זה ומקצתן במקום אחר, ולפיכך נאמרו כולן שם, אבל לא נאמרו רק ברמז.

 

            ישנן שתי קבוצות של מצוות. קבוצה אחת של מצוות, המצוות ה"חשובות" כדברי של המהר"ל, הן המצוות שבגללן ירד ה' על הר סיני. קבוצה זו כוללת את עשרת הדברות, את הציווי על בניית המזבח ואת המשפטים (כאשר רק עשרת הדברות ניתנו בקולות וברקים). הקבוצה השנייה של המצוות כוללת את המצוות שניתנו גם הן בהר סיני, אך הן לא ניתנו על ההר משום שהן מצוות חשובות, אלא בגלל שלא ניתן לחלק את התורה לשניים – כיוון שבהר סיני ניתנו מצוות מסוימות, היה צריך לתת את כל תרי"ג מצוות, כיוון שתורת ה' היא תורה אחת, ולא ניתן לחלק בין מצווה למצווה.

            יסוד זה נכון גם לגבי המצוות שנשנו באוהל מועד ובערבות מואב. מדוע היה צריך לשנות את כל המצוות? מדוע לא היה ניתן לצוות באוהל מועד רק על המצוות השייכות לדיני הקרבנות ולדיני אוהל מועד? משום שלא ניתן להפריד את המצוות שבתורה. כאשר מצווים על חלק מהמצוות, יש לצוות על המצוות כולן – גם על אלה שעוד לא הגיע הזמן שיצוו עליהן.

            במאמר מוסגר נציין שיש לומר שיסוד זה של המהר"ל, שלא ניתן להפריד בין המצוות השונות וכאשר ה' ציווה על מצווה אחת הוא ציווה על כל המצוות שבתורה, קיים רק משעת מתן תורה. לפני מתן תורה, היו פעמים רבות שה' ציווה רק על חלק מהמצוות (לאדם הראשון, לאברהם אבינו ולבני ישראל במרה). רק מעת מתן תורה לעם ישראל כולו, התורה צריכה להופיע בשלמותה, ולא ניתן לצוות רק על חלק מהמצוות.

            ממשיך המהר"ל בדבריו:  

 

ועוד, הא דאמר 'מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני', כלומר כמו הראשונים שנאמרו בסיני, ולישראל נאמרו עשרת הדיברות מסיני, אף אלו כך, וכל שאר מצוות, למשה נאמרו מסיני, ולא לישראל, עד אוהל מועד, או עד ערבות מואב.

 

            בהסבר נוסף בדברי רש"י, כתב המהר"ל שיש לחלק בין המשפטים, אותם אמר משה רבינו לעם ישראל על הר סיני, לבין שאר המצוות שאמנם ניתנו למשה על הר סיני, אך משה עדיין לא אמר אותם לבני ישראל עד לשלב מאוחר יותר.

            לפי דבריו של המהר"ל, לא ניתן לדייק בדיוק מתי ניתנו עשרת הדברות למשה: האם תוך כדי מעמד הר סיני או בארבעים היום שבהם שהה משה רבנו על הר סיני. לשיטתו, רש"י בא לומר שמשפטים אלה היו חלק מהסיבה שה' ירד על הר סיני, בניגוד לרוב מצוות התורה שנאמרו על הר סיני כבדרך אגב, משום שלא ניתן להפריד את הציווי על מצוות התורה, או שמשה אמר לבני ישראל את המצוות האלה על הר סיני, בניגוד לשאר המצוות אותם אמר לבני ישראל בהמשך שנות המדבר.

            גם אור החיים הקדוש מקשה על דברי הרא"ם:

 

ומה שראיתי שכתב הרא"ם שלימוד רבי ישמעאל הוא שנאמרו המשפטים בקולות וברקים, אין דבריו נראים ולא מתקבלים לומר כי דיבר ה' יותר מעשרת הדברות הגם שהיה ר' ישמעאל אומר בפירוש כן היה צריך כח וראיה לדבריו ומכל שכן שלא אמר רבי ישמעאל אלא מה עליונים מסיני ולא אמר מה עליונים בקולות וברקים, ודברים אלו אין לשמוע להם, ואם מחמת הקושיא שהקשינו, כבר ישבנו אותה ישוב נכון שבא הכתוב על הדקדוקים כמו שבא בדין השמיטה שאמר הכתוב בהר סיני, ובהכרח לר' ישמעאל שיודה בשמיטה שנאמרו כללותיה ופרטיה בסיני כמבואר בתורה בפירוש, אלא שלא סבר ללמוד ממנה לכל התורה כולה, ואולי כי טעמו ממה שבאה הזכרת הר סיני בד' מצות לא רצה ללמוד מהם על כל התורה, והעיקר כמו שכתבנו.

 

            לדברי אור החיים, לא ניתן לומר ללא ביסוס שהיו מצוות נוספות שניתנו בקולות וברקים מעבר לעשרת הדברות. לפי ר ישמעאל, רק דינים מסוימים נאמרו עם כל פרטיהם על הר סיני (אור החיים כתב שיש ארבעה ובפירושים לפירושו כתבו שהכוונה למשפטים, תבנית המשכן, שמיטה והכללות שבפרשת בחוקותי), אבל שאר פרטי התורה לא נאמרו על הר סיני. ממשיך אור החיים בדחיית הרא"ם:

 

ואם כוונת הרב רא"ם לומר שנאמרו בקולות לבד ולא כסדר עשרת הדברות, גם זה אינו כי זה יהיה בנין ג' בסדר הדבור, הא' הוא סדר אשר דיבר ה' בו עשרת הדברות, ב' סדר שהיה רגיל לדבר עמו כל המ' יום כל מצות התורה, ג' סדר דבור אלה המשפטים, ומי יטה אזנו לשמוע דברים אלו לבנות מציאות שלא מצינו לו כיוצא בו בתורה, ועוד יש להקשות אלא שהדברים פשוטים.

 

          לא ניתן להסביר את דברי הרא"ם שהמשפטים נאמרו אמנם בקולות וברקים, אך היה הבדל בין אמירת המשפטים לאמירת עשרת הדברות בשאר הדברים, שהרי אם נסביר כך את דבריו, ייצא שהיו שלוש קבוצות של מצוות: הקבוצה הראשונה היא עשרת הדברות, הקבוצה השניה של המשפטים המוזכרים בפרשת משפטים (שנאמרו רק בקולות וברקים) והקבוצה השלישית כוללת את שאר המצוות.

            אמנם בתחילת דבריו, הקשה אור החיים הקדוש גם על דברי רש"י שלכאורה סתר את עצמו. בפירושו לפרשת משפטים כתב רש"י שהמלה "ואלה" אומר שהמשפטים נאמרו בהר סיני, ומשמע מדבריו שהכוונה היא לפרטי המשפטים שנאמרו בהר סיני, בניגוד לשאר המצוות. במשפטים נאמרו גם הפרטים וגם הכללים בהר סיני, בעוד שבשאר המצוות, נאמרו רק הכללים על הר סיני. בתחילת פרשת בהר כתב רש"י שגם הפרטים נאמרו על הר סיני כדברי ר' עקיבא, ואם כן יוצא שרש"י לכאורה סותר את עצמו: פעם כתב כר ישמעאל ופעם כתב כר עקיבא.

 

פרשת "ואל משה אמר"

            עד עתה עסקנו בסידור הכתובים שמתחילת פרשת יתרו ועד לסוף פרשת משפטים. כפי שראינו לעיל, בסוף פרשת משפטים מופיעה פרשה נוספת, ובה שישה ארועים: ציווי משה לעלות להר סיני, משה אמר לבני ישראל את דברי ה' והעם ענה לו "נעשה ונשמע", בניית המזבח וכריתת הברית, משה עלה להר סיני, ציווי נוסף שמשה צריך לעלות להר סיני, ועלייתו של משה להר סיני למשך ארבעים ימים ולילות. כדי שנוכל לסדר את סדר הכתובים, נביא פעם נוספת את הפסוקים שבהם כתובים הארועים השונים, תןך חלוקת הפרק לארועים שהתרחשו:

• הציווי אל משה לעלות להר סיני והעליה עצמה (פסוקים א' – ב'):

 

וְאֶל מֹשֶׁה אָמַר עֲלֵה אֶל יְקֹוָק אַתָּה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם מֵרָחֹק: וְנִגַּשׁ מֹשֶׁה לְבַדּוֹ אֶל יְקֹוָק וְהֵם לֹא יִגָּשׁוּ וְהָעָם לֹא יַעֲלוּ עִמּוֹ:

 

• משה אמר לבני ישראל את תשובת ה' ובני ישראל ענו לו "נעשה ונשמע" (פסוק ג').

 

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה:

 

• בניית המזבח וכריתת הברית (פסוקים ד' – ח').

 

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְקֹוָק וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַיקֹוָק פָּרִים: וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנֹת וַחֲצִי הַדָּם זָרַק עַל הַמִּזְבֵּחַ: וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר יְקֹוָק נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע: וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַדָּם וַיִּזְרֹק עַל הָעָם וַיֹּאמֶר הִנֵּה דַם הַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַת יְקֹוָק עִמָּכֶם עַל כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

 

• עליית משה להר סיני (פסוקים ט' – יא').

 

וַיַּעַל מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא וְשִׁבְעִים מִזִּקְנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיִּרְאוּ אֵת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְתַחַת רַגְלָיו כְּמַעֲשֵׂה לִבְנַת הַסַּפִּיר וּכְעֶצֶם הַשָּׁמַיִם לָטֹהַר: וְאֶל אֲצִילֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁלַח יָדוֹ וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹהִים וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ:

 

• ציווי נוסף למשה רבינו לעלות להר סיני (פסוקים יב' – יד').

 

וַיֹּאמֶר יְקֹוָק אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם: וַיָּקָם מֹשֶׁה וִיהוֹשֻׁעַ מְשָׁרְתוֹ וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הַר הָאֱלֹהִים: וְאֶל הַזְּקֵנִים אָמַר שְׁבוּ לָנוּ בָזֶה עַד אֲשֶׁר נָשׁוּב אֲלֵיכֶם וְהִנֵּה אַהֲרֹן וְחוּר עִמָּכֶם מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם:

 

• עלייה של משה להר סיני (פסוקים טו' – יח').

 

וַיַּעַל מֹשֶׁה אֶל הָהָר וַיְכַס הֶעָנָן אֶת הָהָר: וַיִּשְׁכֹּן כְּבוֹד יְקֹוָק עַל הַר סִינַי וַיְכַסֵּהוּ הֶעָנָן שֵׁשֶׁת יָמִים וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִתּוֹךְ הֶעָנָן: וּמַרְאֵה כְּבוֹד יְקֹוָק כְּאֵשׁ אֹכֶלֶת בְּרֹאשׁ הָהָר לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וַיְהִי מֹשֶׁה בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה:

 

            ישנה מחלוקת בין רש"י לרמב"ן בסידור ששת הארועים החותמים את פרשות יתרו ומשפטים שהוזכרו. הנקודה היסודית שבה חולקים רש"י ורמב"ן היא סדר הארועים, אך כפועל יוצא מכך יש מחלוקת גם בביאור הפסוקים.

            נביא תחילה את שיטתו של רש"י:

 

ואל משה אמר עלה – פרשה זו נאמרה קודם עשרת הדברות, ובארבעה בסיון נאמר לו עלה. ויבא משה ויספר לעם – בו ביום. את כל דברי ה' – מצות פרישה והגבלה. ואת כל המשפטים – שבע מצות שנצטוו בני נח. ושבת וכבוד אב ואם ופרה אדומה ודינין שניתנו להם במרה. ויכתב משה – מבראשית ועד מתן תורה, וכתב מצוות שנצטוו במרה. וישכם בבקר – בחמשה בסיון. ספר הברית – מבראשית ועד מתן תורה ומצות שנצטוו במרה.

 

            לפי רש"י, הציווי של ה' למשה לעלות על הר סיני, נאמר בד' סיון, היום שבו צוו בני ישראל לפרוש מנשותיהם (ארוע א'). ארוע ב' התרחש גם הוא בד' סיון. משה רבינו חזר אל בני ישראל ואמר להם את מצוות הפרישה מנשותיהם, את מצוות ההגבלה – שלא יעלו להר סיני,[4] את שבע מצוות בני נח ואת המצוות עליהן צוו במרה. למחרת, בתאריך ה' סיון, כתב משה רבינו חלק מספר התורה, מפרשת בראשית ועד למתן תורה,[5] וכרת ברית עם בני ישראל (ארוע ג').  בתאריך ו' סיון עלה משה להר סיני לקבל את התורה.

            הציווי הנוסף למשה לעלות להר סיני (ארוע ה'), ארע לפי רש"י לאחר מתן תורה. כך כתב בהמשך דבריו:

 

ויאמר ה' אל משה – לאחר מתן תורה. עלה אלי ההרה והיה שם – ארבעים יום.

 

            מכאן שרש"י סובר שיש בפסוקים אלו מעין ערבוב פרשיות. חלק מהאירועים התרחשו לפני מתן תורה וחלקם נאמרו לאחר מתן תורה. בסוף דבריו הביא רש"י את מחלוקת חז"ל לגבי הארוע השישי:

 

ויכסהו הענן – רבותינו חולקין בדבר. יש מהם אומרים אלו שישה ימים שמראש חודש עד עצרת יום מתן תורה. ויכסהו הענן – להר. ויקרא אל משה ביום השביעי – לומר עשרת הדיברות, ומשה וכל בני ישראל עומדים, אלא שחלק הכתוב כבוד למשה.

ויש אומרים "ויכסהו הענן" למשה, שישה ימים לאחר עשרת הדיברות, והם היו בתחילת ארבעים יום שעלה משה לקבל הלוחות, ולמדך, שכל הנכנס למחנה שכינה טעון פרישה שישה ימים.

 

            שיטה אחת בחז"ל סוברת שהענן כיסה את הר סיני במשך ששת הימים שקדמו למתן תורה. שיטה שנייה סוברת שהענן כיסה את משה רבינו במשך ששת הימים הראשונים לעלייתו להר סיני לאחר מתן תורה, הוי אומר: בששת הימים הראשונים מתוך כלל ארבעים הימים שבהם עלה משה לקבל את הלוחות.

            רמב"ן (בפירושו לשמות כד,א) חולק על רש"י בכותבו את סדר הארועים. לאחר שהביא את דברי רש"י, הביא את דברי האבן עזרא וכתב:

 

כבר היטיב לראות רבי אברהם שפירש העניין כסדרו, ואמר כי עד הנה ספר הברית. והנה הפרשיות כלן באות כהוגן, כי אחר מתן תורה מיד בו ביום אמר השם אל משה "כה תאמר אל בני ישראל אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם", והתחיל לחזור ולהזהיר על ע"ז "לא תעשון אתי", וציווה אותו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", וכל המצוות הבאות אחרי כן, והשלים באזהרת הע"ז שימצאו בארץ ובעובדיה, ואמר לו אחרי צוותך זה להם "עלה אל ה' אתה ואהרן".

 

            לדברי הרמב"ן, לאחר מתן תורה, ה' הזהיר את בני ישראל שלא לעבוד עבודה זרה, ציווה אותם לבנות מזבח ולאחר מכן אמר את הדינים שבפרשת משפטים. לאחר כל הציוויים האלה, בתאריך ו' סיון, ה' ציווה את משה לעלות ביום המחרת להר סיני כדי לקבל את הלוחות (ארוע א'). לפני עלייתו להר, משה אמר לבני ישראל את הציווי על בניית המזבח ועל המשפטים עליהם ציווה ה' (ארוע ב'). ביום המחרת, בתאריך ז' בסיון, משה בנה מזבח וכרת ברית עם בני ישראל (ארוע ג'), ועלה להר סיני למשך ארבעים יום (ארוע ד'). 

 

והזכירה הפרשה כי משה עשה כמצוות ה', ובא אל המחנה "ויספר לעם את כל דברי ה'", כאשר ציווה אותו "כה תאמר אל בני ישראל וגו'", "ואת כל המשפטים" כאשר ציווהו "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", וקיבלו הכל בשמחה ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה" ... ואז כתבם משה. והנה משה כתב ביום ההוא בספר כל מה שנצטווה, חוקים ומשפטים ותורות, והשכים בבוקר ממחרת היום ההוא לכרות להם ברית על הכל, ובנה המזבח, וזבח הזבחים, ונתן חצי הדם על מזבח ה' וחצי הדם שם באגנות, ולקח הספר שכתב מאמש וקראו באזניהם, וקיבלו עליהם עוד לבא בברית עמו, ואמרו "כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע אליך", מכל אשר תצוה מאתו יתברך. ואז זרק עליהם חצי הדם, כי זאת אות הברית לבא השנים בחלקים שוים.

 

            לדברי הרמב"ן, המצוות עליהן צוו בני ישראל בדברי משה לאחר שהוא צווה לעלות אל הר סיני, הן המצוות שבסוף פרשת יתרו ובפרשת משפטים. לשיטתו, לא ייתכן להעמיד את הפסוקים בציווי על מצוות פרישה או הגבלה, משום שהציווי המדובר היה לאחר מתן תורה. כאן נעיר שלשיטת הרמב"ן, פרשת משפטים נאמרה מיד לאחר מתן תורה, בו' סיון, ולפי שיטת הרא"ם בפירוש רש"י יוצא שזו נקודה נוספת שבה נחלקו רש"י ורמב"ן. לפי רש"י בני ישראל צוו על הדינים שבפרשת משפטים במעמד מתן תורה, ולפי הרמב"ן הם צוו על כך לאחר מתן תורה. ממשיך הרמב"ן בדבריו:

 

ואחרי שהשלים מעשיו עימהם, הוצרך למלאות דבר ה', שאמר לו ה' "עלה אתה ואהרן וגו'". וזהו שאמר "ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא וגו'". ועשה עוד מה שצווה "ונגש לבדו אל ה'", והוא שאמר "ויבא משה בתוך הענן וגומר". והנה מעשה הברית ביום המחרת למתן תורה, ובו הייתה העלייה שעלה משה אל ההר, וממנה נתעכב שם ארבעים יום. והוא שפירש הכתוב "ויקרא אל משה ביום השביעי וגו'", ונאמר "ויבא משה בתוך הענן". וכל זה מתוקן ומבואר.

 

            את שני האורים האחרונים, ארוע ה' וארוע ו', מגדיר הרמב"ן כהשלמה לציווי ה'. בתאריך ז' סיון, משה אכן עלה להר סיני כפי שצווה ונשאר שם במשך ארבעים יום. 

 

וראיתי במכילתא שנחלקו בדבר. יש שאמרו שהיה קודם מתן תורה בחמישי, ואמר להם הרי אתם קשורים תפוסים וענובים מחר בואו וקבלו עליכם את כל המצוות. ורבי יוסי בר' יהודה אמר בו ביום נעשו כל המעשים, כלומר בו ביום לאחר מתן תורה נעשו המעשים של סיפור העם וכתיבת ספר הברית, הכל כמו שפירשנו. ולזה שומעין שאמר כהלכה.

 

            בסוף דבריו הביא הרמב"ן מחלוקת במכילתא, שם נחלקו התנאים האם מעמד כריתת הברית עם בני ישראל ובניית המזבח היו בה' בסיון, לפני מתן תורה, או שכריתת הברית ובניית המזבח התקיימו לאחר מתן תורה, בתאריך ז' סיון.

            לכאורה יש להקשות על הרמב"ן: אם העליה להר המוזכרת בארוע א' היא אותה עליה להר המוזכרת בארוע ה', מדוע היה צורך לכתוב את אותה העליה פעמיים? מדוע לא הסתפקה התורה בכתיבת ציווי אחד לשתי העליות? לשם כך נביא את הרמב"ן בהמשך פירושו (שם כד,ב):

 

ויאמר ה' אל משה עלה אלי ההרה – היא המצווה שאמר לו מאמש "עלה אל ה'", "וניגש משה לבדו אל ה'". ועתה ביום השביעי הוסיף לו לאמר "והיה שם ואתנה לך", כי יתעכב בהר עד כי יתן אליו לוחות האבן והתורה והמצווה. "ואשר כתבתי" יחזור על הלוחות, "ולהורותם" על התורה והמצווה.

 

            לשיטת הרמב"ן היו שני ציוויים לעלות להר סיני. הציווי הראשון היה בתאריך ו' סיון, והיא המוזכרת בארוע א'. לאחר מכן, בתאריך ז' סיון, משה רבינו צווה פעם נוספת לעלות להר סיני, ובציווי השני ה' גם בישר לו על נתינת לוחות הברית.

            אלא שדברי הרמב"ן לכאורה קשים. בגמרא במסכת חגיגה (ו,א) מובאת המחלוקת הבאה:

 

תנו רבנן: בית שמאי אומרים: הראייה שתי כסף, והחגיגה מעה כסף. שהראייה עולה כולה לגבוה, מה שאין כן בחגיגה. ועוד: מצינו בעצרת, שריבה בהן הכתוב בעולות יותר מבשלמים. ובית הלל אומרים: הראייה מעה כסף וחגיגה שתי כסף. שחגיגה ישנה לפני הדיבור, מה שאין כן בראייה. ועוד: מצינו בנשיאים שריבה בהן הכתוב בשלמים יותר מבעולות.

ובית הלל, מאי טעמא לא אמרי כבית שמאי? דקא אמרת ראייה עדיפא, דעולה כולה לגבוה, אדרבה, חגיגה עדיפא, דאית בה שתי אכילות. ודקא אמרת נילף מעצרת, דנין קרבן יחיד מקרבן יחיד ואין דנין קרבן יחיד מקרבן צבור.

ובית שמאי, מאי טעמא לא אמרי כבית הלל? דקאמרת חגיגה עדיפא דישנה לפני הדיבור, ראייה נמי ישנה לפני הדיבור. ודקאמרת נילף מנשיאים, דנין דבר הנוהג לדורות מדבר הנוהג לדורות, ואין דנין דבר הנוהג לדורות מדבר שאינו נוהג לדורות. ובית הלל, מאי שנא חגיגה דישנה לפני הדיבור, דכתיב "ויזבחו זבחים שלמים", ראייה נמי, הכתיב "ויעלו עלת"! קסברי בית הלל: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הואי. ובית שמאי סברי: עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת ראייה הואי.

 

            לא ניכנס כאן לפרטי המחלוקת שבין בית הלל לבית שמאי בעניין שווי קרבן עולת ראיה וקרבן חגיגה שצריך להביא לבית המקדש. הנקודה החשובה העולה מהגמרא לענייננו היא שהן בית הלל והן בית שמאי סוברים שהקריבו קרבנות על המזבח עוד לפני מתן תורה. המחלוקת ביניהם מצטמצמת בשאלה איזה קרבן הקריבו על המזבח, האם עולת ראיה או עולת תמיד, אבל שניהם סוברים שהקריבו את הקרבנות עוד לפני מתן תורה. המקור לדבריהם הם הפסוקים שבסוף פרשת משפטים, שם כתוב שמשה רבינו בנה מזבח. אם כן יש לומר, שהאירועים הכתובים בפרק כד' ארעו לפני מתן תורה כשיטת רש"י, ומכאן קשה על הרמב"ן הכותב שבניית המזבח הייתה לאחר מתן תורה.

            החזון אי"ש (מועד סימן קכ"ה) התייחס לשיטתו של הרמב"ן ולקושיא העולה מגמרא זו על דבריו, וכתב על כך את הדברים הבאים:

 

ויש לעיין לפירוש הרמב"ן ד"ויעלו עלת" היה אחר מתן תורה, מאי האי דקאמר דישנה לפני הדיבור? ונראה דעיקר מצוות תמיד ודאי התחילה לאחר שהוקם המשכן, דהאי מזבח אין לו רק דין במה, ואין קרבן ציבור בבמה. והוראת שעה הייתה, וזהו חומר דידיה דישנו לפני הדיבור שכבר נצטוו להקריבו בבמה, קודם הדיבור של עיקר צוואתו.

ומיהו, לא היה לו כל דין במה, שהרי בבמה אין טעון כלי שני כמבואר במתניתין זבחים קיג' ע"א, והכא קיבלו באגנות, וילפינן מזה דדם טעון קידוש כלי. ומכל מקום לא נתקדש האי מזבח, ומסתבר דלא היה לו קרן וכבש ויסוד דמעכבין בבמה גדולה כדאמרינן שם ק"ח עמוד ב' וצריך עיון.

 

            מסביר החזון אי"ש, שלפי דברי הרמב"ן, כאשר הגמרא כותבת שהקרבנות הוקרבו לפני מתן תורה, הכוונה היא שהם הוקרבו לפני הקמת המשכן, שהרי עיקר מצוות הקרבת הקרבנות שייכת רק במשכן. לכן, למרות שלדברי הרמב"ן הקרבנות הוקרבו לאחר מעמד הר סיני, הדבר נחשב שהם עדיין הוקרבו לפני מתן תורה, כלומר: לפני עיקר הציווי על הקרבנות האלה.

            הרב מנחם כשר בספרו תורה שלמה (חלק י"ט, מילואים, כ"ז) כתב שקשה על הרמב"ן מגמרות נוספות. הגמרא במסכת כריתות (ט,א) כותבת גם היא שהעלאת העולות הייתה לפני מתן תורה. גם הגמרא במסכת שבת אותה הבאנו לעיל אומרת שמשה רבינו בנה את המזבח ביום חמישי, דהיינו: לפני מתן תורה. גם מדרש חז"ל האומר שבני ישראל ענו לה' "נעשה ונשמע" לפני מתן תורה, קשה על דברי הרמב"ן, שהרי הרמב"ן כותב שכריתת הברית הייתה לאחר מעמד הר סיני, ומשמע מדבריו שבני ישראל גם אמרו "נעשה ונשמע" לאחר מתן תורה.

            הרב כשר כותב שהרמב"ן הסתמך על השיטות בחז"ל הסוברות שבניית המזבח הייתה לאחר מתן תורה, וכפי שהוא עצמו הביא בסוף דבריו לפרק כד' פסוק א', שיש על כך מחלוקת במכילתא. אולם, מדוע הלך הרמב"ן בדעת יחיד במכילתא, ונמנע מלפרש על פי גמרות ערוכות והשיטה במכילתא האומרת שהדבר קרה לאחר מתן תורה?

            נראה לומר שהרמב"ן לשיטתו שלא ניתן לומר שאין מוקדם ומאוחר בתורה, אלא במקום שהתורה פירשה זאת במפורש (כמו שהפתיחה לספר במדבר הייתה לאחר הציווי על עשיית פסח המופיעה בספר זה בפרק ט' ולא כסדרם של כתובים). אלה הם דבריו של הרמב"ן (במדבר טז,א) החולק על אבן עזרא בעניין זמנו של פרשת קרח:

 

וכבר כתבתי כי על דעתי כל התורה כסדר זולתי במקום אשר יפרש הכתוב ההקדמה והאחור, וגם שם לצורך ענין ולטעם נכון.

 

            במקרה של הציווי לעליה להר סיני, התורה לא כתבה במפורש שהציווי היה לפני מתן תורה ושהדברים לא נכתבו לפי הסדר, ולכן הרמב"ן הלך לשיטתו הסובר שאין אומרים במקרה מעין זה שאין מוקדם ומאוחר בתורה.

          קושיא נוספת שהקשה הרב כשר על שיטת הרמב"ן היא:

 

עוד צריך עיון לשיטת הרמב"ן הסובר כמו שכתב האבן עזרא שבספר הברית היה רק מפרשה כ, כא[6] "אתם ראיתם" ועד (כלומר: בספר הברית שמשה רבינו לקח כפי הכתוב בפרק כ"ד פסוק ז' היו כתובים רק הדינים שבסוף פרשת יתרו ושבפרשת משפטים) וספר בראשית לא נכתב, לא כשיטת המכילתא, היאך יפרש רמב"ן הפסוקים למאן דאמר למאן דאמר חתומה ניתנה?

 

            אם ספר הברית אינו כולל את התורה כולה, כפי שהציעו רמב"ן ואבן עזרא, כיצד ניתן להסביר את השיטת בחז"ל (גיטין ס,א) שהתורה ניתנה חתומה, כלומר, שהיא ניתנה בשלמותה? הרי בספר הברית לא היה כתוב את התורה כולה? לכן מחדש הרב כשר שלספר הברית לא היה דין של ספר תורה, ונתינת התורה חתומה הייתה לאחר מכן, ולא על ידי ספר הברית.

 

שיטת רס"ג

            האבן עזרא בפרשת יתרו (כ,כא) הביא את שיטת רס"ג בעניין בניית המזבח שבסוף פרשת משפטים:

 

אמר הגאון, כי יש מחלוקת על דבר המזבח שעשה משה תחת הר סיני. יש אומרים לפני מתן תורה היה. ואחרים אמרו אחרי כן. והגאון הודה למחלוקת הראשונה ואמר, כי הכתוב בפרשה הזאת כל אשר דבר ה' נעשה (שמות יט,ח), הוא שנוי בפרשה השנית - כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע (שמות כד,ז).

 

            רס"ג הביא מחלוקת (כנראה שהכוונה למחלוקת במכילתא) האם משה רבינו בנה את המזבח לפני מתן תורה או אחרי מתן תורה. רס"ג עצמו סובר כפי השיטה האומרת שמשה בנה את המזבח לפני מתן תורה, והוא מסביר שדברי עם ישראל על הסכמתם לקבל את התורה שנאמרו בפרשת יתרו, הם אותם הדברים שנאמרו בסוף פרשת משפטים "כל אשר דיבר ה נעשה ונשמע". ממשיך האבן עזרא וחולק על רס"ג:

 

ואני אתן לך ראיה גמורה, כי אחר מתן תורה היה, כי הנה כתוב בפרשה הזאת, שאמר השם למשה בעלותו אל הר האלהים לפני מתן תורה: אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים, ועתה אם שמוע תשמעו בקולי (שמות יט, ד - ה). ואמר בתחלה: כה תאמר לבית יעקב (שם, ג). והנה לא הגיד להם לא מצוות ולא חקים ולא משפטים, רק לשמוע מפיהם אם יהיו חפצים לשמוע בקול השם לכל אשר יצום. והם השיבו ואמרו נעשה. ושם כתוב וישב משה את דברי העם אל ה' (שם, ח). אז קדשם לשמוע דבר השם, שהיו עשרת הדברים. ועתה החל להשמיעם מצותיו. וכאשר נגש משה אל הערפל, אמר לו זאת הפרשה לא תעשון, וכל פרשת ואלה המשפטים עד כי יהיה לך למוקש (שמות כג, לג). ואחר כן כתוב: ויבא משה (שמות כד, ג) שירד מן ההר, ושם כתוב ויספר לעם את כל דברי ה' ואת כל המשפטים (שם). ודברי ה' הם מצות עשה ומצות לא תעשה, שתחלתם, לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב (שמות כ כ), ודברי המזבח, וכל מצות עשה ולא תעשה, שהם בפרשת ואלה המשפטים, כמו השב תשיבנו לו (שמות כג, ד), עד בא השמש תשיבנו לו (שמות כב, כה), אלהים לא תקלל (שם, כז), והמשפטים דברי העבדים, והמכים, והנצים, והנגיחה, וההבערה, ודברי הגנבה, והשבועה, ועל אלה כתוב שם, ואת כל המשפטים (שמות כד, ג). ובעבור זה אמרו אבותינו נעשה ונשמע (שמות כד, ז). ופירוש נעשה לשמור מצוות עשה ומצוות לא תעשה, ונשמע על המשפטים. על כן הוסיפו אחר מתן תורה לומר ונשמע, ולא אמרו כן בתחלה (שמות יט, ח).

 

            האבן עזרא מוכיח שהמזבח נבנה לאחר מעמד הר סיני, היות ולפי שיטתו סדר האירועים הוא:

• משה עלה להר סיני בפעם הראשונה וה לא ציווה אותו על מצוות, אלא רק בירר האם עםע ישראל רוצה לקיים את התורה. עם ישראל ענה לו שכן, אך בלשון "נעשה", כאשר קבלת "נעשה" לא נאמרה על מצוות מסוימות, שהרי ה' עדיין לא ציווה על אף מצווה.
• מצוות הגבלה, אמירת עשרת הדברות, ולאחר מכן המצוות שבסוף פרשת יתרו ובתחילת פרשת משפטים.
• משה רבינו אמר לעם ישראל את המצוות שבסוף פרשת יתרו ושבפרשת משפטים.
• עם ישראל אמר על קיום התורה "נעשה ונשמע". "נעשה" נאמר על הסכמה לקיים את מצוות העשה ומצוות הלא תעשה, ו"נשמע" נאמר על הסכמתם לקיים את המשפטים.[7]

 

סיכום

            יש עוד הרבה להאריך (ניתן לראות דיון מעמיק בתורה שלמה המובא לעיל), אך חוששני שכתיבה נוספת תסבך קצת יותר את העניינים. לכן נסכם: המאמר דן בתיארוך שתי פרשות הכתובות בפרשת משפטים – המצוות הכתובות בתחילת פרשת משפטים והעליה הנוספת של משה להר סיני. פרשני רש"י נחלקו בהסבר דבריו ובקביעה האם הוא סובר שהמצוות שבתחילת פרשת משפטים נאמרו בהר סיני, או שמא הם נאמרו בזמן אחר. כמו כן, הפרשה שכתוב בה על העליה של משה רבינו להר סיני, מצאנו מחלוקת ראשונים מתי אירע. לפי רש"י, סוף פרשת משפטים אירע לפני מעמד הר סיני, ולפי רמב"ן אירע לאחר מתן הר סיני והפסוקים כתובים לפי הסדר.

 

 

 

   

 

 

 

 

   

 

 

 

 

 

 

 

[1] ההגעה להר סיני הייתה בראש חודש כפי שנראה בהמשך המאמר. הנסיעה מהר סיני הייתה בתאריך כ' אייר כפי שכתוב בפרשת בהעלותך (במדבר י,יא).

[2] בפירושו לספר שמות, פרק כא, פסוק א, ד"ה "ואלה".

[3] הרא"ם מוכיח שם בדבריו שפרשת בניית המזבח לא נאמרה גם היא במעמד הר סיני בקולות וברקים.

[4] הרא"ם הקשה על דברי רש"י אלה – הרי מהגמרא שדנה במחלוקת חכמים ור' יוסי האם התורה ניתנה בו' סיון או בז', עולה שמצוות ההגבלה נאמרה יום אחד לפני מצוות פרישה. אם כן, כיצד כתב רש"י שבאותו היום נאמרו שתי המצוות? הרוצה להרחיב בדבר יעיין במפרשי רש"י השונים, וכאן נביא רק את דבריו של בעל המשכיל לדוד האומר שהכוונה היא שביום זה נאמרה מצוות הגבלה לפי שיטת חכמים, ואילו לשיטת ר' יוסי נאמרה מצוות פרישה.

[5] עיין בהרחבה על כך במאמר העוסק במחלוקת חז"ל האם התורה ניתנה חתומה או מגילות.

[6] לעניות דעתי יש טעות בציון הפסוק וצריך להיות פסוק י"ט.

[7] בפירוש דעת עזרא על האבן עזרא כתב שתפקיד המשפטים הוא השלטת סדר חברתי ולכן מתאים יותר המילה "נשמע", כלומר, ציות להגבלות ולכללים החברתיים, בעוד ש"נעשה" מתאים לעשיית המצוות.