באנו לחנך

ב"ה

באנו לחנך

זהו. חודש טבת הגיע. מבחינת תלמידי כיתות ח', זה הזמן שבו מתחילים להיבחן בישיבות התיכוניות. בשנים האחרונות, נכתב הרבה מאוד על תהליך הקבלה לישיבות, אוסיף קצת משלי עם נקודות שלענ"ד עוד לא התייחסו אליהם.

בשנים האחרונות, המבחנים לישיבות התורניות הפכו להיות דומות למבחני הקבלה לסיירות. היות ויש פער גדול בין הביקוש לבין ההיצע, הישיבות מרשות לעצמן להציב רף קבלה מאוד גבוה בכל התחומים: לימודית, חברתית, תורנית ועוד. חלק מהישיבות אפילו מתפארות מידי פעם בכמות התלמידים שהם סיננו.

ייאמרו לזכותם של הישיבות שהן עוסקות במלאכת קודש, במלאכת החינוך, בגיל שהוא מאוד מורכב. גיל ההתבגרות טומן בחובו הפתעות ותנודות, לעתים קיצוניות, של הבחורים, והמורכבות של גיל זה, יחד עם האתגרים החינוכיים בכלל, ותביעות שונות מצד ההורים, דוחקות את הישיבות להצבת רף גבוה לקבלה, מתוך כוונה שעל ידי בחירת התלמידים, הן יוכלו להתמודד עם אתגרי החינוך השוחרים לפתחיהם – אתגרים רבים גם לאחר הפריבילגיה של סינון התלמידים.

אולם, העוול שבמציאות הזו זועק עד לשמים. בכל שנה יש תלמידים בכיתתי, שיש להם מידות נפלאות, תלמידים ללא בעיית משמעת אחת, עם אהבת תורה (ועד כמה שבשר ודם יכול להעיד עליהם – גם יראת שמים), שעתידים לקבל תשובה שלילית, פעם אחר פעם. הם "רק" בינוניים לימודית. תלמידים שמבחינת תפקוד לימודי לא נופל בהם רבב, תלמידים שמעבר לשעות הלימוד הארוכות אצלנו בתלמוד תורה, מצטרפים לשיעורי דף יומי בערב (לעיתים גם ב11 בלילה – גם במסכת קשה כמסכת עירובין), תלמידים שלא מפספסים הזדמנות אחת לעזור לחבריהם – כל זה לא יספיק להם להתקבל לישיבה שמחשיבה את עצמה, כיוון שהציונים שלהם מסתובבים רק סביבות השמונים.

כך, מרשות לעצמן הישיבות בטופס ההרשמה גם לשאול את התלמידים אם ההורים שלהם גרושים, אם יש להם אבחונים ובחלק מהישיבות גם הגדילו לעשות בשאלה האם ההורים שלהם נורמליים או שיש להם פיגור. מה אמור תלמיד שהוריו גרושים לחשוב כשהוא או הוריו ממלאים טופס כזה? מה עם תלמיד שמתמודד עם הגירושים של הוריו בגבורה, תלמידים שאנחנו העברנו להם מסר שהגירושין הם החלטה של ההורים שלו והוא יקבל את ההחלטות שלו לבד – ובעז"ה גם יצליח! איזה מסר של כיבוד אב ואם עובר לתלמיד שצריך למלא טופס ששואל אם הוריו נורמליים או בעלי פיגור?

לפני זמן מה הייתה לי שיחה עם ראש ישיבה על תלמיד שצריך עזרה במבחן הכניסה שלו. התלמיד, בעל מידות ויכולות לימודיות גבוהות מאוד, נולד עם קושי במוטוריקה, המונעת ממנו כתיבה בכתב מובן. אין לו שום קושי לימודי או התנהגותי אחר – להיפך, הוא דוגמה לתלמיד למופת. כאשר סיפרתי עליו לראש הישיבה וביקשתי שיצמידו לו מישהו שבסך הכל יכתוב את התשובות שלו (יש לו הקלה כזו גם לבגרות), תשובתו הייתה: בשביל מה אני צריך תלמידים כאלה?

מה נעשה עם כל אותם תלמידים, שמשקיעים יום ולילה בעמל תורה, בבניית המידות, והקב"ה נתן להם ניסיון בחיים – שהם לא נולדו לתוך מציאות מושלמת? או שהם "רק" בינוניים מבחינה לימודית, או שההורים שלהם לא הסתדרו ביניהם? איזה מסר של ייאוש הם יקבלו? ומה המחיר שאנחנו נשלם על כך בשמים על סינון אותם תלמידים, שבקלות היו יכולים להסתדר לא רע בישיבה, אלא שהדחף לקבל רק את אלו שכביכול מצוינים מוביל את הקו החינוכי של הישיבות? (ומבחינתי תלמיד בינוני שעמל אינו פחות מצוין מתלמיד שעמל ומצליח יותר ממנו – כל שכן כאשר התלמיד שמקבל מאיות איננו מתאמץ.)

אדם שהייתה לו סייעתא דשמיא מיוחדת, וכל בניו יצאו "מוצלחים" לפי ההגדרה של הישיבות, וכולם יתקבלו בקלות, עשוי לחשוב שהדברים לא נוגעים אליו. אולם לא כן הם פני הדברים. אסביר בסיפור קצר. שאלו פעם מעבד מוזיקלי איזה עיבוד שלו הוא המוצלח ביותר. מדובר על מעבד שעיבד וניצח על תזמורות עם עשרות נגנים, על יצירות מורכבות. הוא ענה שם של שיר שניגנו שם מעט מאוד נגנים. המראיין התפלא עד שהמעבד ענה: בשיר הזה, העיבוד שלי ממש שינה את השיר כולו.

חינוך הוא היכולת לרומם את התלמיד, להעלות אותו מהמצב שבו הוא נמצא. כאשר מסננים תלמידים ונמנעים מהתמודדות, מוותרים במובן מסוים גם על היכולת לרכוש כלים כדי לקדם את התלמידים בעלי היכולות הגבוהות. במיוחד בגיל ההתבגרות – שם התלמידים עוברים שינויים, וגם תלמיד שהיה כביכול מושלם בשעה שהוא התקבל לישיבה, עלול למצוא את עצמו מאותגר ומאתגר בהמשך הדרך, ונזקק לפתרונות חינוכיים גדולים יותר מאותו תלמיד שבסך הכל הייתה לו יכולת לימודית בינונית.

יתירה מכך. גם התלמידים הכי טובים בעולם, צריכים פעמים רבות פתרונות חינוכיים מורכבים, דווקא כדי שהם יתקדמו הלאה, ואם הם לא יקבלו אותם, הם עלולים ליפול. פעם הייתה לי קבוצה של תלמידים שלמדה אצלי, ולקחה על עצמה משימות לימודיות ייחודיות. בסוף כיתה ח', לא היה להם מה לעשות בשיעורים הרגילים של כיתה ט' מבחינה לימודית (מבחינה חינוכית לענ"ד הם היו חייבים להיכנס). היו שיחות עם המוסד הקולט שיינתן להם תגבור בלימוד הקדוש, כמובן שדבר כזה לא קרה, משום שכאשר החינוך שבלוני, לא מפתחים פתרונות חינוכיים – לא לחלשים יותר, ולא לחזקים יותר.

לכן, השינוי הנדרש איננו עוד רגולציה של משרד החינוך (בשנים האחרונות החמ"ד עשה הרבה בכיוון הזה ועל כך תודתי). החשיבה מלכתחילה צריכה להשתנות. מו"ר הגר"א שפירא זצ"ל היה אומר שהוא יודע מה היה השם של הישיבה הראשונה בעם ישראל: "מבקשי ה'". כל מי שמבקש את ה', צריך למצוא את עצמו בישיבה שבה הוא יכול להתגדל בתורה המלוא מובן המילה. תלמיד שרוצה להתעלות – תנו לו להתעלות, תמצאו את הכלים, תוסיפו לו עוד שעות תגבור, תורידו לו חלק מהדרישות הלימודיות, תצוותו לו חברותא – יש הרבה מאוד פתרונות, אבל כל מבקש ה' צריך למצוא את עצמו בשערי הישיבה. כנ"ל לגבי התלמידים החזקים יותר מבחינה לימודית – תראו להם שהשמים הם הגבול! תגדלו אותם הרבה מעבר למה שהם גדלים עכשיו! בואו נחזור לחנך.