מדוע יש תלמידים שלא אוהבים ללמוד גמרא

ב"ה

            בשנים האחרונות, נושא לימוד הגמרא בישיבות התיכוניות בפרט ובציבור הדתי לאומי בכלל, עושה את דרכו שוב ושוב אל הכותרות. הזעזוע (והפתעה?) מתוצאות הסקרים מהם עולה שלימוד הגמרא אינו הלימוד המועדף (בלשון המעטה) על תלמידי ובוגרי מערכת החינוך הדתית לאומית, מביא להעלאת פתרונות שונים, ולעיתים אף משונים, בניסיון לפתור את הבעיה. היות והמקום מוגבל, אבחר להתמודד דווקא עם מאמר מפרי עטו של עורך העלון (מכאן שלוחה לו ברכת יישר כוח) שהתפרסם באתר האינטרנט של ...

            במאמרו, טען הכותב שחשיפת התלמידים לתרבות המערב היא הגורם לאי אהבת לימוד הגמרא. לדבריו, לא ניתן ללמד גמרא בבוקר כשהתלמידים לומדים שיעורי אמונה משחקני כדורסל וכדורגל. "אם ה' הוא האלוקים לכו אחריו" ואם בתרבות המערב אנו חפצים, "לכו אחריו". בחוגים שהשכילו לפסול את תרבות המערב, התורה פורחת, ואילו בחוגים שלא השכילו לעשות כן, התורה נעדרת.

            מקומה של יראת השמים בלימוד התורה איננה מוטלת בספק. ודאי שלא ניתן לקנות תורה ללא יראת שמים. אולם, תליית הקולר בתרבות המערב בלבד, מתעלמת ממספר בעיות נוספות. המניעה העיקרית בהאשמת הפתיחות לתרבות המערב במצב לימוד הגמרא היא, שהסקרים אמנם מצביעים על שנאה עזה ללימוד הגמרא, אך מצבם של רוב מקצועות הקודש (חוץ מהלכה) טוב הרבה יותר. לו מקור שנאת לימוד הגמרא הייתה בהתנגדות לקודש שגררה עמה תרבות המערב, השנאה הייתה צריכה לכלול גם את יתר מקצועות הקודש.

            לענ"ד, כמו כל דבר בחיים, יש מספר גורמים שחברו יחד, ומונעים את פריחת לימוד הגמרא במחוזותינו. אין בידי פתרון כולל למצב, אך אכתוב על שתי פתרונות, שיישומם, ישפרו את המצב לאין ערוך.

            לימוד הגמרא דורש "מחיר" גבוה מאוד התלמיד. דומה, שאם נצרף את כל המקצועות הנלמדים במערכת החינוך, ונדלה מכל אחד מהם את הקשיים המרכזיים, נמצא שכולם נמצאים בלימוד הגמרא. נסתפק בציון מספר קטן ומדגמית של קשיים: השפה הארמית, מושגים, מבנה לוגי, מערכת כללים שאינה תמיד מובנת (לדוגמא: מידות שהתורה נדרשת בהם וכדו') סברות קשות, ועוד. דומה, שה"מחיר" שנדרש מהתלמיד ע"מ להבין דף גמרא, גבוה לאין שיעור, מפתרון בעיה מתמטית, או הבנת משנה. כל אדם איננו מוכן לשלם מחיר גבוה, כשאינו מבין את ערך הקניין. כך, כשהתלמידים אינם מבינים את הערך האמיתי בלימוד גמרא (דבר נדיר מאוד בגילים אלו, גם אם לא יהיו יותר טלוויזיות בעם ישראל), ומנגד נדרשים להשקיע בכך כוחות כ"כ גדולים, מתפתחת שנאה. אם נדרוש מתלמיד בכיתה ג' ללמוד שייקספיר ללא רקע באנגלית, סביר להניח שבעתיד לא ילמד אנגלית "לשמה".

            לענ"ד, הפתרון מחולק לשני מישורים: מישור פדגוגי ומישור חינוכי.

            במישור הפדגוגי, תפקידנו להוריד את המחיר. ישנם כלים רבים המשמשים מורים למקצועות חול, שחובה עלינו לנצלם, גם כאשר אנחנו באים ללמד גמרא. לדוגמא, שימוש בהכתבות כאמצעי ללימוד ארמית, עשוי להועיל בהקלת הקושי של השפה, כך כאשר תלמיד יפתח דף גמרא, ייאלץ להשקיע פחות כוחות בהבנת השפה, ויוכל להשקיע יותר משאבים בפתרון הקשיים האחרים.

ישנם כלים פדגוגיים רבים נוספים בהם ניתן להיעזר ע"מ להקל את לימוד הגמרא על התלמידים, וכל מורה ומחנך ישתמש בדמיונו ע"מ להפיק את המרב משיטות הוראה אלו, אך אני רוצה להוסיף התייחסות לאחד מהם: הוראה מתקנת. מקובל שתלמידים המאובחנים עם קשיי למידה ברמה מסוימת, נעזרים במורה להוראה מתקנת, במקצועות כמו קריאה, חשבון ועברית. אם אנחנו רוצים שלימוד הגמרא יהיה נחלת הכלל, עלינו לפתח תכניות לימוד בהוראה מתקנת גם במקצועות הקודש, כך שגם תלמידים אלו יזכו לטעום מטעמה של תורה.[1]

הפתרון במישור החינוכי קשה יותר ודורש יותר מהמחנך, אך בסופו של דבר, יגרום לכך שהתלמיד יהיה מוכן למחיר שנדרש ממנו בלימוד גמרא. אמנם, כמעט בלתי אפשרי שתלמיד בגיל צעיר יבין את המשמעות האמיתית של לימוד תורתנו הקדושה, וכתוצאה מכך יהי מוכן לעמול קשה כדי לפצח סוגיא, אך יש שפה אחרת שהתלמידים קולטים אינטואיטיבית והיא האהבה: אהבה של המחנך לתלמיד ואהבת תורה של המחנך.

אהבת התלמידים: מסופר על הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, ראש ישיבת 'תורה ודעת' בארה"ב ואחד מגדולי הדור הקודם, שכשבן של אחד מתלמידיו עבר במשך תקופה ארוכה סדרה של טיפולים רפואיים קשים, הרב קמינצקי עצמו עזר רבות, הן לתלמיד, לאב, והן לבן החולה. כאשר הגיע הבן למצוות, אמר לו הרב קמינצקי שהוא מצפה ממנו להרבה נחת, שכן גרם לרב הפסד שינה של כמה וכמה לילות. כמו"כ, מסופר שמשגיח של אחת הישיבות פנה אל הרב וולבא זצ"ל ושאל אותו לקריטריונים לפיהם יקבל תלמידים לישיבה שלו. ענה לו הרב וולבא, שהקריטריון הקובע הוא האם המשגיח רואה שהוא יוכל לאהוב את אותו תלמיד.

תלמיד שמרגיש שהמורה שלו באמת אוהב אותו, בד"כ יזדהה עם עולם הערכים של המחנך. מסופר על מלמדים וראשי ישיבות בדורות הקודמים שהיו קמים מוקדם בימי שלג, ע"מ לפלס את הכניסה לישיבה או לת"ת, כדי שלתלמידים יהיה קל יותר. אין פלא, שרבנים כמו הרב קמינצקי והרב וולבא, הצליחו להעמיד תלמידי חכמים. תלמידיהם הרגישו שהם באמת נאהבים והקשר שבין הרב לתלמידו לא התבטא רק בשיעור או בוועד, אלא הייתה דאגה אמיתית וכנה לשלומם בכל התחומים.

פעמים רבות, כשהמורה נכנס לכיתה, תשומת ליבו מופנית בעיקר לשיעור. אולם, מורה שבאמת אוהב את תלמידיו, מעורב בכל חיי התלמיד. אם יש לתלמיד בעיה, הגם שאינה קשורה ישירות לשיעור, המורה מנסה להתעדכן בה ולפותרה. זוהי ביקורתו של ר' יהושע כלפי רבן גמליאל על כך שלמרות שרבן גמליאל היה נשיא, לא הכיר מספיק את ר' יהושע ולא ידע שר' יהושע היה פחמי, ומנגד, זוהי אמרתו של רב שמואל בר שילת, שגם לאחר שיצא לפנסיה, עדיין חושב הוא על תלמידיו. אהבה ודאגה אמיתית של המורה לתלמיד, תחלחל פנימה ותגרום לרצון לחכות את עולם הערכים של המורה, חיכוי שברבות השנים יצמיח את התלמיד ויביאו לידי תלמוד תורה לשמה.

לצורך כך יש צורך גם באהבת תורה מצד המורה. התלמיד צריך להרגיש שהמורה שמלמד אותו, באמת אוהב את התורה ושהתורה היא מרכז חייו. דוגמא אישית שהמורה המלמד גם לומד, גם היא הכרחית. פעמים רבות, מרוב טרדות המורה, כמעט ואינו לומד, והדבר פוגע בהעברת ערך התורה לתלמיד.

יה"ר, שנזכה לגדול ולגדל, ללמוד וללמד.

[1] ישנה התחלה של פיתוח כלים בהוראה מתקנת כמו המכון של הרב ישעיהו ובר ועוד כמה משוגעים לדבר שלקחו על עצמם מפעל חיים, אך אין הקומץ משביע את הארי ואין מספיק שימת דגש על כך.