האם חרבות ברזל היא מלחמת מצווה

ב"ה

מלחמת חרבות ברזל – מלחמת מצווה

לכבוד ...

שאלת אותי אודות מלחמת חרבות ברזל האם היא בגדר מלחמת מצווה או לא. לצערי התעכבתי מכתיבת התשובה בגלל המעמסה הגדולה שיש עלי. אשתדל לפצות ולענות כבקשתך בצורה מפורטת עד כמה שאפשר.

ההבדלים בין מלחמת רשות למלחמת מצווה

            ראשית, לפני שנדון בשאלה האם מלחמת חרבות ברזל היא מלחמת מצווה, נבין את ההבדלים בין מלחמת מצווה למלחמת רשות. ישנם מספר הבדלים בין המלחמות השונות.

• שאילה בסנהדרין ובאורים ותומים. המשנה במסכת סנהדרין (א,ה) כתבה: "ואין מוציאין למלחמת הרשות אלא על פי בית דין של שבעים ואחד". הגמרא בסנהדרין (סוף טס,א) אומרת שצריך לשאול גם באורים ותומים במלחמת רשות: "דאמר רב אחא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא כנור היה תלוי למעלה ממטתו של דוד כיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו והיה מנגן מאליו מיד היה דוד עומד ועוסק בתורה עד שעלה עמוד השחר כיון שעלה עמוד השחר נכנסו חכמי ישראל אצלו אמרו לו אדונינו המלך עמך ישראל צריכין לפרנסה אמר להן לכו והתפרנסו זה מזה אמרו לו אין הקומץ משביע את הארי ואין הבור מתמלא מחולייתו אמר להם לכו פשטו ידיכם בגדוד מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלין באורים ותומים אמר רב יוסף מאי קרא ואחרי אחיתפל בניהו בן יהוידע ואביתר ושר צבא למלך יואב אחיתופל זה יועץ וכן הוא אומר ועצת אחיתפל אשר יעץ וגו' ובניהו בן יהוידע זו סנהדרין אביתר אלו אורים ותומים".[1]
• שחרור חלק מהלוחמים (מי שבנה בית ולא חנך אותו ועוד). המשנה במסכת סוטה (ח,ז) מנתה את המשוחררים וסיימה: "במה דברים אמורים במלחמת הרשות אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין".
• התחלת המלחמה. במלחמת רשות אסור להתחיל את המלחמה פחות משלושה ימים לפני שבת (שבת יט,א): "אין צרין על עיירות של נכרים פחות משלשה ימים קודם לשבת ואם התחילו אין מפסיקין". וברמב"ם (שבת ב,כה): "צרין על עיירות הגוים שלשה ימים קודם לשבת, ועושין עמהן מלחמה בכל יום ויום ואפילו בשבת עד שכובשין אותה ואף על פי שהיא מלחמת הרשות, מפי השמועה למדו "עד רדתה – ואפילו בשבת", ואין צריך לומר במלחמת מצוה, ולא כבש יהושע יריחו אלא בשבת. אמנם בגמרא וברמב"ם לא מוזכר שהאיזור לצור שלושה ימים לפני שבת חל רק במלחמת רשות, אך הדברים מפורשים יותר בספרי (דברים רג): "כי תצור אל עיר, במלחמת הרשות הכתוב מדבר. אל עיר, ולא לכרך אל עיר ולא לכפר. ימים רבים, ימים שנים רבים שלשה, מיכן אמרו אין צרים על עיר של גוים פחות משלשה ימים קודם לשבת".[2]
• יתכן שמי שנלחם במלחמת רשות אינו נחשב לעוסק במצווה שפטור מהמצווה, והוא חייב לקיים את שאר המצוות שמוטלות עליו. כך משמע מהגמרא במסכת סוטה (מד,ב) שמסבירה את המחלוקת בין ר' יהודה לחכמים לעניין מלחמת מצווה במקרה שנכרים באו על עם ישראל.
• מספר האבדות. הגמרא במסכת שבועות (לה,ב) הביאה מימרא של שמואל שמלכות שהורגת שישית מהאנשים – איננה נענשת. ובתוספות שם כתבו שהכוונה ביציאה למלחמת רשות. יוצא אם כן שבמלחמת רשות יש הגבלה על מספר ההרוגים כלל האוכלוסיה, בעוד שבמלחמת מצווה לא מצאנו הגבלה כזו.

לאחר שביררנו את ההבדלים היסודיים בין המלחמות השונות, נברר את השיטות השונות בראשונים לגבי גדרה של מלחמת מצווה.

שיטת רש"י

          בכמה מקומות בש"ס, רש"י כותב שמלחמת מצווה היא מלחמת יהושע לכיבוש ארץ ישראל, ולכאורה משמע מדבריו ששאר המלחמות אינן כאלה. כך כתב על המשנה בסנהדרין שהבאנו לעיל (בגמרא בדף ב,א), ובמקומות נוספים (עירובין יז,א, סוטה מד,ב). מפשט דבריו יוצא לכאורה שכל הדינים של מלחמת מצווה נאמרו רק לגבי תקופה מוגבלת של כיבוש הארץ בימי יהושע.

            הגמרא במסכת סוטה (מד,ב) כותבת

מלחמות יהושע לכבש דברי הכל חובה מלחמות בית דוד לרווחה דברי הכל רשות.

            בכנסת הגדולה (רמב"ם הלכות מלכים ה,א) כתב שמדברי הגמרא הללו נראה כרש"י שרק מלחמות יהושע הן מלחמות מצווה, אלא שמיד שאל:

אלא שמכח הסברא קשה לומר שמלחמת עמלק תיקרא רשות.  

            כלומר, גם לשיטת רש"י קשה לומר שרק מלחמת יהושע נקראת מלחמת מצווה, משום שהתורה ציוותה גם להכרית את עמלק, ולא מסתבר לומר שקיום מצווה זו על ידי מלחמה לא תיקרא מלחמת מצווה. בשיירי הקרבן (סנהדרין דף ז) כתב על כך:

והא דלא הזכיר רש"י מלחמת עמלק נראה מדכללו הש"ס שם בסוטה במלחמת יהושע, לכן השמיטה רש"י ודוחק.

            גם הכנסת הגדולה וגם שיירי הקרבן הבינו שלא יתכן שרש"י הגביל את מלחמת המצווה רק למלחמות יהושע לכיבוש הארץ. שייר הקרבן כתב, אמנם בדוחק, שיהושע היה יכול להשמיד את עמלק בכניסתו לארץ, ואילו כנסת הגדולה נשאר בשאלה על דברי רש"י, אבל המכנה המשותף בין שניהם הוא שלא ניתן לקבל את דברי רש"י כפשוטם.

            הדברים מקבלים משנה תוקף בדברי שיירי הקרבן (שם) שמדברי רש"י משמע שאם גויים תקפו את ישראל, אין ההגנה מפניהם נחשבת למלחמת מצווה, והמלך חייב לבקש רשות מסנהדרין כדי לצאת למלחמה זו. על כך כתב:

וקשה הא דאמרינן בבבלי סוטה סוף פרק משוח מלחמה נפקא מינה לעוסק במצווה וכו' אחרי שלא נזכר מזה בתלמוד כלום, טפי הוה ליה למימר דנפקא מינה אם המלך יוצא אליה בלא רשות בית דין. וכן נראה ממתניתין דלא פליג ר' יהודה כאן כמו דפליג בסוטה. וכן נראה בבבלי דף טז דדווקא בהא דאמר דוד צאו ופשטו ידיכם בגדוד הוא דבעינן בית דין, אבל במלחמות אחרות דלא ליתי עלן, אין צריך בית דין וכמו שכתב הרמב"ם וצריך עיון.

          שיירי הקרבן סובר שלא ניתן לומר שרש"י באמת התכוון שרק מלחמת יהושע לכיבוש הארץ היא מלחמת מצווה:

• הגמרא במסכת סוטה אומרת שיש נפקא מינה אם זו מלחמת מצווה או לא לעניין האם העוסק במצווה פטור מהמצווה: אם חייל נלחם במלחמת רשות הוא לא פטור מקיום מצוות אחרות, ואם המלחמה שבה נלחם מוגדרת כמלחמת מצווה, הוא פטור מקיום מצוות. היה לכאורה ניתן לומר נפקא מינה משמעותית יותר: אם זו מלחמת הגנה שמוגדרת כמלחמת רשות, המלך צריך לשאול את הסנהדרין אם להילחם, ואם זו מלחמת מצווה אינו צריך.
• ר' יהודה אינו חולק בסנהדרין כמו שהוא חולק בסוטה, ומשמע שבמלחמה שנועדה להגן מידי האויבים הוא מודה שהיא מוגדרת כמלחמת מצווה.
• בגמרא בסנהדרין (טז,א) מסור על מלחמה שבה דוד רצה לפשוט על אויביו בשביל לקחת שלל, ושם הוא נאלץ לשאול את הסנהדרין, ומשמע שרק במלחמות כאלה צריך לשאול את הסנהדרין, אבל אם מטרת המלחמה היא להגן מפני האויב, לכאורה אין צורך לשאול את הסנהדרין כיוון שזו מלחמת מצווה.

שיירי הקרבן נשאר בשאלה על שיטת רש"י, אבל כאמור, קשה לומר שרש"י באמת התכוון לומר שרק מלחמת יהושע לכיבוש הארץ נחשבת למלחמת מצווה.

שיטת הרמב"ן

            הרמב"ן (עשה ד) כתב שיש מצווה בכיבוש הארץ על ידי מלחמה:

שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן הא-ל יתברך ויתעלה לאבותינו, לאברהם, ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתנו מן האומות או לשממה ... וזו היא שחכמים קורין אותה מלחמת מצווה... אבל הארץ – לא נניח אותה בידם, ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות.

            העולה מדברי הרמב"ן שמלחמה שמטרתה לכבוש את הארץ נחשבת גם היא מלחמת מצווה.

שיטת הרמב"ם

            הרמב"ם (הלכות מלכים ה,א) מונה שלושה סוגים של מלחמות מצווה: מלחמה להשמדת שבעת העמים, מלחמת עמלק והוא מוסיף מלחמה נוספת: עזרת ישראל מיד צר שבא אליהם:

אין המלך נלחם תחלה אלא מלחמת מצוה, ואי זו היא מלחמת מצוה זו מלחמת שבעה עממים, ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מיד צר שבא עליהם, ואחר כך נלחם במלחמת הרשות והיא המלחמה שנלחם עם שאר העמים כדי להרחיב גבול ישראל ולהרבות בגדולתו ושמעו.

                      על מנת שיאירו דברי הרמב"ם כדבעי, עלינו לברר שתי נקודות:

• הרמב"ם הציג ארבעה מצבים של מלחמה, אותם הכליל בשתי קטגוריות: מלחמת שבעת עממים, מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר כמלחמת מצווה, ומלחמה להרחבת גבולות הארץ או להגדלת שמו של המלך כמלחמת רשות. יש עוד הרבה סיבות לצאת למלחמה, כמו כיבוש הארץ שקבע הרמב"ן שהיא מלחמת מצווה, וצריך לברר להיכן ישייך הרמב"ם כל אחת מהסיבות הללו.
• מהיכן קבע הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר היא מלחמת מצווה? מהגמרא במסכת סוטה (מד,ב) משמע שזו דווקא מלחמת רשות, כיוון שהגמרא קבעה שר' יהודה וחכמים בגמרא שם נחלקו במקרה וגויים באים על ישראל האם זו מלחמת רשות או מצווה: לפי ר' יהודה היא מלחמת מצווה ולפי חכמים היא מלחמת רשות, ויוצא אם כן שהרמב"ם פסק כר' יהודה נגד חכמים. בנוסף צריך לשאול לפי הרמב"ם: מה ההגדרה של עזרת ישראל מיד צר? האם הצלה של אדם אחד או יישוב אחד נחשב למלחמת מצווה?

בפירוש המשניות של הרמב"ם הגדיר את עזרת ישראל מיד צר באופן הבא:

ואמנם מחלוקתם בהריגת ההורגים אותם ולהחלישם עד שלא יהרגו ישראל ולא ילחמו בארצם.

          משמע מדברי הרמב"ם שמדובר על גויים שבאו לתקוף את עם ישראל בארצו, ובכל זאת לפי חכמים מי שנלחם בהם אינו נחשב לעוסק בדבר מצווה. הדברים לכאורה תמוהים, משום שגם אם אין מציאות זאת מוגדרת כמלחמת מצווה שבה העוסק במצווה פטור מהמצווה, הרי שיש כאן פיקוח נפש שדוחה את קיומן של כל המצוות חוץ משלוש מצוות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים.

            מצאתי בספר לאור ההלכה שהעיר על כך, וכתב שבתרגום המדויק של הרב קאפח כתוב בנוסח הרמב"ם רק "ונלחמים בהם כדי להחלישם", ושהרב קאפח העיר שם שהגויים אינם נלחמים בפועל, אלא פועלים להחליש את העם היהודי. לפי גרסה זו, אם הגויים היו באים ממש להילחם נגד היהודים, היה הרמב"ם מסביר בשיטת חכמים שמותר להילחם גם ללא ההגבלות של מלחמת רשות.

            בשיירי הקרבן (סוטה דף לט) כתב שלא יתכן שעזרת ישראל מיד צר לא תהיה מלחמת מצווה:

מי איכא למאן דאמר דעזרת ישראל מיד צר שבא עליהם לאו מצווה היא, דהא אפילו ביחיד הנרדף איכא עשה ולא תעשה להצילו כדכתב "לא תעמוד על דם רעך", וכתיב "והשבותו לו" זו אבידת נפש וכן מבואר בסוגיין. והא דאמר בבלי למעוטי עכו"ם דלא ליתי עלייהו, אין הפירוש כמו שהבין הרב בכנסת הגדולה דהיינו להצילם מיד צר שבא עליהם, אלא הפירוש שעושה מלחמה עם שכניו שיש לחוש שברוב הימים יעשו עמהם מלחמה, לכך עושה מלחמה עכשיו עמהם למעטם שלא יהא בהם כח לבא על ישראל.

          מחדש שיירי הקרבן שהגמרא במסכת סוטה ממנה עולה שחכמים סוברים שעזרת ישראל מיד צר איננה מלחמת מצווה, איננה עוסקת בעזרת ישראל מיד צר שרוצה להרוג אותם, אלא מחשש עתידי שהאויבים יתקפו את עם ישראל, ולכן מנחיתים עליהם מכה מקדימה. לשיטתו, אם האויב תוקף ויש בכך סכנת נפשות, לית מאן דפליג שזו מלחמת מצווה.

            אלא שבדברי שיירי הקרבן קשה לי, שכתב שברור שאם יש פיקוח נפש, יש מצווה להילחם משום "לא תעמוד על דם רעך". לכאורה, גם אם יש חיוב להילחם מצד "לא תעמוד על דם רעך", הכללים של מלחמה לא חלים על לחימה מעין זה. אחר כתיבת הדברים ראיתי שמו"ר הגאון הרב שאול ישראלי (משפטי שאול ארץ ומדינה עמ' תו) הקשה על שיירי הקרבן שהרדב"ז פסק שאין חובה על אדם לסכן את עצמו מצד "לא תעמוד על דם רעך", בעוד שבמלחמת מצווה יש חובה על אדם לסכן את עצמו.[3]

            אלא שנראה לעניות דעתי בדברי שיירי הקרבן שאיננו מתכוון לומר שבמלחמה יש מצוות "לא תעמוד על דם רעך", אלא שהתכוון לומר שכשם שביחיד יש מצווה להצילו מצד "לא תעמוד על דם רעך", כך לא יתכן שבמלחמה כוללת לא תהיה מצווה להציל את ישראל מיד צריהם, ולכן לשיטתו, גם לפי חכמים, במקרה של פיקוח נפש כלפי יהודים, יש דין של מלחמת מצווה.

            בכל מקרה יוצא לפי דעת הרמב"ם שעזרת ישראל מיד צר הינה מלחמת מצווה.

מלחמת חרבות ברזל

        מלחמת חרבות ברזל התחילה מפלישה של אלפי מחבלים חיות אדם שטבחו, התעללו וחטפו אנשים נשים וטף, ללא כל התגרות מצד מדינת ישראל או צבאה. מאז גירוש היהודים מחבל עזה, הועבר השלטון באופן בלעדי לערבים שם, וניתנה להם הזדמנות לבנות את חייהם ללא התערבות שלנו.

            נדמה שהן לרמב"ן והן לרמב"ם, פשוט הדבר שמדובר במלחמת מצווה. לפי הרמב"ן, צבא ההגנה לישראל נאלץ לכבוש יישובים שלמים שנכבשו על ידי המחבלים ימ"ש, ולטהר את דרום הארץ ולהשיב את הביטחון לידינו. כיבוש הארץ מהווה הגדרה של מלחמת מצווה.

            לגבי כיבוש עזה שהחל לאחר טיהור דרום הארץ שהיה בידינו ערב שמחת תורה תשפ"ד, גם אם לצערנו עוד לא זכינו שרוב עם ישראל יתמוך ביישובה, עדיין יחול שם מלחמת מצווה על כיבושה, כל עוד חיילי צה"ל נלחמים שם. הגמרא במסכת שבת כתבה "עד רדתה", כלומר, המלחמה צריכה להימשך עד לכניעת האויב, ולכן אין זה מספיק ששטח כלשהו נכבש, אלא אם המלחמה התחילה כמלחמת מצווה, היא תמשיך להיות כזו עד שהאויב נכנע, גם אם מטרות הכיבוש עצמן הושגו.

            לפי הרמב"ם, מדובר על עזרת ישראל מיד צר, ולכן גם לשיטתו מדובר על מלחמת מצווה, גם אם נקבל את הדעה שהוא פסק כר' יהודה. לפי שיירי הקרבן, גם לפי חכמים המלחמה תוגדר כמלחמת מצווה, משום שהמחבלים ימ"ש באו להרוג ולשחוט יהודים, והדבר מהווה פיקוח נפש של ממש.

            במלחמת שלום הגליל, קבעה הרבנות הראשית (בישיבתה בתאריך ט תמוז תשמב), שמלחמה זו נחשבת כמלחמת מצווה, כיוון שמטרתה הייתה הגנת יישובי הספר בצפון. הדברים מובאים בספר תורת המדינה של הרב גורן (עמ' 401). כל שכן במלחמת חרבות ברזל, שמטרת המלחמה הינה הגנת כל היישובים בארץ ישראל, ושלצערנו יש חטופים שנמצאים בסכנה, עלינו להגדירה כמלחמת מצווה.

            ויהי רצון שנזכה לביאת השלום המיוחל, שחיילי צה"ל יכתתו חרבותם לאיתים וחניתותיהם למזמרות, ולא ישא גוי אל גוי חרב, שנזכה בהשבת החטופים בבריאות איתנה, ריפוי הפצועים והשבת המפונים לביתם.

[1] אמנם הרמב"ן (בסוף ההשגות על ספר המצוות, שכחת הלאוין) סובר שגם במלחמת מצווה צריך לשאול באורים ותומים, ובדבריו דנו ראשונים ואחרונים. כמו כן, ראה שלמי שמחה לרב נריה גוטל שליט"א, במאמר על גדר מלחמות החשמונאים, שהסביר שיתכן שאין חיוב גם במלחמת רשות לשאול באורים ותומים.

[2] עיין משיב מלחמה (ח"א, סימן ב) שהרב גורן האריך לבאר את שיטת הרמב"ם בדין זה, וסובר שיש לחלק בין מצור שצריך להתחיל אותה שלושה ימים לפני שבת, לבין מלחמה שמותר להתחיל אותה בשבת גם במלחמת רשות.

[3] בהמשך שם דן הרב ישראלי אם יש איסור להשתתף במלחמה כזו.