מחלוקות בית שמאי ובית הלל

מחלוקות בית הלל ובית שמאי

הקדמה

            גיליונות הש"ס רוויים במחלוקות של בית הלל ובית שמאי, כאשר ברוב המחלוקות בית הלל מקילים ובית שמאי מחמירים. בגמרא במסכת שבת מבואר שבין שמאי להלל היו רק שלוש מחלוקות, ובין תלמידיהם היו מאות מחלוקות.

יסוד ראשון: בכח או בפועל

            הרב שמואל יוסף זוין, חסיד חב"ד שהיה העורך הראשי של האנציקלופדיה התלמודית, הסביר שהשיטות היסודיות של בית שמאי ובית הלל באו לידי ביטוי כבר בתיאור בריאת העולם (בראשית רבה פרשה א):

בית שמאי ובית הלל, בית שמאי אומרים השמים נבראו תחלה ואח"כ נבראת הארץ, ובית הלל אומרים הארץ נבראת תחלה ואח"כ השמים, אלו מביאין טעם לדבריהם, ואלו מביאין טעם לדבריהם, על דעתיהן דבית שמאי דאינון אמרין השמים נבראו תחלה ואח"כ הארץ, משל למלך שעשה לו כסא ומשעשאו עשה איפיפורין שלו, כך אמר הקדוש ברוך הוא (ישעיה סו) "השמים כסאי והארץ הדום רגלי וגו'", ועל דעתיהן דבית הילל דאינון אמרין הארץ נבראת תחלה ואח"כ השמים, משל למלך שבנה פלטין משבנה את התחתונים, אח"כ בנה את העליונים, כך "ביום עשות ה' אלהים ארץ ושמים".

נחלקו בית שמאי ובית הלל מה נברא קודם: השמים או הארץ. בית שמאי סוברים שקודם נבראו השמים ובית הלל סוברים שקודם נבראה הארץ. המדרש מביא סימוכין שונים לשתי השיטות, ולכאורה מקור המחלוקת מבוסס על הסימוכין שכל אחד מהם הביא לשיטתו. אלא שהרב זוין הסביר שהמחלוקת ביניהם נובעת משורש עמוק יותר:

שמים וארץ הם בחינות מחשבה ומעשה. לבית שמאי לא די מה שמעשה האדם יהיה כראוי, אף מחשבתו צריכה להיות נקיה מכל שמץ רע. בית הלל מסתפקים במעשה, אם זך וישר פעלו של אדם.

            בית שמאי סוברים ששורש הדברים, המחשבה שגורמת למעשה, היא הקובעת את מהלך העולם. המחשבה היא הכח שקודם ומוציאה אל הפועל את המעשה. בית הלל סוברים שהמעשה עצמו היוצא אל הפועל הוא הקובע, גם אם המחשבה איננה טהורה. המחלוקת שלהם בעניין מה קובע, המחשבה או המעשה, הבכח או הפעול, מובילה להשקפת עולם רחבה יותר בעניין פסיקת ההלכה:

רובן הגדול של אותן ההלכות הן בגזירות של חכמים. בית שמאי גוזרים, ובית הלל לא גוזרים, או שבית שמאי מרחיבים את הגזירה ובית הלל מצמצמים אותה. מה תכונתה של הגזירה בכלל? אין גוזרים סתם איסור על איזה דבר, אלא אם יש מקום לחשוש שמתוך דבר זה יבאו גם לידי איסור גמור. האיסור הגמור איננו אפוא לעינינו עדיין, אלא שאותו הדבר הנגזר משמש מבוא והקדמה אליו. ובכן: אם איסור בפועל אין באותו דבר שהגזירה חלה עליו, הרי איסור בכח יש בו – יש בכוחו של אותו דבר להביא לידי תוצאות של איסור ורע. בית שמאי, שמצריכים שהעולם יהיה מזוכך ונקי אף בדקות הרע, אף ברע שהוא רק בכח בלבד, מחמירים יותר בגזירות, ובית הלל, המחשיבים בעיקר את המעשה והפעולה, מקילים בגזירות.

            לפני שנמשיך, נביא דוגמה נוספת שבה עולה ההבדל שבין ההשקפה של בית שמאי שהולכים על פי הכח של הדבר, לבין בית הלל שהולכים על פי הבפועל של הדבר. התורה אסרה על כהן להתחתן עם גרושה. במשנה במסכת גיטין (ח,ח) נחלקו בית שמאי ובית הלל במקרה ואדם רק כתב גט לגרש את אשתו, אבל לא נתן את הגט לאשתו:

כתב לגרש את אשתו ונמלך בית שמאי אומרים פסלה מן הכהונה ובית הלל אומרים אף על פי שנתנו לה על תנאי ולא נעשה התנאי לא פסלה מן הכהונה.

לפי בית שמאי, עצם כתיבת הגט, גם אם הבעל לא נתן את הגט בפועל לאשתו, פוסל את האישה לכהונה, בעוד לפי בית הלל, כל עוד שלא נתן הבעל לאישה את הגט בפועל, ואפילו אם נתן לה את הגט על תנאי והתנאי לא התקיים, וממילא הגט לא חל, האישה לא נפסלת מהכהונה. אם המקרה היה בא לפנינו בלי לדעת את המשנה, ברור שהיינו פוסקים כבית הלל – הרי התורה פסלה אישה גרושה מהכהונה, וכאשר הבעל רק כתב את הגט בלי למסור לאישה, לא הייתה חלות של גירושין, ואם כן מדוע הם אוסרים את הגט? הרב זוין מסביר זאת על סמך היסוד של המחלוקות בין בית שמאי ובית הלל:

שונה הוא גט אישה משארי שטרות, שכן בגוף ועצם הגט נתפס כח הגירושין, שכן בגוף ועצם הגט נתפס כח הגירושין, שהרי צריכים לכתוב או לחתום לשמה. והתוספות השוו כתיבת גט לשמה לכתיבת ספר תורה לשמה, לעניין שלא יועיל ביטול לגט כמו שלא מועיל ביטול לספר תורה. משמע, שבגט נתפס בעצמותו כח הגירושין כמו שנתפס בספר תורה כח הקדושה ... ויפה דיבר הרבי מסוכטשוב ז"ל שמעשה כתיבת הגט נחשב ממעשה עצם הגירושין. ולכן סוברים בית שמאי שמכיון שבכתיבת הגט כבר נתפס בו כח הגירושין, אף על פי שכדי שהכח הזה ייצא אל הפועל  יש צורך עוד במסירת הגט להאישה, מכל מקום לפסול כהונה מחמירים גם בכח בלבד.

            לאחר הבנת הדברים בצורתם הפשוטה יותר שמובאים על ידי הרב זוין, ניתן ללכת צעד קדימה לבירור יסודות המחלוקת שבין בית שמאי לבית הלל כפי שהובאו בדור שלפני הרב זוין, על ידי הרב יוסף ענגיל (בית האוצר, מערכה א כלל כז). במשנה במסכת זבחים (לו,ב) נחלקו בית שמאי ובית הלל לגבי קרבן חטאת שזרקו את דמה רק פעם אחת על קרן אחת של המזבח, במקום ארבע זריקות על ארבע קרנות המזבח. לפי בית שמאי, לא יצא, עד שיזרוק לפחות שתי זריקות על המזבח, ולפי בית הלל יצא אפילו בזריקה אחת. בגמרא (לז,ב) הביאו את הלימוד של כל אחד מהם:

אמר רב הונא: מ"ט דב"ש? קרנות קרנות קרנות - הרי כאן שש, ארבעה למצוה ושתים לעכב. ובית הלל? קרנת קרנת קרנות - הרי כאן ארבע, שלש למצוה אחת לעכב. ואימא: כולהו למצוה! כפרה בכדי לא אשכחן.  

            המחלוקת בין בית שמאי לבין בית הלל נעוצה בשאלה כיצד לקרוא את הפסוק. לפי בית שמאי, בכל אחת משלוש ההופעות הקרנות, קוראים את הקרן בלשון רבים, ומיעוט רבים שתיים, ולכן בפסוק כתובים שש קרנות, ארבע לקיום המצווה, ועוד שתיים כדי לומר שצריך לזרוק מינימום שתי זריקות כדי לצאת ידי חובה. בית הלל סוברים שלומדים מהמילים קרנות כפי שהן כתובות, ובשתיים מהן הן כתובות בכתיב חסר, ולכן יש לפנינו רק ארבע הופעות של המילה קרן: שלוש לקיום המצווה (בגמרא מבואר שגם בית הלל סוברים שצריך לכתחילה לזרוק ארבע מתנות), ואחת לעכב. הגמרא שאלה על שיטת בית הלל: אולי כל ארבע הקרנות שמוזכרות בפסוק נאמרו רק למצווה, אך בדיעבד אם לא זרק אפילו זריקה אחת, יצא ידי חובה, וענתה שלא יתכן שתהיה כפרה ללא זריקה אחת.

            שאלו תוספות שם:

ואם תאמר בחמש סגי דלאחת לא איצטריך דכפרה בכדי לא אשכחן? ויש לומר דדילמא ב"ש לית ליה האי טעמא.

            הרי אם לפי בית הלל אפשר "לוותר" על פעם אחת שכתוב קרן, כי ברור שלא ייתכן שתהיה כפרה בלי זריקה אחת, אזי גם לבית שמאי לכאורה ניתן לוותר על קרן אחת, ואין צורך בכל שש הקרנות? ענו תוספות שאולי בית שמאי אינם סוברים שאין כפרה ללא זריקה אחת. לכאורה דבריהם תמוהים, כיצד ייתכן שתהיה כפרה ללא שתהיה אפילו זריקה אחת? ענה על כך הרב יוסף ענגיל באופן דומה להסברו של הרב זוין:

דסבירא ליה לבית שמאי דהיכא דרצה לזרוק ונשפך הדם, אזי מחשבת ורצון הזריקה חשיבי זריקה בפועל כיוון דהיה אנוס בענין הזריקה בפועל ושפיר הוא אמינא שעשה המחשבה גם פעולת הכפרה.

יסוד שני – ראיה ראשונית מול העמקה

            האדמו"ר מלובביץ' (אוצר ליקוטי שיחות, לשיטתייהו, עמ' 46) מסביר את יסודות המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל באופן אחר:

בית שמאי סבירא להו שעל פי התורה נקבעים העניינים בעיקר על יסוד תוכנם הכללי, כפי שהם נראים בגדר ובמבט הכללי הנראה מיד, על דרך הכלל "אין לו לדיין אלא מה שעיניו רואות". ושיטת בית הלל היא שיש לדון בדבר בעיקר על יסוד בירור וניתוח העניינים לפי פרטיהם ואופניהם, אף על פי שפרטים אלו אינם ניכרים בהשקפה ראשונה, אלא הם נראים רק לאחר דרישה.

            הבה נביא מעט דוגמאות לדבר. אחת המחלוקות המפורסמות בין בית שמאי לבית הלל נוגעת לאופן שבו "מרקדים לפני הכלה" (כתובות טז,ב):

תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן ב"ש לב"ה: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרי' לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.

          בית שמאי קבעו שצריך לרקוד לפני הכלה על פי מה שרואים בה: אם היא חיגרת או סומא, צריך לקחת את זה בחשבון, היות וזה מה שרואים לנגד עינינו. לעומת זאת, בית הלל אומרים שהריקוד לוקח בחשבון דברים נוספים, כמו מציאת חן הכלה בפני בעלה, ולא רק את מה שנראה על פני השטח.

            אגב, הגמרא במסכת יבמות (יד,ב) אומרת שלמרות שיש מחלוקת גדולה בין בית שמאי לבית הלל בנוגע לנישואי צרות יבמים, הם עדיין לא נמנעו מלישא נשים זה מזה. כתב על זה הגאון הרב אביגדור נבנצל שליט"א (ירושלים במועדיה פסח עמ' שנ):

אם כן נמצא שבעת נישואי בית שמאי עם בית הלל, בית שמאי היו מרקדין "כלה כמות שהיא" והיינו "והאמת" – מדבר שקר תרחק, ובית הלל מרקדין לעומתם "כלה נאה וחסודה", נייהו השלום, לעשות לאיש ואיש כרצונו.

            דוגמה נוספת למחלוקת שהרבי מלובביץ' הסביר על פי קביעה זו היא המחלוקת לגבי הברכה על הנר בהבדלה (ברכות נב,ב). לפי בית שמאי מברכים "מאור האש", כיוון שיש רק גוון אד של אור באש. לעומת זאת, בית הלל סוברים שיש להבות רבים באור, ולכן צריך לברך "מאורי האש" בלשון רבים, כנגד הגוונים הרבים. גם כאן, במבט ראשון, כשרואים את האש, רואים רק להבה אחת, רק כאשר מתבוננים יותר, שמים לב לגוונים השונים שיש באש.

הלכה כבית הלל

לפי זה, תובן הסוגיא במסכת יבמות (יד,א) שמסבירה מדוע נפסקה הלכה כבית הלל. במשנה מובאת מחלוקת האם הצרות של היבם מותרות לאחים: לפי בית שמאי הן מותרות, ולפי בית הלל הן אסורות. היות ונפסקה הלכה כפי בית הלל, הגמרא דנה האם בית שמאי נהגו בפועל לפי שיטתם, ואומרת שלמרות שבית הלל היו הרוב, בית שמאי נהגו על פי שיטתם ונשאו את צרות האחים, היות והם היו מחודדים יותר מבית הלל, ומעלה זו הקנתה להם את האפשרות לחלוק על בית הלל:

מי סברת עשו ב"ש כדבריהם? לא עשו ב"ש כדבריהם. ור' יוחנן אמר: עשו ועשו. ובפלוגתא [דרב ושמואל], דרב אומר: לא עשו ב"ש כדבריהם, ושמואל אמר: עשו ועשו. אימת? אילימא קודם בת קול, מ"ט דמ"ד לא עשו? ואלא לאחר בת קול, מ"ט דמ"ד עשו? אי בעית אימא: קודם בת קול, ואי בעית אימא: לאחר בת קול. אי בעית אימא קודם בת קול, וכגון דב"ה רובא, למ"ד לא עשו, דהא ב"ה רובא; ומ"ד עשו, כי אזלינן בתר רובא - היכא דכי הדדי נינהו, הכא בית שמאי מחדדי טפי.

            על פי מה שלמדנו עד עתה, ניתן להסביר שהחידוד של בית שמאי, ובלשון הראשונים (תוספות עירובין ו,א) מופיע לפעמים שהם היו חריפים יותר. מהי ההגדרה של החידוד או של החריפות? הגמרא בעירובין (יג,א) כותבת שר' מאיר היה חריף יותר מחבריו:

אמר רבי אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו, ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו - שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו. שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים ... אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי - דחזיתיה לרבי מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה - הוה מחדדנא טפי. דכתיב והיו עיניך ראות את מוריך.

            היכולת לראות את שורש הדברים ולראות צדדים שונים של אותו מקרה,[1] צדדים עמוקים יותר שאחרים אינם יכולים לראות, הם שמובילים לעומק שהציבור, ואפילו ציבור תלמידי החכמים אינו מבין, ולכן לא ניתן לפסוק הלכה כמותו. עד כדי כך שרבי אומר שהוא זכה לחידוד מיוחד מחמת שראה רק את אחוריו של רבי מאיר, ולא היה זוכה לראות את פניו, היה אפילו מתחדד יותר.

מכאן, שלמרות שבית שמאי היו חריפים וחדים יותר, והיו יכולים לחקור כל דבר לעומקים שאחרים לא היו משיגים, ההלכה נפסקה כבית הלל משום שהם היו ענוותנים יותר (עירובין יג,ב). יש שיטות שונות שהסבירו את ההכרעה על פי בית הלל. המהר"ל (באר הגולה, באר חמישי) כתב:

ומעתה יש לשאול, מה עניין זה שתהיה הלכה כמותן, דבשביל שהיו משפילין עצמן אין ראוי שתהיה הלכה כמותן, כי ההלכה תולה בזה שהתורה שלהם לפי ההלכה, ולא מפני שהיו מקטינין עצמם. רק שאלו דברים כולם הוא סבה עצמית שיאמר דברים אמיתים לפי ההלכה, כי מאחר שהן נוחין נמשך דבריהן אחר האמת. כי כאשר יכעוס, הרי מכח הכעס נראה שרוצה להחזיק דבריו בכח וביד חזקה, ורוצה לנצח, והוא סר מדרך האמת. וגם מפני שהן עלובין הוא סבה שאמרו דברים לפי ההלכה, שאם לא כן, מכח שרוצה להתגדל על בעל מחלוקתו, הוא סותר דברי בעל ריבו, אף על גב שאין האמת אתו. וכן מה שהיו שונים דברי בית שמאי, והיו מקדימים דברי בית שמאי לדבריהם, נראה שלא היו שונאים לדברי בעל ריבם, מבקשים לדחות דברי זולתם אף כי האמת אתם. שכיון שהיו שונים דבריהם ודברי בית שמאי, והיו מקדימים דברי בית שמאי, נראה שלא היו מכוונים לדחות דברי זולתם, ולא היה מחלוקת שלהם מכת המנצחים. כי מי שהוא מכת המנצחים, אין דבריו נמשכים אחר האמת, כי תמיד מבקש לנצח. ולא היו כל אלו הדברים בבית הלל, לכך ראוי להיות הלכה כמותן. אף על גב שדברי בית שמאי טובים וישרים, כיון שיש לבית הלל הכנה שראוי להיות דבריהם הלכה, לכך הלכה כבית הלל.

המהר"ל הסביר שהענווה של בית הלל גרמה להם לפסוק הלכה כפי האמת, ולכן הלכה כמותם. לעומת זאת יש אחרים שכתבו שבית שמאי צודקים בפסיקתם, על אף שאיננו פוסקים כמותם, וכדברי התוספות חדשים בפתיחה לפירושם למסכת אבות:

ושמעתי בשם הרב הגאון אב"ד מניקלשבורג על משנה בית שמאי במקום בית הלל אינו משנה, כי מדריגת בית שמאי היא גדולה ממדרגת בית הלל, ולכך כשיבוא הגואל במהרה בימינו, אז יהיה הלכה כבית שמאי. לכך עתה בזה העולם ההלכה כבית הלל, כי מדרגת בית שמאי היא למעלה מזה העולם, ואין זה העולם יכול לסבול אותו.

            מכאן נעבור לשאלה האם לעתיד לבא תיפסק הלכה כבית שמאי, ובעיקר לאור העובדה שלכאורה בית שמאי מחודדים יותר ואולי היו צודקים יותר בפסיקת ההלכה, וכדברי התוספות חדשים.

האם לעתיד לבא הלכה כבית שמאי[2]

זכור לי כילד שאמרו לי שלעתיד לבא תהיה הלכה כבית שמאי, אך מעולם לא ראיתי מקור לזה. הרב זוין סיים את המאמר שלו שממנו הבאנו לעיל, בפסקה קטנה שאומרת שבעולם הקבלה כתוב שלעתיד לבא תהיה הלכה כבית שמאי. היות ואינני בקי בספרות הקבלה, שיערתי לעצמי שזו הסיבה שלא מצאתי מקור לקביעה שהלכה כבית שמאי. להיפך, במסילת ישרים (סוף פרק כ), כתוב שלעתיד לבא תהיה הלכה כבית הלל:

וזה שענין מחלוקת בית שמאי ובית הלל היה ענין כבד לישראל מפני המחלוקת הגדולה שרבתה ביניהם, וסוף סוף נגמר שהלכה כבית הלל לעולם, הנה קיומה של תורה שגמר דין זה ישאר בכל תוקף לעד ולעולמי עולמים ולא יחלש בשום פנים שלא תעשה תורה חס ושלום כשני תורות.

            אלא שיש לנו מקורות מהם עולה שלעתיד לבא תהיה הלכה כבית שמאי. מקור ראשון לכך מצאנו בספר מקראי קודש לגאון הרב צבי פסח פראנק, רבה של ירושלים (יום טוב סימן ז):

שמעתי מהגר"ש בראד בשם הגאון מאוסטרוב, שכאשר הגאון הנ"ל נסע במסילת הברזל והמתין לבא הרכבת, שהייתה אמורה להגיע תוך דקות מעטות, אמר להמלוין אותו שהיה חפץ לשמוע בינתיים איזו קושיא בדברי תורה. ואז ניגש אליו אדם אחד, והקשה לו בגמרא (ביצה ה,ב) רב אדא ורב שלמן אמרי אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה שנולדה ביום טוב הראשון, אסורה באכילה ביום טוב שני, מאי טעמא, מהרה יבנה המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביום טוב שני, השתא נמי ניכול, ולא ידעי דאשתקד שתי קדושות הן, והשתא קדושה אחת היא, עד כאן דברי הגמרא. וקשה: מה חשש יש כאן שמא יבנה המקדש, הלא איתא בספרי קדמונים (בשם האר"י ז"ל) שלעתיד לבא יפסקו הלכה כבית שמאי, ובית שמאי (בריש מסכת ביצה) התירו באכילה ביצה שנולדה ביום טוב, דלית ליה מוקצה.

            התשובות שהביא הרב פראנק יכולות לשפוך אור על האם לעתיד לבא תיפסק הלכה כבית שמאי:

ותירץ הגאון מאוסטרוב דלעתיד לבא גם לבית שמאי ביצה שנולדה ביום טוב אסורה באכילה, וזה על פי דברי התוספות שכתב דאף, דאף לרבי שמעון דלית ליה מוקצה, מכל מקום מודה לאסור בנולד גמור, וביצה לא הוי היום נולד גמור, דהא מאתמול גמרה לה. אמנם כל זה כיום, אבל לעתיד לבא דאמרינן הרה ויולדת ביום אחד, אם כן גם תרנגולת תגמור ותלד ביום אחד, ונמצא דבערב יום טוב לא היה כלום, והוי נולד גמור, דבכהאי גוונא גם לבית שמאי יהיה אסור באכילה.

ואני אמרתי ליישב קושיא הנ"ל, דלכאורה יש לומר דלעתיד לבא שיפסקו הלכה כבית שמאי, היינו בדיני התורה, אבל בגזירות חז"ל לא יהיה שום שינוי. ולכן הכא בביצה שנולדה ביום טוב, שהאיסור הוא משום גזירה, יישאר האיסור אף לעתיד לבא.

עוד אמרתי ליישב הקושיא בדרך אחרת, על פי מה שכתב התוספות יום טוב דבנין בית המקדש יהיה קודם ביאת המשיח, ואם כן יש לומר דשינוי פסק ההלכה כבית שמאי לא תלוי בבנין בית המקדש אלא בביאת המשיח שיהיה אחר בנין המקדש, ושפיר אמרינן בגמרא דיש חשש שמא יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו ... דעדיין יהיה הלכה כבית הלל.

            על מנת להבין את השאלה, נסביר שבזמן בית המקדש, נקבע שראש השנה יארך שני ימים, בגלל שראש השנה חל בעצם בראש חודש, והיה חשש שמא אם לא יקדשו שני ימים, הלויים ישירו את שיר של יום הלא נכון אם הם יבואו מאוחר. היום, כאשר לצערינו עדיין לא זכינו לבניין בית המקדש, והסיבה שראש השנה נחוג יומיים היא מצד ספק, לכאורה יהיה מותר לאכול ביצה שנולדה ביום טוב ראשון: אם יום טוב ראשון הוא יום טוב, אז יום טוב נחשב ליום חול, ואם יום טוב שני הוא היום טוב, אז הביצה נולדה ביום חול. למרות זאת, רב אסר לאכול את הביצה, שמא כשייבנה בית המקדש, יזכרו שבשנה שעברה אכלו ביצה שנולדה ביום טוב ראשון, ולא יזכרו שהדין השתנה בעקבות בניין בית המקדש.

השאלה שנשאלה בתחנת הרכבת הייתה שבית שמאי סוברים שאין איסור מוקצה, ולכן ביצה שנולדה ביום טוב מותרת באכילה. אם כן, מדוע רב אוסר לאכול ביום טוב שני של ראש השנה ביצה שנולדה ביום טוב ראשון? הרי גם כשייבנה בית המקדש וראש השנה יהיה ארוך יומיים מצד הדין, יהיה מותר לאכול את הביצה ביום טוב שני, משום שהלכה כבית שמאי שמתירים לאכול ביצה שנולדה ביום טוב? על כך ענו שלוש תשובות:

• כאשר בית המקדש ייבנה, כל הביצה תיווצר ביום אחד, ולכן יש איסור נולד, וגם בית שמאי אוסרים איסור נולד.
• הלכה כבית שמאי רק בדינים ולא בגזירות חכמים, וכאן מדובר על גזירה.
• הלכה כבית שמאי רק בביאת משיח שיתרחש לאחר בניין בית המקדש.

רבי יהונתן אייבשיץ כתב גם הוא שלעתיד לבא תהיה הלכה כבית שמאי:

וזו היא כוונת חכמי משנה ז"ל מחלוקת שמאי והלל סופה להתקיים, כי אף על פי שהיום הלכה כבית הלל שדבר זה טהור, יהיה זמן שיהיה טמא כדעת בית שמאי, כי אין לך דבר שאין לו זמן ומקום וכן להיפך, ולכן זו היא מחלוקת לשם שמים, כי דברי שניהם סופם להתקיים ושניהם אמת.

          משמע שהרב פראנק קיבל את הקביעה שהלכה תהיה כבית שמאי לעתיד לבא, והוא רק הגביל את הקביעה על פי הגמרא במסכת ביצה. לפניו, המלבי"ם כתב שלעתיד לבא תהיה הלכה כבית שמאי, והסיבה שהלכה לא נפסקה כבית שמאי, משום שהם דורשים להתנתק מהעולם הזה, דבר שאין בכוחו של אדם מן השורה לעשות:

וכבר אמרנו שבענין זה היו מחולקים בית שמאי וב"ה ששמאי והנמשכים אחריו היה דרכם למאס בעה"ז ולעזוב כל עניני החומר, והלל והנמשכים אחריו היו אומרים שאין לעזוב את העולם, וכבר אמרו שב"ש וב"ה נחלקו אם טוב לו לאדם שנברא משלא נברא כי ב"ש קצו בעה"ז ורעותיו ומאסו בו, והשתדלו תמיד להפשיט הנפש מן הגוף, והיו אומרים שטוב היה לו לאדם אם לא היה נברא לחיות עם הגויה שהושמה הנפש במאסרו לרעתה, וכבר כתב האריז"ל שמה שאין הלכה כב"ש וכרשב"י הוא מפני גודל מעלתם שלא עסקו בתורת העה"ז כלל רק בתורת עולם האצילות כי התורה מתפשטת בכל עולם ועולם והם נפרדו מן העה"ז ועסקו בתורת השכליים הנפרדים, והתורה כפי סודותיה בעולמות העליונים הלכותיה משונים מכפי ענינה בעולם הגופים, ואמרו שבשמים פוסקים כב"ש וכרשב"י, ושכן יפסקו ההלכה לעת"ל כשיתפשטו הנפשות מן הגופים שאז תהיה ההלכה למטה כמו שהוא בעולם העליון.

            יתירה מכך, המלבי"ם סובר שבשמים פסקו הלכה כבית שמאי, והראיה שה' אמר למשה רבינו לפרוש מהאישה למרות שהוא קיים מצוות פריה ורביה רק על פי שיטת בית שמאי – היו לו רק שני בנים:

והשי"ת אמר למשה לך אמור להם שובו לכם לאהליכם ואתה פה עמוד עמדי שצוה למשה לפרוש מן האשה ומכל עניני העולם ולעלות למרום לעמוד בעולם הנצחיים, וזה היה קודם שקיים פו"ר לדעת ב"ה שס"ל שמצות פו"ר זכר ונקבה, כי היה לו שני זכרים וכדעת ב"ש.

סיכום:

• יש שתי דרכים להסביר את מחלוקות בית שמאי ובית הלל. דרך אחת – האם הולכים אחרי הכח או אחרי הפועל. דרך שניה – האם הולכים אחרי המראה הראשון או התבוננות גדולה יותר.
• הלכה נפסקה כבית הלל בגלל שהיו ענוותנים, וזאת למרות שבית שמאי היו חריפים יותר.
• יש הסוברים שהלכה כבית הלל מצד שדייקו לאמת, והלכה תישאר כמותם גם לעתיד לבא. יש הסוברים שבית שמאי דייקו כהלכה, אלא שכעת, מסיבות שונות, הלכה כבית הלל, ולעתיד לבא תהיה הלכה כבית שמאי.

[1] הרבי מלובביץ' הגדיר את החריפות כיכולת למצוא בכל פרט את הכלל או כיכולת להבין את התמונה הכללית ללא שקלא וטריא.

[2] מקורות רבים לחלק זה של המאמר מצאתי בספר היו דברים מעולם, עמ' 643 ואילך.